בלניים
בלניים (שם מדעי: Balaenidae) הם משפחה של לווייתנים המשתייכים לתת-סדרת לווייתני המזיפות. כל מיני הבלניים משתייכים לסוג אובלנה (Eubalaena), להוציא את הבלנה הגרינלנדית (לווייתן ארקטי קשות-פה) - גם הוא בן המשפחה - שמשתייך לסוג בלנה (Balaena).
 בלניים
| |
|---|---|
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | לווייתנאים |
| תת־סדרה: | לווייתני מזיפות |
| משפחה: | בלניים |
| סוגים | |
| שם מדעי | |
 Balaenidaeגריי, 1821 | |
| תחום תפוצה | |
תפוצת הבלניים: תפוצת הבלנה
תפוצת האובלנה הדרומית
תפוצת הבלנה השחורה
תפוצת האובלנה הצפון-פסיפית
| |
| |
אורך גופם של הבלניים יכול להגיע עד ל-18 מטרים (59 רגל) ומשקלם עד ל-100 טונות. גופם הגדול הוא לרוב שחור; העור בראש ובחלק מהבטן מחוספס וצבעו לבן. שמם האנגלי של הבלניים - Right whale (Right פירושו "נכון" או "צודק") מקורו בכך שציידי לווייתנים סברו שהלווייתנים הללו היו אלה ש"נכון" לצוד אותם, בשל ציפתם לאחר מותם ולעיתים התקרבותם לחופים. אוכלוסיית הבלניים הצטמצמה באופן משמעותי בשנות הפעילות העיקריות של תעשיית ציד הלווייתנים. כיום במקום לצוד אותם בני אדם לרוב צופים בלווייתנים האקרובטיים הללו לשם הנאה.
ארבעת מיני הלווייתנים המשתייכים למשפחת הבלניים חיים באזורים שונים: בסביבות 300 פרטים של בלנה שחורה חיים באוקיינוס האטלנטי; קרוב ל-200 פרטים של אובלנה צפון-פסיפית חיים באוקיינוס השקט; כ-7,500 פרטים של אובלנה דרומית חיים בכל דרומו של חצי הכדור הדרומי; ובין 8,000 ל-9,200 פרטים של בלנה גרינלנדית חיים באוקיינוס הקרח הצפוני.
טקסונומיה עריכה
במשך שנים רבות לא היה ברור בוודאות למדענים כמה מינים נכללים במשפחת הבלניים והיו דעות חלוקות באשר לכך. לאחרונה הוכיח ניתוח פילוגנטי כי במשפחה נכללים ארבעה מינים, הנחלקים לשני סוגים שונים. בעוד האובלנה הצפון-אטלנטית, האובלנה הצפון-פסיפית והאובלנה הדרומית משתייכים כולם לסוג אובלנה (eubalaena), הרי שללווייתן הארקטי גדול הפה מאפיינים שונים מאשר לשלושת המינים האחרים, ולכן הוא מוין בסוג יחיד נפרד - בלנה (balaena). עם זאת, אין עדויות גנטיות רבות התומכות בחלוקה זו לשני סוגים שונים; אמנם קיימים הבדלים בן שלושת המינים לבין המין הרביעי, אך נראה כי בעתיד המדענים ימיינו את כל ארבעת המינים בסוג יחיד[1].
ביחס לסוג אובלנה (שכיום מוכללים בו שלושה מינים), היו הדעות חלוקות האם נכלל בו מין אחד, שניים או שלושה. בעת שציד הלווייתנים פרח, נטו לחשוב כי שלוש האוכלוסיות הן מין אחד. בתקופה מאוחרת יותר פרטים מורפולוגיים, כגון הבדלים קטנים בצורת הגולגולת של האוכלוסיות הדרומית והצפוניות, הביאו את החוקרים למסקנה כי הסוג אובלנה כולל לפחות שני מינים: האחד בחצי הכדור הצפוני והשני - באוקיינוס הדרומי[2].
מחקרים גנטיים הוכיחו כי שתי האוכלוסיות העיקריות - הדרומית והצפונית (שכיום נכללים בה שני מינים - צפון-אטלנטי וצפון-פסיפי) - לא התרבו זו עם זו לפני לפחות בין 3 ל-12 מיליון שנים, דבר שאישר את היותה של האובלנה הדרומית מין נפרד. יתרה מכך, במחקרים התגלו גם הבדלים באוכלוסייה הצפונית עצמה. לדוגמה, התגלה כי המין הפסיפי קרוב גנטית יותר לאובלנה הדרומית מאשר למין האטלנטי - דבר שאישש סופית את חלוקת האוכלוסייה הצפונית גם היא לשני מינים שונים.
מאובנים עריכה
בסך הכול, נמצאו חמישה מאובנים של לווייתנים בסוג בלנה באירופה ובצפון אמריקה. מאובנים אלו תוארכו בין תקופת המיוקן המאוחרת לבין תחילת הפליסטוקן. המאובנים כולם הם מינים שהיו בעבר בסוג בלנה ונכחדו, להוציא אחד שנראה שהוא הלווייתן הארקטי גדול הפה המוכר לנו כיום, או לפחות קרוב אליו.
שמות עריכה
מאחר שהבלניים היו בעל כורחם מטרה נוחה לציידי הלווייתנים במשך זמן רב, הם זכו למספר רב של שמות וכינויים. שמות אלו תיארו כל אחד את כל הבלניים ברחבי העולם - עובדה הממחישה את הדעה הרווחת באותם הימים, לפיה אוכלוסיות הבלניים ברחבי העולם הן מין אחד. ברומן מובי דיק של הרמן מלוויל מזכיר מלוויל את הבלניים בשמות "לווייתן גרינלנד", "לווייתן שחור", "לווייתן גדול", "הלוויתן האמיתי" ו"לווייתנים בלניים" סתם.
שמות מדעיים נרדפים:
- הסוג אובלנה (Eubalaena) :Halibalaena (גריי, 1873) ו-Hunterius (גריי, 1866)
- המין אובלנה דרומית (E. australis): antarctica (לסון, 1828), antipodarum (גריי, 1843) ו-temminckii (גריי, 1864)
- המין בלנה שחורה (E. glacialis): biscayensis (1860) ו-nordcaper (1804)
- המין אובלנה צפון-פסיפית (E. japonica) :sieboldii (גריי, 1864)
אנטומיה ומחזור חיים עריכה
מראה ואנטומיה עריכה
ניתן להבדיל בקלות בין הבלניים לבין לווייתנים גדולי ממדים אחרים בזכות ה"יבלות" הלבנות שעל ראשם, הגב העבה והחסר סנפיר גב ופה עצום-ממדים המתחיל סמוך לעיניים ומתעקל מעלה. צבעו של הגוף נע בין אפור כהה מאוד לשחור, בחלק מהבטן והראש העור מחוספס וצבעו לבן. הצבע הלבן אינו נובע ממחסור בפיגמנטים, אלא מהתיישבות גדולה של סרטנים-טפילים זעירים ממשפחת ה-Cyamidea (מכונים "כיני לווייתן") בתוך העור באזורים אלו. הבלניים נולדים אפוא עם שכבת עור מחוספסת; אך את צבע העור הלבן הם מקבלים רק מאוחר יותר.
אורך גופם של פרטים בוגרים נע בין 11 ל-18 מטרים (הממוצע נע בין 13 ל-16), ומשקלם נע בין 60 ל-80 טון. הגוף עבה וחסון במיוחד, כשבאזורים מסוימים היקפו כ-60% מאורך הגוף כולו. הזנב גם הוא רחב מאוד, ואורכו יכול להגיע עד ל-40% מאורך הגוף כולו. המין הצפון-פסיפי הוא בממוצע הגדול מבין שלושת מיני הבלניים שבסוג האובלנה; הפרטים הגדולים ביותר ממין זה יכולים להגיע למשקל של עד 100 טון.
ללווייתנים בני משפחת הבלניים בין 200 ל-300 "מזיפות שיניים" בכל צד של פיהם. המזיפות, המשמשות להם כשיניים, דקות מאוד ומכוסות בפלומת שערות דלילה. אורכן כשני מטרים בממוצע. המזיפות הן שמאפשרות ללווייתן לאכול את מזונו (ראו להלן בפסקה "התנהגות ותזונה"). האשכים של הבלניים הם ככל הנראה הגדולים משל כל בעלי החיים: כל אחד מהם שוקל כ-500 קילוגרם - כ-1% ממשקל הלווייתן כולו - ממדים גדולים מאוד אפילו בהתחשב בגופו גדול הממדים של הלווייתן. זרם המים שנושפים הבלניים מהחור שבצד העליון של גופם פורץ החוצה בשני קווים היוצרים צורה הדומה לאות האנגלית V; זרם זה יכול לטפס עד לגובה של 5 מטרים מעל פני הים.
מחזור חיים עריכה
הנקבות מגיעות לבגרות מינית בין גיל 6 ל-12 שנים, והחל מגיל זה מתרבות כל 3–5 שנים. הן ההזדווגות והן ההמלטה מתרחשות בעת חודשי החורף. משקלם של הוולדות, שנולדים אחרי תקופת הריון של כשנה אחת מיד אחרי לידתם, הוא כ-1 טון, ואורכם נע בין 4 ל-6 מטרים. ולד הבלניים הצעיר גדל במהירות בשנת חייו הראשונה - בדרך כלל הוא מכפיל את אורכו בתקופה זו. הגמילה מחלב האם מתרחשת בין גיל 8 חודשים לשנה אחת, והיקף הגדילה בשנים שלאחר מכן אינו קבוע ומותנה במידה רבה אם הגור נשאר עם אמו גם בשנה השנייה שלאחר הגמילה[1].
מעט מאוד ידוע בנוגע לתוחלת החיים של הלווייתנים הבלניים, אך נראה כי הם חיים תקופה ארוכה מאוד, כמו בני אדם; אחת מהעדויות היחידות לאורך חייהם היא נקבת אובלנה שנצפתה יחד עם ולדה בשנת 1935, ולאחר מכן בשנת 1959, 1980, 1985 ו-1992; החוקרים משתמשים בתגיות קשיחות כדי לוודא שמדובר באותו הפרט. נקבה זו נצפתה בשנת 1995 כשהיא פצועה בראשה פציעה קטלנית ככל הנראה, אשר סביר כי נגרמה בשל התנגשות עם אונייה, כך שהייתה בגיל הקרוב ל-70 במותה. מחקר על המין לווייתן ארקטי גדול פה הראה כי גיל מופלג זה אינו חריג כלל, ויש פרטים המגיעים אף לגיל גבוה יותר[1][3].
הלווייתנים בני משפחת הבלניים הם שחיינים איטיים: מהירות השחייה שלהם יכולה להגיע ל-5 קשר (9 קילומטרים לשעה) בלבד, אך הם אקרובטיים להפליא ולעיתים קרובות מבצעים קפיצות מעל פני הים, הצלפות בזנבם ותרגילים נוספים.
התנהגות ותזונה עריכה
למרות גודלם העצום, תזונת הבלניים מתבססת בעיקרה על פלנקטון ואורגניזמים רבים מתוך תת-מערכת הסרטנים, כדוגמת שטרגל (Copepoda), קריל (Euphausiacea) ופרפרי-ים (Thecosomata). אף על פי כן הבלניים ינצלו הזדמנויות לאכול גם מזון אחר אם יגיע לידם. הם תופסים את מזונם על ידי פעירת הפה ושחייה דרך קבוצה גדולה של סרטנים או פלנקטון; הן מים והן טרף נכנסים לפה, אולם רק המים יכולים לעבור דרך מזיפות-הענק שבפה ומשם החוצה.
היצורים שאותם אוכלים הבלניים צריכים לענות על כמה קריטריונים: הם צריכים להיות בנמצא במספרים גדולים מספיק כך שיספקו את רעבו של הלווייתן (פרט בוגר אוכל מיליונים מדי יום); הם צריכים להיות גדולים מספיק כדי לא לעבור דרך המזיפות אל הים יחד עם המים; והם צריכים להיות קטנים מספיק כך שלא תהיה להם המהירות הנדרשת לבריחה[1]. תהליך ציד הטרף - פעירת הפה ושחייה דרך האזור בו מתקבץ טרפם - מתרחש קרוב לפני המים, מתחת למים ואפילו על קרקע האוקיינוס; מדי פעם נמצא בגופות לווייתנים בוץ שנבלע כאשר הלווייתן ניסה לצוד את טרפו על קרקעית הים[1].
הצלילים שמפיקים הבלניים אינם משוכללים יחסית לצלילים שמפיקים לווייתנים אחרים. הבלניים גונחים, "מגהקים" ומבצעים קולות "פופס" הנעים בדרך כלל סביב 500 הרץ. מטרת הצלילים אינה ברורה למדענים, אך נראה כי הם משמשים לתקשורת בין חברי הקבוצה. כמו לווייתני מזיפות אחרים, הבלניים אינם חברתיים ביותר, ובדרך כלל קבוצה כוללת שני פרטים בלבד. נצפו גם קבוצות גדולות יותר של 10 עד 12 פרטים, אולם הן מתפרקות במהירות.
טורפי הבלניים הם לווייתני האורקה והאדם בלבד. בעת סכנה מתגודדים מספר לווייתנים יחדיו ומכים בזנבותיהם כלפי חוץ כדי להרתיע את הטורף. אמצעי הגנה זה לא תמיד נוחל הצלחה ולעיתים גורים מופרדים מאמותיהם ונהרגים.
ציד עריכה
הבלניים נקראים באנגלית Right whale משום שהדייגים חשבו שנכון ועדיף לצוד אותם. 40% ממשקל גופם של הבלניים הוא שומן שצפיפותו נמוכה. כתוצאה מכך, ובניגוד למינים רבים אחרים של לווייתנים, גופות בלניים צפות לאחר מותן. עקב כך, ועקב איטיותם היחסית, קל היה לצוד אותם - הציידים נזקקו רק לסירות עץ פשוטות וצלצלים שנעשו בעבודת יד.
הבסקים היו הראשונים שצדו את הבלניים באופן מסחרי. הם החלו לעשות זאת בסביבות המאה ה-11 באזור מפרץ ביסקאיה. בתחילה ניצודו הלווייתנים בשל השומן שבגופם, אולם לאחר מכן, עם התפתחות טכניקות שימור הבשר, הם ניצודו גם בשל בשרם. כאשר בתקופה מאוחרת יותר עמדה אוכלוסיית הבלניים באזור על סף כליה, עברו ציידי הלווייתנים לצוד באזורים אחרים. הם הגיעו בחיפושיהם עד למזרח קנדה בשנת 1530[1] ולחופי באהיה שבברזיל בשנת 1602. תעשיית ציד הלווייתנים הבסקית הגיעה לשיאה במאה שלאחר מכן, כשבכל שנה ניצודו בין 300 ל-500 פרטים.
את ציידי הלווייתנים הבסקים החליפו ציידים מן המושבות האמריקאיות החדשות. הציידים, שבאו ממסצ'וסטס ולונג איילנד, הצליחו לצוד 100 לווייתנים בשנה טובה. בסביבות 1750 אוכלוסיית האובלנה הצפון-אטלנטית שאותה צדו האמריקאים הצטמצמה מאוד, כך שלא הייתה יכולה לספק את צורכי הדיג התעשייתי. על כן לקראת סוף המאה ה-18 הציידים האמריקאים העבירו את אזור הציד שלהם לדרום האוקיינוס האטלנטי. תחנת ציד ברזילאית דרומית נוסדה בשנת 1796 בעיר אימביטובה (Imbituba) שבדרום ברזיל. במשך מאה השנים שלאחר מכן, התפשטה תעשיית ציד הבלניים האמריקאית לתוך האוקיינוס השקט והדרומי, שם חלקו האמריקאים את מלאכת הציד עם ציים ממספר מדינות אירופיות וכן מיפן. בתחילת המאה ה-20 חלה התקדמות בטכניקות הציד ובאמצעים המשמשים לו, ומספרי הבלניים שניצודו צמח במהירות. בשנת 1937, על פי רישומי הציידים, ניצודו בדרום האוקיינוס האטלנטי 38,000 פרטים; בדרום האוקיינוס השקט ניצודו 39,000 פרטים; באוקיינוס ההודי ניצודו 1,300 פרטים; ואילו בצפון האוקיינוס השקט ניצודו 15,000 פרטים. על פי מקורות מהימנים יותר, נראה כי מספר הלווייתנים הניצודים היה מעט גבוה יותר[4].
עקב ההכרה שאוכלוסיית הבלניים נמצאה על סף כליה, נחתם בשנת 1937 חרם בינלאומי על ציד בלניים. החרם נחל הצלחה במידה רבה, אם כי היו ציידים אשר המשיכו בציד מספר עשורים, למרות החרם; ציידים מאיי מדירה צדו בלניים בפעם האחרונה בשנת 1968, ואילו היפנים צדו 24 פרטים בשנות ה-40 ועוד מספר פרטים - תחת הרשאה מדעית - בשנות ה-60. ציד לא חוקי המשיך להתרחש לחופי ברזיל למשך שנים רבות, ותחנת הציד באימביטובה המשיכה לעבוד עד שנת 1973. כיום ידוע כי ברית המועצות צדה באופן לא חוקי אלפי פרטים (לפחות 3,212) של בלניים דרומיים בשנות ה-50 וה-60, אם כי דווח רק על 4 פרטים שניצודו[5].
תפוצה וגודל האוכלוסייה כיום עריכה
כיום שלושת מיני הבלניים שבסוג אובלנה (Eubalaena) מאכלסים שלושה אזורים עיקריים בכדור הארץ: האובלנה הצפון-אטלנטית במערב האוקיינוס האטלנטי; האובלנה הצפון-פסיפית בין יפן לאלסקה; והאובלנה הדרומית בכל התחומים הדרומיים של האוקיינוס הדרומי. הבלניים חיים רק באזורי טמפרטורות מתונות עד קרירות יחסית, בין מעלות הרוחב 20 ל-60, וכך מהווים המים החמים שבאזור קו המשווה מעין מחסום טבעי ומונעים מאוכלוסיות מיני הבלניים השונים להתערבב. אף על פי שהאובלנה הדרומית נוהגת לשחות אל האוקיינוס הפתוח כדי למצוא את מזונה, הבלניים לא נפוצים בדרך כלל באזורים פתוחים נרחבים של האוקיינוס. באופן כללי, הבלניים מעדיפים להישאר במים שבקרבת חצאי-איים, מפרצים או מדפים יבשתיים - אזורים אלה מוגנים יותר ומציעים שפע מהמזון המועדף עליהם.
ישנם כ-300 פרטים של אובלנה צפון-אטלנטית, וכמעט כולם חיים בצפון-מערב האוקיינוס האטלנטי. באביב, בקיץ ובסתיו, הם אוכלים לחופי קנדה והחוף המזרחי של ארצות הברית, מצפון קרוליינה ועד נובה סקוטיה. בחורף הם פונים דרומה לכיוון ג'ורג'יה ופלורידה כדי להזדווג, ושנה לאחר מכן - ללדת. מספר פרטים של אובלנה צפון-אטלנטית נראו בקרבת איסלנד בשנת 2003. הועלתה השערה כי פרטים אלו הם שריד לאוכלוסייה, אולי מין אחר שנכחד, אך מבדיקה ברישומי ציידי לווייתנים, שהעלתה שכבר נצפו פרטים באזור זה, נראה כי אלו פשוט אובלנות צפון-אטלנטיות שתעו בדרכן[1].
נראה כי כיום חיים רק כ-200 פרטים של אובלנה צפון-פסיפית[6]; כך, שני מיני הבלניים הצפוניים - האובלנה הצפון-אטלנטית והאובלנה הצפון-פסיפית - הם המינים המצויים בסכנת ההכחדה הגדולה ביותר מכל הלווייתנים הגדולים. לפי הערכה שנעשתה על סמך גודל האוכלוסייה הנוכחית, צפיפותה וקצב ההתרבות והמוות בה, שני מינים אלו ייכחדו לחלוטין תוך כ-200 שנה [7]. בעבר הייתה נפוצה האובלנה הצפון-פסיפית החל מדרום יפן, לאורך מצר ברינג ומטה - לאורך חופי צפון אמריקה - עד אזור קליפורניה. כיום צפייה באובלנה הצפון-פסיפית באזורים אלו היא מאורע נדיר מאוד ולרוב ניתן לצפות בהם רק באזורים לא נרחבים במזרח ים ברינג. אף על פי שמין זה, כמו השניים האחרים בסוגו, מרבה לנדוד ולא נשאר זמן רב מאוד באזור תחום, נתיבי הנדידה שלו אינם ידועים למדענים.
האובלנה הדרומית, ממנה נשארו כ-7,500 פרטים, מבלה את חודשי הקיץ באכילה מרובה באזור הדרומי של חצי הכדור הדרומי - ככל הנראה בקרבת אנטארקטיקה. בחורף הם נודדים צפונה כדי להתרבות ואז ניתן לצפות בהם בחופי צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, דרום אפריקה, מוזמביק, אוסטרליה וניו זילנד. מאז שציד האובלנה הדרומית נפסק, הגידול באוכלוסייה מוערך בכ-7% מדי שנה. להקות האובלנה הדרומית השוחות בקרבת דרום אמריקה ואוסטרליה כמעט שאינן מתערבבות באוכלוסיות אחרות - אם בכלל. ככל הנראה, בקבוצות הללו הצעירים תלויים באמם לזמן רב יותר. הבלניים נאמנים מאוד לאתרי ההמלטה הקבועים שלהם, והאמהות ממשיכות להעביר הלאה תכונות אלו לגוריהן[1].
שימור עריכה
גורם המוות מספר אחת כיום אצל האובלנה הצפון-אטלנטית, שנודדת בנתיבים המהווים צומתי מסחר ימי עיקריים בעולם, הוא התנגשות עם אוניות מסחר גדולות. לפחות 13 מקרי מוות כאלו דווחו בין השנים 1970 ל-1999, וככל הנראה עוד מקרים רבים לא דווחו[1]. מתוך הבנה כי המצב הקיים עלול להביא את האובלנה הצפון-אטלנטית לסף הכחדה, החליטה ממשלת ארצות הברית לפתוח במדידות ובמחקר שיזהה את נתיבי הנדידה של הלווייתנים וימנע עד כמה שניתן מאוניות מסחר לעבור בהם. "תוכנית שיקום הלווייתן האטלנטי הגדול" (Atlantic Large Whale Take Reduction Plan) של מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי (National Oceanic and Atmospheric Administration - NOAA) הושקה בשנת 1997[8]. פרט מפתח בתוכנית זו היה החלת חובת דיווח על צפייה בבלניים על אוניות מסחר העוברות בנתיבי הנדידה שלהם. דרישה זו נאכפה החל מיולי 1999.
פעילים סביבתיים תמכו בתוכנית וטענו כי היא נושאת תוצאות חיוביות, אך ביקשו מממשלת ארצות הברית להקדיש מאמצים נוספים לשימור הלווייתן[9]. בייחוד דרשו הפעילים שספינות הנמצאות במרחק של עד 40 קילומטרים מנמל אמריקאי יאולצו להנמיך את מהירותן ללא יותר מ-12 קילומטרים לשעה, כשידוע שלווייתנים בלניים נמצאים באזור השיט שלהן. ממשלת ארצות הברית סירבה לכך בטענה כי הדבר יגרום לשיבוש מסיבי בתנועת הספינות. שלוש קבוצות שימור-טבע אמריקאיות הגישו תביעה נגד "שירות הדיג הימי הלאומי" (National Marine Fisheries Service -NMFS'; גוף המסועף למנהל הים והאטמוספירה) בספטמבר 2005 בטענה כי "נכשלה בהגנה על האובלנה הצפון-אטלנטית הנתונה לסכנת הכחדה חמורה, שהמחלקה מכירה כמין הלווייתן הנדיר ביותר...", וכי יש לבצע באופן מיידי מדידות ומחקר מסיבי יותר על נתיבי הנדידה של האובלנה הצפון-אטלנטית כדי להציל אותה מהכחדה[10]. הן האובלנה הצפון-אטלנטית והן הצפון-פסיפית הוכרו כמין הנמצא ב"סיכון" על ידי CITES, IUCN וארצות הברית.
גורם המוות השני בשכיחותו בקרב האובלנה הצפון-אטלנטית הוא הסתבכות ברשתות דייגים. הבלניים מסננים את הפלנקטון אותו הם אוכלים בעזרת פתיחת הפה לרווחה והמזיפות דמויות השיניים המשמשות כמסננת, ובכך הם מסתכנים בהסתבכות ברשת דיג, בדרך כלל סביב הלסת העליונה, הסנפירים והזנב. רובם מצליחים לברוח עם פגיעות קלות בלבד, אך חלק מסתבכים מאוד ברשתות ולא מצליחים לברוח בכוחות עצמם. פרטים אלו מתים לרוב לאחר גסיסה ממושכת שעלולה להימשך חודשים.
האובלנה הדרומית (בלנה שחורה) הוגדרה כמין הנמצא ב"סיכון" על ידי ה-CITES וכנמצאת ב"סיכון נמוך יותר - שימור מותנה" על ידי ה-IUCN. האובלנה השחורה מוגנת במים הטריטוריאליים של כל המדינות שבקרבתן היא חיה, וידוע על אתרי רבייה גדולים בקרבת ארגנטינה, ברזיל, אוסטרליה, צ'ילה, ניו זילנד, דרום אפריקה ואורוגוואי. בברזיל, אזור מוגן המשתרע על 1,560 קילומטרים רבועים ו-130 קילומטרים של רצועות חוף הוקם במדינה הברזילאית סאנטה קטרינה בשנת 2000, במטרה לשמר את אזור הרבייה העיקרי של האובלנה השחורה בברזיל ולאפשר צפייה בה[11].
ב-26 ביוני 2006 הציע מנהל הים והאטמוספירה של ארצות הברית את ה"אסטרטגיה לצמצום פגיעת האובלנה הצפון-אטלנטית מספינות" (Strategy to Reduce Ship Strikes to North Atlantic Right Whales)[12]. ההצעה, שזכתה להתנגדות מצד תעשיית הספנות, מבקשת להגביל מהירות אוניות שאורכן 20 מטרים או יותר העוברות באזורים מסוימים בעת עונת הרבייה של הבלניים, כך שמהירותן לא תעלה על 18.5 קילומטרים לשעה. התוכנית עודה נתונה לדיון ציבורי. על פי מנהל הים האטמוספירה, 25 מתוך 71 מקרי המוות הלא-טבעי המדווחים של לווייתנים בלניים מאז שנת 1970 נגרמו כתוצאה מהתנגשות עם ספינות.
הלווייתן הארקטי גדול הפה - בלנה גרינלנדית - אינו נתון בסכנת הכחדה.
צפייה עריכה
בלניים דרומיים הפכו את העיר הרמנוס (Hermanus) שבדרום אפריקה לאחד האתרים המרכזיים בעולם לצפייה בלווייתנים. במשך חודשי החורף של דרום אפריקה (יולי-אוקטובר) בלניים דרומיים מתקרבים מאוד לקו החוף, כך שהמבקרים יכולים לצפות בהם ממלונות וממצפים הממוקמים באתרים אסטרטגיים וכן מסירות שנועדו במיוחד למטרה זו.
בברזיל, העיר אימביטובה שבמדינת-המחוז סאנטה קטרינה הוכרה כ"בירת הלווייתנים הבלניים"; בחודש ספטמבר מדי שנה - כאשר נקבות הבלניים ממליטות וניתן לצפות לעיתים בוולדות יחד עם אימהותיהם - נחגג שבוע מיוחד המוקדש לבלניים. תחנת הציד הישנה שעמדה שם כבר הפכה למוזיאון המתעד את ההיסטוריה של הבלניים בברזיל. בחצי האי ואלדס שבפטגוניה, ארגנטינה, מתארחת בחורף מדי שנה אוכלוסייה של כ-2,000 פרטים המגיעים לאזור כדי להתרבות. זהו אתר הרבייה הגדול ביותר של הבלניים, וגם שם ההתקהלות מושכת תיירים רבים הבאים לצפות במחזה[13].
לקריאה נוספת עריכה
- Collins Gem : Whales and Dolphins, ISBN 0-00-472273-6
- Carwardine, Mark. Whales, Dolphins and Porpoises, ISBN 0-7513-2781-6
- NOAA: Northern Right Whale
קישורים חיצוניים עריכה
- בלניים, באתר ITIS (באנגלית)
- בלניים, באתר NCBI (באנגלית)
- בלניים, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- בלניים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- בלניים, באתר GBIF (באנגלית)
- בלניים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע רב על הבלניים
- סיכום קצר העוסק בכל תחומי החיים של הבלניים
- אתר המוקדש לבלניים - עוסק בעיקר בתחומי התיירות והצפייה בלווייתנים
- תמונות בלניים - בגוגל
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Kenney, Robert D. (2002). North Atlantic, North Pacific and Southern Right Whales, William F. Perrin, Bernd Wursig and J. G. M. Thewissen The Encyclopedia of Marine Mammals. Academic Press, 806-813. ISBN 0-12-551340-2.
- ^ J. Müller (1954). Observations of the orbital region of the skull of the Mystacoceti. Zoologische Mededelingen 32: 239–290.
- ^ Katona, S. K. and S. D. Kraus (1999). Efforts to conserve the North Atlantic right whale, J. R. Twiss and R. R. Reeves Conservation and Management of Marine Mammals. Smithsonian Press, 311-331
- ^ Tonnessen, J. N. and A. O. Johnsen (1982). The History of Modern Whaling. United Kingdom: C. Hurst & Co.. ISBN 0-905838-23-8.
- ^ Reeves, Randall R., Brent S. Stewart, Phillip J. Clapham and James. A Powell (2002).National Audubon Society: Guide to Marine Mammals of the World. United States: Alfred A. Knopf, Inc. ISBN 0-375-41141-0
- ^ Ross, Alison. "'Whale riders' reveal evolution." BBC News (20 September 2005).
- ^ Northern Right Whales respond to emergency sirens
- ^ Author not specified (1997). Atlantic Large Whale Take Reduction Plan. NOAA. NOAA. Retrieved on May 2, 2006.
- ^ Author not specified (November 28, 2001). Right whales need extra protection. BBC News. BBC News. Retrieved on May 2, 2006.
- ^ The Southeast United States Right Whale Recovery Plan Implementation Team and the Northeast Implementation Team (November 2005). NMFS and Coast Guard Inactions Bring Litigation. Right Whale News vol. 12. no. 4. NOAA. Retrieved on May 2, 2006(הקישור אינו פעיל, 15.04.2018)
- ^ Petrobras, Projeto Baleia Franca. More information on Brazilian right whales is available in Portuguese.
- ^ NOAA.Proposed Strategy to Reduce Ship Strikes to North Atlantic Right Whales.
- ^ אתר "ברית האוקיינוס" ("Ocean Alliance")
