ויקיפדיה

בלאקפיש

בלאקפיש (באנגלית: Blackfish, מילולית: "דג שחור"' - כינוי ליונק הימי קטלן) הוא סרט תיעודי אמריקני משנת 2013, שבוים על ידי גבריאלה קאופרת'ווייט (Gabriela Cowperthwaite).

בלאקפיש
Blackfish
בימוי גבריאלה קאופרת'ווייט
הופק בידי מנואל ו. אוטייזה
גבריאלה קאופרת'ווייט
תסריט גבריאלה קאופרת'ווייט
אלי דספרס
טים זימרמן
עריכה אלי דספרס
שחקנים ראשיים טיליקום
וופי גולדברג
מרדית' ויירה
דון בראנשו
ג'יימס ארל ג'ונס
Jeffrey Ventre עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה ג'ף ביל
צילום ג'ונתן אינגלס
כריסטופר טווי
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה CNN Films עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה סרטי מגנוליה
סרטי CNN
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה ארצות הבריתארצות הברית 19 בינואר 2013
משך הקרנה 83 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות 2.3 מיליון דולר[1]
פרסים פרס סטלייט
blackfishmovie.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסרט עוסק ב"טיליקום", לווייתן קטלן שהוחזק בסיוורלד, אורלנדו, ובמחלוקת על קטלנים בשבי (אנ'). הסרט היה מועמד לפרס באפטה[2] בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר וזכה בפרס סטלייט[3] בקטגוריה זו.

מרואיינים בסרט עריכה

  • ג'ון קרואו (John Crowe) - צוללן שהשתתף בלכידות הלווייתנים בארצות הברית
חוקרים
  • דייב דופוס (Dave Duffus) - חוקר לווייתנים
  • הווארד גארט (Howard Garrett) - חוקר לווייתנים קטלנים
  • קן באלקומב (Ken Balcomb) - מנהל מרכז לחקר לווייתנים
  • לורי מרינו (Lori Marino) - מדענית מוח
סילנד
  • סטיב הקסטר (Steve Huxter) - מנהל סילנד לשעבר
  • אריק וולטרז (Eric Walters) - מאלף לשעבר בסילנד
  • כריסטופר פורטר (Christopher Porter) - מאלף לשעבר בסילנד
  • קורין קאוול (Corinne Cowell) - עדה להריגתה של קלטי בירן בסילנד
  • ניידין קאלן (Nadine Kallen) - עדה להריגתה של קלטי בירן בסילנד
מאלפים לשעבר בסיוורלד
  • ג'ון הארגרוב (אנ')
  • סמנת'ה ברג (Samantha Berg)
  • קרול ריי (Carol Ray)
  • מארק סימונז (Mark Simmons)
  • דין גומרסול (Dean Gomersall)
  • ד"ר ג'ון ג'ט (John Jett)
  • ד"ר ג'פרי ונטר (Jeffrey Ventre)
  • קים אשדאון (Kim Ashdown)
לורו פארקה
  • אסטפניה רודריגז (Estefania Rodriguez) - ארוסתו של אלכסיס, מאלף בפארק
  • מרסדס מרטינז (Mercedes Martinez) - אמו של אלכסיס
  • סוזן אלה (Suzanne Allee) - אחראית וידאו לשעבר בפארק

תקציר עריכה

 
טיליקום בסיוורלד אורלנדו, 2009.
 
דון בראנשו בסיוורלד אורלנדו, 2006.
 
ג'ון הארגרוב, מאלף לשעבר בסיוורלד

הסרט התיעודי עוסק בטיליקום, קטלן המעורב במותם של שלושה בני אדם, ובהשלכות של החזקת קטלנים בשבי. הצילומים של טיליקום כוללים את תפיסתו בשנת 1983, והצקה מכוונת מצדם של קטלנים אחרים בשבי, אירועים שלטענת קופרת'ווייט תרמו לתוקפנות הקטלן (אנ').

בין המרואיינים כלולים גם מאלפים לשעבר בסיוורלד (SeaWorld) (אנ'). בניגוד לסרט ההסברה של סיוורלד (בכיכובו של ג'יימס ארל ג'ונס), לפיהם "נדרשות שנים של לימודים וניסיון כדי לעמוד בדרישות הקפדניות ההכרחיות" לתקשר עם הלווייתנים, מספרים המאלפים כי הופתעו לגלות שהתקבלו לעבודתם די בקלות. בהמשך הם מתארים את יחסיהם הקרובים וניסיונם עם טיליקום וקטלנים נוספים בשבי (אנ'). מלבד המאלפים לשעבר, מרואיינים גם חוקר הלווייתנים דייב דופוס, ששימש עד מומחה מטעם OSHA‏ (Occupational Safety & Health Administration, מנהלת בטיחות ובריאות תעסוקתית) בתביעתה בשם הממשל הפדרלי את סיוורלד פלורידה, ומדענית המוח לורי מרינו, מנהלת המדע ב"פרויקט זכויות לא-אנושיים" (אנ').

הסרט מדווח שהקטלנים חוו מתח קיצוני כאשר צאצאיהם נשבו בטבע או כאשר הופרדו מהם לאחר שהתרבו בפארקי מים. הסרט כולל צילומים המראים התקפות של מאלפים מצד טיליקום וקטלנים אחרים בשבי, כמו גם ראיונות עם עדי ראייה. קטעי הארכיון כוללים גם את המאלפת שנהרגה, דון בראנשו (Dawn Brancheau) (אנ'), וקטעים נוספים הנוגעים למותה. בהקלטת חקירת הפרמדיק של סיוורלד, הוא מספר שגופתה שוחררה מפיו של טיליקום ללא זרועה, מכיוון שהוא בלע אותה.

כדי לנסות ולהבין את התנהגותם של הלווייתנים בשבי, הסרט חוזר לשנת 1970, אל מסעות הציד סמוך לחופי מדינת וושינגטון. הצוללן ג'ון קרואו, שהשתתף בציד, וחוקר הלווייתנים הווארד גארט, מתארים את לכידת הקטלנים. סירות הדיג רדפו אחריהם בליווי מטוסים ופצצות שנזרקו למים כדי לקבץ אותם במפרצים. גארט מסביר כי הלווייתנים למדו ממרדפים קודמים, שהציידים מתכוונים ללכוד את הצעירים והקטנים, ולכן התפצלו, לשם הטעייה: הבוגרים ברחו לתוך מבוי סתום, בזמן שהאמהות והתינוקות צללו לכיוון אחר. אולם ברגע שאלה עלו מעל פני המים לנשום, גילו אותם צוותי הציד במטוסים והודיעו לסירות, שמיהרו אליהם ולכדו אותם במפרץ. לאחר שנפרשה הרשת, יכלו הלוכדים לקחת רק את התינוקות. קרואו מספר שנאמר להם כי הסיבה לכך היא עלויות ההובלה. לאחר הסלקציה, נפתחו הרשתות וכל הלווייתנים שלא נלקחו יכלו לעזוב, אולם הם נשארו והמשיכו לתקשר עם התינוקות בזמן שאלה מועלים לסירות. לדברי קרואו, "זה בדיוק כמו לחטוף ילד קטן מאמא שלו". גארט מציין כי ב-1976 צו בית משפט אסר על סיוורלד ללכוד קטלנים בתחומי מדינת וושינגטון. אלה עברו מיד ללכוד אותם מול חופה של איסלנד.

ב-1983 נלכד שם טיליקום בן השנתיים, שהועבר לפארק הימי "סילנד של הפסיפיק" (אנ') מחוץ לוויקטוריה, בקולומביה הבריטית שבקנדה. מנהל סילנד לשעבר, סטיב הקסטר, מספר ש"המאלף הראשי הקודם השתמש בשיטות המשלבות עונש" והיה מצוות קטלן מאולף ביחד עם טיליקום, שעדיין לא היה מאולף: "הוא שלח את שניהם לבצע את אותו התרגיל. אם טיליקום לא עשה אותו, אז שני בעלי החיים נענשו" ונמנע מהם מזון כדי שיישארו רעבים, מה שגרם לתסכול רב מצד בעל החיים הגדול יותר, שהיה שורט את טיליקום בשיניו. המאלף לשעבר פורטר מספר: "מלמעלה ועד למטה יכולת לראות דם ושריטות". בלילה היו הלווייתנים מאוחסנים בבריכה סגורה, מעין קופסת מתכת, באורך 6 מטרים בלבד. שתי הנקבות ששהו איתו במיכל "היו חוברות נגדו". המנהל הקסטר מביע חרטה: "מרבית הזמן הם היו חסרי תנועה... זה היה פשוט לא בסדר". כדי לגרום להם להיכנס לתוך הקופסה, היו מונעים מהם מזון. המאלף לשעבר אריק וולטרז מספר שכאשר היו נותנים להם לצאת בבוקר, היו נראות "שריטות שיניים חדשות" ולפעמים גם דם. קן באלקומב, מנהל מרכז לחקר לווייתנים הסמוך לסילנד, טוען כי הדבר הוביל כנראה לפסיכוזה.

ב-20 בפברואר 1991 נהרגה קלטי בירן, עובדת במשרה חלקית של סילנד ושחיינית מקצועית. ניידין קאלן, שהייתה בין הצופים בסילנד באותו יום מספרת שבירן החליקה לתוך הבריכה שבה היו שלושה לווייתנים: "היא ניסתה להרים את עצמה אל מחוץ לבריכה והלוויתן מיהר לעברה, תפס את המגף שלה ומשך אותה חזרה פנימה... הם משכו אותה אל מתחת למים, ואז היו עולים חזרה למעלה. כשהם עלו היא צעקה 'עזרו לי, עזרו לי', ואז שוב לקחו אותה למטה". קאלן בטוחה בזהותו של הלוויתן הרוצח: "זה היה הלוויתן הגדול, טיליקום... השתיים האחרות פשוט שחו מסביב... ידענו שזה היה הלוויתן הזה כי היה לו את הסנפיר הנפול. היה קל מאוד לדעת". סילנד נסגרה לאחר המקרה וטיליקום נמכר לסיוורלד.

המאלפת לשעבר בסיוורלד, קרול ריי, מספרת ש"קלינה" הייתה "תינוקת שאמוּ" הראשונה ("שאמו" היה שם גנרי לכל הקטלנים מאז שאמו המקורית). בשל היצמדותה לאמה, היא שיבשה מספר הופעות, ומשום כך כשהייתה בת 4 הוחלט להעבירה לפארק אחר כדי להפרידה מאמה: "לאחר ש'קלינה' הועברה משם...'קטינה', אמא שלה... נשארה בפינת הבריכה ממש רועדת וצורחת. צווחת, בוכה. מעולם לא ראיתי אותה עושה משהו דומה לזה".

המאלף ג'ון הארגרוב מספר על הלווייתנית "קסאטקה" ובתה התינוקת "טקרה". לאחר שהפרידו ביניהן וטקרה נשלחה לפלורידה, "קסאטקה המשיכה להשמיע קולות שמעולם לא נשמעו קודם לכן... אלו היו קולות לטווח ארוך... זה שובר לב".

הווארד גארט מדגיש כי הלווייתנים בסיוורלד אינם "משפחה". המדענית לורי מרינו מסבירה, כי "מה שיכול לקרות כתוצאה מכך שמכניסים אותם עם לווייתנים אחרים שלא גדלו עמם, שהם לא חלק מהתרבות שלהם, הוא שישנה תוקפנות-יתר. הרבה אלימות, הרבה הרג בשבי שאף פעם לא רואים בטבע". גארט טוען כי "עד היום הזה, אין תיעוד של קטלן שגרם לפגיעה כלשהי לבן אדם כלשהו, בטבע". בניגוד לטענת סיוורלד, שתוחלת החיים של קטלנים בשבי דומה לזו של קטלנים בטבע (בדרך כלל 30 שנים לזכרים ו-50 שנים לנקבות[4]), גארט טוען כי "יש להם תוחלת חיים דומה מאוד לתוחלת החיים של בני אדם. הנקבות יכולות לחיות עד גיל 100, אולי יותר, זכרים חיים עד לגיל 50 או 60".

בסרט נראים צילומים הכוללים אלימות בין הלווייתנים, המתרחשת עד לזוב דם אל מול קהל הצופים. המאלף ג'ון ג'ט מספר שתוקפנות בין לווייתנים "הייתה חלק מההוויה היומיומית". ג'פרי ונטר מספר שהלוויתנית "קנדוּ", בניסיון להצהיר על שליטתה על קורקי, נגחה בה, העורק הראשי של קורקי נחתך והיא דיממה למוות.

ג'ט מספר שכאשר הגיע טיליקום לסיוורלד, הוא הותקף שוב ושוב באכזריות על ידי הלווייתנית "קטינה" ונקבות נוספות, בשל הצפיפות. סמנת'ה ברג טוענת כי לרוב הוא שהה בבידוד, והוכנס עם הנקבות רק לשם רבייה. ג'ט מסביר כי זה נעשה כדי להגן עליו מפני הנקבות. המאלפים מספרים על הנאתם בעבודה עם טיליקום. ג'פרי ונטר סבור: "אולי חלק מזה זו תמימות שלנו... כי לא נתנו לנו את הפרטים המלאים על המקרה של קלטי". ברג טוענת כי קיבלה את הרושם שלטיליקום לא היה קשר למותה, ושהדבר נראה לה מוזר: "האופן בו התנהגו סביב הלוויתן הזה, ומה שאמרו לנו, נראה לי כמו שני דברים שונים... ברור שהם ידעו יותר מכפי שסיפרו לנו". ונטר מספר שצילם בעצמו מופע שהיה מוצלח מאוד, אלא שלקראת סוף המופע טיליקום זינק לעבר המאלפת שלו וניסה לתפוס אותה. לטענתו, קיבל הוראה להשמיד את הקלטת.

בסרט נראים קטעי ארכיון של פגיעות לווייתנים במאלפים. הקטעים כוללים את המקרה שאירע ב-1971 בסיוורלד סן דייגו, בו נשכה הלווייתנית שאמו את רגלה של עובדת של סיוורלד, שנתבקשה לרכב עליה לבושה בביקיני כחלק מאירוע יחסי ציבור מצולם. ב-1987 בסיוורלד בסן דייגו, נמחץ המאלף ג'ון סיליק בין שני לווייתנים: המאלף רכב על גבו של אחד מהם והשני זינק עליו. קטע נוסף הוא של מאלף המותקף על ידי לוויתן - מתנפל עליו ומונע ממנו להגיע לשפת הבריכה, אל מול עיני הצופים. מאלף אחר נראה כשפניו מדממות. קטע נוסף הוא של המאלפת טאמרי, שהניחה את רגלה על אפו של "אורקיד" וזה תפס אותה ומשך אותה אל תוך המים. האירוע התרחש ללא "תצפיתן" שאמור להשגיח, והוא צולם על ידי אחד המבקרים בפארק. אחד המאלפים פתח את השער לבריכה של "קסאטקה", הדומיננטית יותר, מה שגרם ל"אורקיד" לשחרר את טאמרי, שיצאה מהמים עם יד מרוסקת. ב-1999 נתגלתה גופתו של דניאל דוקס, שהתגנב בלילה למיכל של טיליקום בסיוורלד. דוקס נמצא כשהוא שוכב ערום על גבו של טיליקום. ב-2006, בהופעה האחרונה באצטדיון "שאמו", המאלף המנוסה קן פיטרז קפץ למים לצורך "קפיצת טיל" עם הלווייתנית "קסאטקה". קסאטקה תפסה את רגלו, גררה אותו לקרקעית הבריכה העמוקה והחזיקה אותו שם. היא שחררה אותו, תפסה אותו שוב ומשכה אותו שוב למטה, כאשר הוא נאלץ לשהות מתחת למים מעל דקה ברציפות. לאחר מספר פעמים בהם נגרר מתחת למים, הלווייתנית שחררה את רגלו והוא הצליח לשחות במהירות אל שפת הבריכה. סיוורלד העבירה 4 לווייתנים קטלנים ל"לורו פארקה" (Loro Parque) באיים הקנריים. לטענת סוזן אלה, עובדת לשעבר בפארק, המקום לא היה מוכן לקליטת הלווייתנים וכך גם המאלפים. היא מספרת שבמשך 3 שנים הבריכות לא היו תקינות והקטלנים היו מכרסמים אותן, מה שגרם להם לבעיות בשיניים ובקיבה, שבעקבותן נאלצו לעבור תהליכי אנדוסקופיה. אלכסיס, אחד המאלפים בפארק, שאומן בסיוורלד, הותקף ונהרג על ידי אחד הקטלנים.

המאלפים מספרים על הדברים שהיו אומרים לקהל הצופים בסיוורלד. דין גומרסול מספר: "ישנם דברים רבים שנאמרו לנו... כל כך הרבה פעמים, שאתה פשוט מתחיל להאמין בהם... הייתי עוור". סמנת'ה ברג מעידה: "פשוט קניתי כל מה שאמרו לנו. למדתי להגיד את מה שאמרו לנו להגיד לקהל... חשבתי שאני יודעת הכל על לווייתנים קטלנים כשעבדתי שם... אני יודעת הרבה לגבי איך להיות מאלפת... אבל אני לא יודעת כלום... על היסטוריית הטבע שלהם או ההתנהגות שלהם". קרול ריי מספרת: "העברתי את המסרים של החברה במהלך הופעות... זה היה משהו כמו... 'נאמוּ לא עושה את זה כי היא חייבת, נאמוּ עושה את זה כי היא באמת רוצה'... אני כל כך מתביישת. באותו זמן, אני חושבת שיכולתי לשכנע את עצמי שמערכות היחסים שהיו לנו נבנו על משהו חזק יותר מהעובדה שאני נותנת להם דגים".

ג'ון ג'ט טוען כי הסיבה היחידה שסיוורלד מתעקשים להמשיך להחזיק בטיליקום, אף על פי שהרג בני אדם, היא "מכיוון שהזרע שלו שווה הרבה כסף". בסרט נראה טיליקום שוכב על גבו, כשעובדי סיוורלד מגרים את איבר מינו ואוספים את הזרע שלו. סמנת'ה ברג טוענת כי היא הם מקפיאים את הזרע שלו וטיליקום עצמו משמש בעצם כ"בנק זרע", וזאת למרות הכלל שלא מרביעים בעל חיים שתקף בני אדם. לטענתה, כ-54% מאוסף הקטלנים של סיוורלד נושא את הגנים של טיליקום. המאלף לשעבר מארק סימונז טוען כי אסור להניח שכל שאר הלווייתנים הקטלנים בסיוורלד הם כמו טיליקום, משום שאין להם היסטוריה דומה לשלו.

ב-2010 תקף טיליקום את המאלפת דון בראנשו בזמן שהתכוננו לבצע את המופע "לסעוד עם שאמו" (Dine with Shamu). ג'פרי ונטר וסמנתה ברג, שצפו בווידאו, מסבירים כי לדעתם טיליקום לא שמע את השריקה של בראנשו, שסימנה לו לסיים את התרגיל שהורתה לו לבצע ולחזור לקבל אוכל, ולכן הוא המשיך לביצוע נוסף שלו - סיבוב נוסף בבריכה כשהוא על צדו ומנופף בסנפירו לקהל. כשחזר, קיבל "תגובה נייטרלית של 3 שניות", שמשמעותה: "לא עשית את הדבר הנכון, לא תתוגמל על כך, ואנחנו נמשיך הלאה". ברג טוענת שניתן לראות כי לדון עומד להיגמר המזון. ונטר מסביר שהלוויתנים יודעים מתי עומד להיגמר המזון, כי הם יכולים לשמוע את נקישות הקרח בדלי והם מבחינים שחופן הדגים שהם מקבלים הולך ומתמעט. לאחר מכן הלכה בראנשו למדף הבריכה כדי לבצע עם טיליקום קטע "מערכת יחסים". בשלב זה הוא תפס את זרועה השמאלית, משך אותה לתוך המים והרג אותה. סיוורלד האשימה את המאלפת בעשיית טעויות שהביאו למותה. בניגוד לדעתם של המאלפים האחרים, מארק סימונז טוען כי "התפיסה הראשונית לא הייתה תוקפנית... אלה שאומרים שזו חיה בטירוף, שפעלה ומשכה את דון בזדון, הם רוצים להוכיח את התאוריה ששבי גורם לחיות להשתגע. וזה פשוט לא נכון". סימונז תוהה: "מה אם לא הייתה 'סיוורלד'? אני לא יכול לדמיין חברה... אם הפארקים האלה לא היו קיימים". המדענית לורי מרינו טוענת: "לכל הלווייתנים בשבי יש חיים רעים. כולם ממוטטים רגשית, כולם עברו טראומה פסיכולוגית, אז הם פצצות זמן מתקתקות".

בסצנת הסיום של הסרט, יוצאים המאלפים לשעבר ברג, ריי, גומרסול וונטר לשיט על סירה באוקיינוס. הם צופים בלווייתנים קטלנים שוחים בשורה, זה לצד זה, עם סנפירי גב זקופים.

פיתוח עריכה

קופרת'ווייט החלה לעבוד על הסרט לאחר מותה של המאלפת של טיליקום דון בראנשו בפברואר 2010, ובתגובה לטענה שהקטלן תקף אותה משום שאספה את שיערה בקוקו. קופרת'ווייט טענה שהאשמה זו הייתה בגדר ניחוש וש"חייב היה להיות משהו נוסף בסיפור הזה".[5]

הקרנת הבכורה נערכה בפסטיבל סאנדנס ב-19 בינואר 2013, והסרט אומץ על ידי "סרטי מגנוליה" (אנ') וסרטי CNN (אנ') להפצה רחבה יותר.

קבלה עריכה

הכנסות עריכה

כעבור 14 שבועות לאחר יציאתו, הסרט גרף $2,073,582.[6]

תגובות ממאלפים עריכה

לאחר יציאת הסרט, ברידג'ט פירטל (Bridgette Pirtle), מאלפת לשעבר בסיוורלד, אמרה שהגרסה הסופית של הסרט הייתה "180 מעלות ממה שהוצג בפני במקור".[7] בהצהרות מוקדמות יותר, שיבחה פירטל את בימוי הסרט ותמכה במסר שלו.[8] מארק סימונז, אחד מהמאלפים הראשונים של טיליקום, חשב שרק במעט מתשובותיו בראיון נעשה שימוש "משום שהדברים שאמרתי עפו הישר לפרצופה של האג'נדה הברורה של הסרט. מה שתרמתי לא תמך במטרתם של גבריאלה או טים זימרמן בסרט".[9]

מייקל סקארפוצי (Michael Scarpuzzi), סגן הנשיא למבצעים זואולוגיים ומאלף בסיוורלד סן דייגו טוען כי הסרט עושה שימוש במותה של בראנשו ובפרטים איומים "לא כדי ליידע את הציבור, אלא באופן מצער, בשל הרצון לעשות סנסציה". הוא מצהיר, "שינינו את הדרך בה אנחנו מטפלים, מציגים ומאלפים את בעלי החיים המיוחדים האלה. החלפנו את המתקנים, הציוד והנהלים במקומות המחיה של הקטלנים אצלנו. הטיפול והתצוגה החינוכית של בעלי החיים הללו בסיוורלד נעשו בטוחים יותר מתמיד. האם 'בלאקפיש' מיידע את צופיו לגבי עובדה זו? לא, הוא לא".[10]

בינואר 2014, אמרה משפחתה של המאלפת המנוחה דון בראנשו כי לא הם ולא הקרן על שמה קשורות לסרט, ושהם לא מאמינים שהוא שיקף במדויק את בראנשו או את חוויותיה.[11]

תגובת סיוורלד עריכה

חברת "סיוורלד אנטרטיינמנט" (אנ') סירבה לקחת חלק בהפקת "בלאקפיש", ומאוחר יותר טענה כי הסרט "אינו מדויק",[12] והצהירה: "בלאקפיש... אינו מדויק ומטעה, ולמרבה הצער, מנצל טרגדיה ... הסרט מצייר תמונה מעוותת המעלימה... עובדות מפתח על סיוורלד - ביניהן...שסיוורלד מצילה, משקמת ומחזירה לטבע מאות חיות בר בכל שנה, ושסיוורלד מעבירה מיליוני דולרים בכל שנה לשימור ולמחקר מדעי".[13]

סיוורלד הוסיפה להגיב במכתב גלוי המזים את הטענות. האגודה לשימור ימי (אנ') ו"פרויקט הקטלן" (The Orca Project), ארגון ללא מטרות רווח המתמקד בקטלן בשבי, הגיבו במכתבים פתוחים המותחים ביקורת על טענות סיוורלד.[14] גם החוקרת הימית דבי גיילז (Debbie Giles) הציגה סתירות, המוצאות את טענותיה של סיוורלד לא מדויקות.[15]

ב-31 בדצמבר 2013, פרסם העיתון "Orlando Business Journal" משאל, בו נשאל אם "בלאקפיש" שינה את דעתם של הקוראים על סיוורלד. רוב הקולות קבע שהסרט לא שינה את דעתם. מאוחר יותר נתגלה ש-180 מתוך 320 קולות (55%) מקורם היה באותה כתובת IP של סיוורלד.[16] סיוורלד הגנה על ההצבעה, והודיעה כי "כל אחד מהקולות שמקורם מהדומיין של סיוורלד היה של חברי צוות שנלהבים מהעבודה המדהימה שסיוורלד עושה ומהחוויות שהפארקים שלנו מספקים".[17]

סיוורלד גם יצרה חלק נפרד באתר האינטרנט שלה, שכותרתו "אמת על בלאקפיש", בו יש התייחסות לטענות המצוינות לעיל והדגשת מה שהיא החשיבה כבעיות נוספות בסרט.[18]

ב-27 בפברואר 2014, סיוורלד הגישה תלונה למחלקת העבודה של ארצות הברית, בה טענה כי חוקר המשרד לבטיחות ובריאות מקצועית (אנ') שחקר את מותה של בראנשו, נהג באופן לא אתי בכך שעזר ליוצרי הסרט. קופרת'ווייט דחתה את הטענות על שיתוף פעולה לא הולם.[19]

במרץ 2014 קופרת'ווייט הזמה מספר טענות שהוצגו באתר האינטרנט של סיוורלד וקראה למנהלי סיוורלד לערוך דיון ציבורי.[20]

השפעה עריכה

התגובה לסרט גרמה למספר זמרים ולהקות, כמו הארט, וילי נלסון, מרטינה מק'ברייד, .38 Special, פט בנאטר, ו-The Beach Boys, לבטל את הופעותיהם באירוע ה-"Bands, Brew & BBQ" בסיוורלד, אורלנדו וב"בוש גארדנס" בטמפה (אנ').

סיוורלד הודיעה לאחר מכן כי ספגה הפסד בסך 15.9 מיליון דולר, שהמנכ"ל ג'יימס אטצ'יסון (James Atchison) ייחס בחלקו למחירי כרטיסים גבוהים ומזג אוויר גרוע.[21]

סך הביקורים הכללי בפארקים של סיוורלד ובוש גארדנס ירד ב-5% בתשעת החודשים הראשונים של 2013, אף על פי שלא היה ברור אם הירידה בביקורים נגרמה בשל השפעת הסרט.[19] סיוורלד טענה שמספר הביקורים בשלושת הפארקים הימיים שלה - אורלנדו, סן דייגו וסן אנטוניו - בשלושת החודשים האחרונים של 2013 היו ברמות שיא באותו רבעון.[22]

לאחר יציאת "בלאקפיש" לאקרנים, הופעל לחץ על סאות'ווסט איירליינס להפסיק את קשריה עם סיוורלד, שקיימה במשך 26 שנים. ביולי 2014 נודע כי השותפות לא תחודש. ההודעה לעיתונות אמרה שההפסקה היא הדדית ומבוססת על "שינוי עדיפויות".[23] פורסם כי העצומות שהוגשו על ידי פעילים היו גורם אפשרי לפירוק.[24][25]

באוגוסט 2014 החברה הודיעה כי ברבעון השני של השנה מחירי המניות צנחו ב-33%.[26] החברה ייחסה את הירידה לחקיקה מתוכננת שקשורה לסרט התיעודי.[27] בנובמבר 2014 סיוורלד הודיעה שמספר הביקורים בפארקים ירד ב-5.2% מהשנה הקודמת והרווחים ירדו ב-28% במהלך הרבעון. באותו חודש מניות החברה היו בירידה של 50% מהשנה הקודמת.[28][29]

בספטמבר 2014 משרד עורכי הדין "רוזן" (Rosen Law Firm PA) הגיש תובענה ייצוגית עבור משקיעים בסיוורלד, בטענה שסיוורלד "הוליכה שולל משקיעים כשטענה שהירידה בביקורים בפארקים שלה נגרמה בשל חג הפסחא וגורמים נוספים" ולא בשל יציאת הסרט "בלאקפיש" ונוהגים בלתי הולמים.[30]

סיוורלד הודיעה באוגוסט 2014 שהסרט פגע בהכנסות הפארק בסן דייגו. ב-11 בדצמבר 2014, סיוורלד הודיעה שהמנהל הכללי ג'ים אטצ'יסון יתפטר, ויורש זמני יחליף אותו ב-15 בינואר 2015. בשנת 2014 מחיר מניית החברה צנח ב-44%.[31]

באוגוסט 2015 סיוורלד הודיעה על 84% ירידה בהכנסה נטו ברבעון השני של שנת 2015 בהשוואה לשנה הקודמת.[32]

סוף הסרט של חברת פיקסאר, "מוצאים את דורי", שונה לאחר שמנהל הקריאטיב ג'ון לאסיטר והבמאי אנדרו סטנטון (אנ') צפו ב"בלאקפיש" ושוחחו עם הבמאית גבריאלה קופרת'ווייט. הופעתו של פארק ימי בסרט שונתה.[33] בסרט "ערים של נייר", שיצא ביוני 2015, נחתכו סצנות הכוללות את סיוורלד. המפיק וויק גופריי הסביר: "מאז שהספר נכתב, הסרט הדוקומנטרי יצא. אני חושב שזה מעט פחות עליז ללכת לסיוורלד עכשיו".[34]

בנובמבר 2015 סיוורלד הודיעה על תוכניות להפסיק מופעי קטלנים בפארק שלה בסן דייגו.[35] במרץ 2016 סיוורלד הודיעה כי תפסיק את תוכנית רביית הקטלנים שלה ותחל לבטל בהדרגה את כל המופעים החיים המשתמשים בקטלנים.[36]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Blackfish (2013) - International Box Office Results - Box Office Mojo
  2. ^ פרס באפטה לסרט התיעודי הטוב ביותר 2014
  3. ^ פרסי סטלייט לשנת 2013
  4. ^ Killer Whale (Orcinus orca), National Oceanic and Atmospheric Administration
  5. ^ Eric Kohn, ‘Blackfish’ Director Gabriela Cowperthwaite Discusses Suffering Orcas, Trainer Death, and Why SeaWorld Hasn’t Seen the Movie, באתר Indie Wire,‏ 26.1.2013.
  6. ^ Blackfish (2013) - Weekly Box Office Results - Box Office Mojo
  7. ^ Eric Davis, Blackfish Exposed by Former SeaWorld Trainer, באתר Mice Chat,‏ 9.1.2014
  8. ^ Elizabeth Batt, Op-Ed: Sean Hannity's 'debate' on orca bill evolves into full-on bashing, באתר digitaljournal.com,‏ 9 באפריל 2014.
  9. ^ Eric Davis, More Blackfish Backlash – Tilikum’s Trainer Dives In, באתר Mice Chat,‏ 13.1.2014
  10. ^ Blackfish' film ignores SeaWorld's benefits to conservation, research', באתר CNN,‏ 28 באוקטובר 2013.
  11. ^ Jason Garcia, Family of Dawn Brancheau chastises Blackfish, באתר ה"אורלנדו סנטינל", 21 בינואר 2014.
  12. ^ ’Pat Saperstein, SeaWorld: Killer Whale Doc ‘Blackfish’ Is ‘Inaccurate, באתר "וראייטי", 18 ביולי 2013.
  13. ^ SeaWorld responds to questions about captive orcas, 'Blackfish' film, באתר CNN,‏ 28 באוקטובר 2013.
  14. ^ Amy Costanzo, An Open Letter BACK to SeaWorld, באתר The Orca Project,‏ 20 בדצמבר 2013.
  15. ^ Rich Juzwiak, SeaWorld Is So Pissed Over the Blackfish Documentary, באתר gawker.com,‏ 19 ביולי 2013.
  16. ^ Richard Bilbao, Something's fishy with this SeaWorld/'Blackfish' poll, באתר The Buzz,‏ 2 בינואר 2014.
  17. ^ Sara Gates, SeaWorld-Owned IP Address Linked To Majority Of Votes In Newspaper’s ‘Blackfish’ Poll, באתר Huffington Post‏, 3.1.2014.
  18. ^ Why “Blackfish” is Propaganda, not a Documentary, באתר סיוורלד
  19. ^ 1 2 Michael Cieply, SeaWorld Questions Ethics of ‘Blackfish’ Investigator, באתר ניו יורק טיימס, 27 בפברואר 2014.
  20. ^ Gabriela Cowperthwaite, Blackfish Director Challenges SeaWorld to Debate, באתר Eco Watch, 24 בינואר 2014.
  21. ^ ?Kyle Stock, SeaWorld’s Slump Raises a Question: Is Shamu Too Sad, or Too Expensive, באתר בלומברג, 29 באוגוסט 2013.
  22. ^ Jason Garcia, Amid 'Blackfish' controversy, SeaWorld sets attendance record, באתר ה"אורלנדו סנטינל",‏ 13 בינואר 2014.
  23. ^ David Stout, So Long, Shamu: Southwest, SeaWorld End Ties, באתר Time,‏ 1 באוגוסט 2014.
  24. ^ Ian Marlow, SeaWorld shares dive as documentary spurs attendance drop, באתר The Globe and Mail,‏ 13 באוגוסט 2014.
  25. ^ Jesse Solomon, SeaWorld stock gets soaked, plunges 33%, באתר CNN,‏ 19 באוגוסט 2014.
  26. ^ Sandra Pedicini, SeaWorld stock tanks after low earnings, באתר "אורלנדו סנטינל", 13 באוגוסט 2014.
  27. ^ Kevin Roose, SeaWorld: Remember When We Said That Blackfish Movie Didn’t Hurt Us? Well, Never Mind., באתר "נו-יורק מגזין", 13 באוגוסט 2014.
  28. ^ "Emily Omberg, SeaWorld losing revenue, attendance and profit because of "Blackfish, באתר Orlando SunTimes,‏ 12.11.2014.
  29. ^ Emily Omberg, SeaWorld's financial struggles from 'Blackfish' affecting Busch Gardens, באתר Orlando SunTimes,‏ 18.11.2014.
  30. ^ EQUITY ALERT: The Rosen Law Firm Files Securities Class Action Against SeaWorld Entertainment, Inc. -- SEAS, באתר Market Watch,‏ 9 בספטמבר 2014.
  31. ^ SeaWorld boss steps down after film hurts attendance, באתר ה-BBC,‏ 11 בדצמבר 2014.
  32. ^ SeaWorld sees profits plunge 84% as customers desert controversial park, באתר הגרדיאן, 6 באוגוסט 2015.
  33. ^ Amy Kaufman, 'Blackfish' gives Pixar second thoughts on 'Finding Dory' plot, באתר "לוס אנג'לס טיימס", 9 באוגוסט 2013.
  34. ^ Rebecca Ford, SeaWorld Scene Cut From John Green's 'Paper Towns' Film, באתר The Hollywood Reporter,‏ 16.1.2015.
  35. ^ Scott Fais, SeaWorld San Diego ending killer whale shows, באתר Bay News‏ 10 בנובמבר 2015.
  36. ^ SeaWorld to Stop Breeding Orcas, Making Them Perform Tricks, באתר "בלומברג", 17.3.2016.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בלאקפיש&oldid=37883147"