בית החולים העירוני (ירושלים)
בית החולים העירוני (בערבית: المستشفى البلدي, בתעתיק: אל-מוסתשספא אל-בלדי; נקרא בפי תושבי ירושלים ה"בלדייה", "א-סאחייה" (הבריאות) או פשוט: "אל-מוסתשפא" (בית החולים); היה בית חולים עירוני ממשלתי שפעל בירושלים בתקופה העות'מאנית בין 1891 ל-1917. מאז ימי המנדט ועד ימינו שוכנת במקום לשכת הבריאות המחוזית, ברחוב יפו 86. למתחם המבנה והחצר האחורית שלו קיימת תוכנית עתידית להסבתו למלון שישמר את המבנה אך יוסיף אגף חדרי אירוח בחצר האחורית שלו, המשמשת כיום כחניון.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית חולים לשעבר  |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1891 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1891 |
| קואורדינטות | 31°47′09″N 35°12′49″E / 31.78583333°N 35.21375°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בית החולים העירוני | |
  | |
המבנה
עריכה"בית החתן המת"
עריכהלפי עדויות רבות, בהן של ברטה ספפורד-וסטר (פריט Q93259569 בוויקינתונים) מן המושבה האמריקאית והרופאה הלנה כגן, המבנה הוקם על ידי משפחה ערבית נוצרית בסביבות 1881 עבור זוג שעמד להינשא, אך החתן נפטר ערב החתונה. ביום החתונה המיועד (הוא יום הלוויה) ערכה אם החתן מוכת היגון חתונה בין הכלה בבגדי כלולותיה, לחתן - שגופתו הולבשה בבגדי החתונה. ה"חתונה" המזעזעת נותרה חקוקה בלב רבים מאנשי ירושלים. הבית ננטש קרוב להשלמתו, ואיש לא הסכים להתיישב במקום ולשקמו.
כך עמד המבנה נטוש כעשר שנים, ואז הוקם במקום בית החולים העירוני ביוזמת ראש עיריית ירושלים חג' סלים אל-חוסייני, שרכש את הקרקע עם המבנה שעליה לצורך זה. בית החולים היה המוסד הציבורי הראשון והיחיד שהקימה הממשלה העות'מאנית לטובת תושבי ירושלים.
תיאור המבנה
עריכההמבנה הוא בניין אבן מאסיבי בן שתי קומות ומרתף, עשוי בתבנית האות ח', כאשר חזיתו פונה לרחוב יפו. בין שני אגפיו נמצאת חצר פנימית צרה ומאחוריה חצר רחבה. במקור היו בחצר זו שני בורות מים, שנסתמו ברבות השנים. כן הוקמו בחצר מבנים שונים במהלך הזמן: חדר מתים, מגורי סגל, חדר לחולים במחלות מידבקות, מעבדת חיסונים, ועוד.
המבנה מוקף חומה ובה שער אבן מפואר להולכי רגל הבאים מרחוב יפו. משני צידי שער הכניסה חקוקים באבן יצורים דמויי דולפין - סמלים האופייניים לבנייה נוצרית ויכולים להעיד על כך שהשער ועיטוריו הם פריט מקורי מן המבנה שתוכנן לזוג הצעיר[1]. מעל בית השער, המכיל גומחות עבור השומרים, הייתה מרפסת אליה הובילו שני גרמי מדרגות מעוגלים. מרפסת זו מונצחת בתצלומי מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית ממסע וילהלם השני לארץ ישראל (נובמבר 1898), כאחד מאתרי הצפייה על תהלוכת הקיסר. כיום המרפסת אינה קיימת עוד, אך גרמי המדרגות נשמרו. בנוסף לשער האבן קיימים בחומה עוד שני שערים, ששימשו לכניסת עגלות.
בראש חזית הבניין, מעל השער הראשי, מותקנת טבלת שיש ובה חקוק סמל האימפריה העות'מאנית: הסמל מכיל את חתימת הסולטאן (הטורה, או הטוגרה) בתוך עיגול השמש ומתחתיו כתר ושני דגלים, אחד מכל צד. בצדו הימני של הסמל חקוקים רובים ותותח (סמלי הכוח), ובצד השמאלי - מאזני צדק (סמל המשפט). משני צידי הסמל, בתוך אליפסות, חקוקות שנת תחילת הבניה של בית החולים ושנת חנוכתו: 1306 ו-1308 ללוח ההיג'רי, 1888 ו-1890, בהתאמה.
בית החולים העירוני
עריכהתיאור כללי
עריכהבית החולים נחנך באפריל 1891 (לפי דיווחי ההיסטוריונים עארף אל-עארף ואברהם משה לונץ ומודעה בעיתון הצבי[2]) במטרה לשרת את כלל האוכלוסייה, ללא הבדל דת ובלא תשלום. רוב המתרפאים היו ערבים מוסלמים עניים מירושלים ומכפרי הסביבה, בעוד שחולים יהודים, נוצרים ומוסלמים אמידים פנו לבתי החולים שברחוב הנביאים, איש-איש לפי השתייכותו. מימון בית החולים הגיע ממיסי הדרך (ג'פר) שניגבו על ידי העירייה מהעגלות שעברו ברחוב יפו. הפעלת קו הרכבת יפו-ירושלים ב-1892 הביאה לירידה בהכנסות ולאחר שבוטל מס הדרך נותר בית החולים ללא אמצעי מימון, והתעורר חשש שייסגר.
בבית החולים היו בין 32 ל-40 מיטות אשפוז, בחלוקה שווה לגברים ולנשים. לפי דו"ח על המינהל, הכלכלה ומוסדות החינוך והבריאות בלבנט מ-1896, עבדו בו מנהל כללי רפואי, אקונום (מנהל אדמיניסטרטיבי), רופא במשרה מלאה, מנתח, רוקח, לבלר (פקיד), שלוש נזירות (אחיות רחמניות), שבעה אחים ועוד אחות אחת[3]. אל בית החולים הועבר בית המרקחת העירוני המרכזי ששכן לפני כן ברחבת שער יפו. כמו כן פעלה בבית החולים קליניקה ("מרפאת חוץ") לשירות יומי ומחלקה לרפואה משפטית (נתיחה שלאחר המוות למטרות פורנזיות חקירה משטרתית).
רופאים בבית החולים
עריכהפוטיוס אפקלידס
עריכה
ערך מורחב – פוטיוס אפקלידס
מנהלו הראשון של בית החולים היה ד"ר פוטיוס אפקלידס (1864–1916; בשל הקושי לביטוי שמו, כונה על ידי תושבי ירושלים ד"ר פוטי), יווני יליד העיר בורסה שבטורקיה. הוא הגיע לירושלים לאחר שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת איסטנבול והיה מקורב לבני כל העדות בעיר. בנוסף למשרתו כמנהל בית החולים העירוני והרופא הראשי בבית החולים, כיהן גם במשרת "רופא העירייה", וכנושא בתפקיד ממלכתי לבש גלימת שרד רקומה, עמה הופיע באירועים רשמיים, עוטה מדליות ציון לשבח על תפקודו. אף שלחם במגפות הרבות שפקדו את העיר, נפטר בעצמו מהתפרצות של מחלת טיפוס הבהרות. הוא נקבר בבית הקברות היווני-אורתודוקסי שבהר ציון.
הלנה כגן
עריכה- ערך מורחב – הלנה כגן
ד"ר כגן, לימים חלוצת רפואת הילדים בירושלים, התקבלה לעבודה בבית החולים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. מהיותה אשה לא יכלה לקבל רישיון לעבוד ברפואה[4], והתקבלה תחילה כאחות וכמדריכה ראשית לאחיות, לאחר שהאחיות הנוצריות-צרפתיות (ממנזר סן ונסן דה פול) גורשו מן הארץ כנתינות ארץ אויב. בהמשך טיפלה בשבויי מלחמה ואסירים, ששוכנו בחצר בית החולים. לאחר פטירת הרופא הראשי קיבלה על עצמה את תפקידו של ד"ר פוטיוס אפקלידס, כממלאת מקומו. קבלת רופאה יהודיה לתפקיד מנהלת ה"בלדייה" הייתה מקרה נדיר באותה תקופה[5]. ייתכן שבאותה תקופה שירת בבית החולים גם ד"ר מנחם שטיין.
כעבור כמה חודשים הגיע לנהל את בית החולים ד"ר מוניר ביי (ערבי נוצרי מלבנון, שהתאסלם). הוא גילה כי כגן תלתה סדין לבן לצד מיטתו של האסיר ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, שהיה מאושפז בביתן האסירים בתנאים קשים ביותר. מוניר ביי קבל בפני הנציב העליון הטורקי גמ'אל פאשא על היחס המועדף אותו העניקה כגן לאסיר והיא נאלצה להתפטר.
מנחם שטיין
עריכה- ערך מורחב – מנחם שטיין
ב-1915, בהיותו בן 60 גויס ד"ר שטיין (מנהל בית החולים שער ציון ביפו) אל הצבא העות'מאני ונשלח לבית החולים "למחלות מידבקות" בירושלים, ככל הנראה מדובר בבית החולים העירוני. בשנת 1916, שנה מאוחר יותר, נדבק שטיין בטיפוס הבהרות מאחד מחוליו ונפטר בחג הראשון של פסח. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים[6][7].
מלחמת העולם הראשונה
עריכהמלחמת העולם הראשונה הזרימה לבית החולים פצועים, אסירים וחולים במגפת טיפוס הבהרות. ובית החולים הוגדר כבית חולים לטיפוס הבהרות ולאסירים[4]. לשם כך אושפזו חולים גם בביתנים בחצר, ביתן לאסירים ושבויי מלחמה וביתן לחולים במחלות מידבקות. מדיווחי הלנה כגן וחיילי חיל המשלוח הבריטי שאושפזו כשבויים פצועים בבית החולים עולה כי בבית החולים פעלו בעת המלחמה 60 מיטות רעועות, ללא תנאים היגייניים מינימליים, ללא מעבדה, ללא חדר טיפולים, כמעט ללא תרופות וציוד רפואי בסיסי. מזון ומים (שנשאבו מבורות) ניתנו לחולים במשורה. הצוות הרפואי התעלל בחולים ולא הקפיד על כל הפרדה בין חולים במחלות שונות, וכאשר הם רחצו באמבט המשותף הם הדביקו אלה את אלה.
מחלקת הבריאות המנדטורית
עריכהעם כיבוש ירושלים בידי הבריטים נמסר בית החולים לצלב האדום האמריקאי. בפברואר 1919 התמקם בו המשרד הראשי של מחלקת הבריאות המנדטורית[4]. במקום פעלה בין השאר מעבדה לרפואה משפטית של מחלקת הבריאות המנדטורית בה התקיימה חקירת גופותיהם של קרבנות פרעות תרפ"ט בחברון. כן פעלה במקום מעבדה לייצור חיסון לאבעבועות שחורות ומעבדה כימית ובקטריולוגית ובמקום טופלו נשוכי כלבים בטיפול מונע למחלת הכלבת.
בית חולים עירוני/ממשלתי בריטי נפתח בבניין אביחיל שבמגרש הרוסים.
לשכת הבריאות המחוזית
עריכהעם קום מדינת ישראל השתכנה במקום לשכת הבריאות המחוזית של מחוז ירושלים, הפועלת למתן שירותים לציבור כ"טיפת חלב", מרכז חיסון, מרכז מידע, ביצוע בדיקות גילוי נשאות לטאי זקס וכדומה.
לקריאה נוספת
עריכה- דוד קרויאנקר, רחוב יפו - ירושלים, ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר, כתר ספרים, 2005, עמ' 296–298
- יעקב יהושע, בית החולים העירוני (אל מוסתשפא אל בלדי), בתוך: ירושלים תמול שלשום: פרקי הווי, ראובן מס, 1977, עמ' 43–46
קישורים חיצוניים
עריכה
זלמן גרינברג, בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 64-49
הערות שוליים
עריכה- ^ זלמן גרינברג, בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995 עמוד 52
- ^ ידיעות שונות, הצבי, 22 באפריל 1891
- ^ זלמן גרינברג, בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995 עמוד 55
- ^ 1 2 3 שמואל ניסן, התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט, יד יצחק בן-צבי, 2003, עמוד 308
- ^ זלמן גרינברג, בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 62-61
- ^ מנחם (מרק) שטיין באתר יזכור
- ^ זלמן גרינברג, בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמוד 59