דאהרייה
דאהרייה (בערבית: الظاهرية; בתעתיק מדויק: אלט'אהריה), או זאהרייה, היא עיר פלסטינית בהרי יהודה, השייכת לנפת חברון של הרשות הפלסטינית. דאהרייה נמצאת בהר חברון, כ-18 ק"מ דרום-מערבית לעיר חברון. אוכלוסייתה מונה מעל 38,000 נפש.
 | |
| דאהרייה בתחילת המאה ה-20 | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | חברון |
| שטח | 133 קמ"ר |
| גובה | 650 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 41,541 (2023) |
| קואורדינטות | 31°24′48″N 34°59′12″E / 31.41333°N 34.98664°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
היסטוריה
עריכההתקופה העות'מאנית
עריכהחוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בדאהרייה בשנת 1863, ומצא כי רבים מתושבי הכפר עזבוהו על מנת להשתמט מגיוס חובה, ועברו להתגורר באוהלים דרומה משם. הוא תיאר בניין אבני גזית שראה במקום, שהיו בו כמה חדרים קמורי-גג, ובאותו הזמן שימש את אחד מזקני הכפר. לאחר מכן, סקר 'ולי' ומספר בתים פרטיים שנבנו מאבנים שהועתקו מבניינים קדומים, שאותם הוא תיארך לתקופה הרומית.[1]
במחצית השנייה של המאה ה-19 זיהה הארכאולוג קלוד קונדר את דאהרייה כמקום בו שכנה העיר הכנענית הקדומה דביר, הנזכרת בתנ"ך במסגרת כיבושיו של יהושע בן נון והייתה לאחר מכן עיר חשובה בנחלת שבט יהודה.[2] זיהוי זה עמד בעינו עד שנת 1924, שלאחריה הציעו ארכאולוגים שונים מיקומים אחרים כזיהוי העיר דביר.
לפי סקר ארץ ישראל המערבית של חוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל, התגוררו בכפר בשנת 1874 כ-300 עד 400 איש. בשנת 1877 המקום היה נטוש, לפי החוקרים בשל "פלישת הערבים לארצם של הפלאחים".[3][דרושה הבהרה]
המנדט הבריטי
עריכהבמפקד 1922, שנערך על ידי רשויות המנדט הבריטי, חיו בדאהרייה 2,266 נפש, כולם מוסלמים.[4] במפקד 1931 נמנו בדאהרייה 2,930 תושבים, עדיין כולם מוסלמים, שחיו ב-603 בתים.[5] על-פי סקר הכפרים בשנת 1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 3,760 מוסלמים,[6] ובבעלותם היו 60,585 דונם,[7] שמתוכם הוקצו 166 למטעים ולחקלאות שלחין, 54,205 לגידולי דגנים,[8] ו-284 דונם היו בנויים.[9]
בעת תקופת המנדט הוקמה מצודת טיגארט הנושאת את שם העיר ADH DAHARIYA, כחלק מסבב הבניה השלישי של 'מיזם בנייני המשטרה'. הקמת המצודה הגיעה בעקבות דרישה של הנציב העליון להוסיף מספר מצודות משטרה נוספות על התוכנית המקורית.
ירדן
עריכהבין 1948 ל-1967 הייתה דאהרייה תחת שלטון ממלכת ירדן, כחלק משטחי יהודה ושומרון.
ישראל והרשות הפלסטינית
עריכהלאחר מלחמת ששת הימים הייתה תחת ממשל צבאי ישראלי.
ב־1977 הוקמה במצודת הטיגארט בדאהרייה היאחזות הנח"ל נח"ל זוהַר, שננטשה מאוחר יותר.
במסגרת הסכמי אוסלו עברה העיר לשליטת הרשות הפלסטינית.
ב-2007 עלתה העיר לכותרות עקב תקרית דאהרייה. באירוע זה, במהלך סיור שגרתי של גדוד לביא של צה"ל, החליט הקצין האחראי על דעת עצמו להשתמש במונית אזרחית (של תושב השטחים) כמסווה לפעילות צבאית. במהלך הסיור ירו החיילים על עובר אורח לא חמוש, כיוון שחשו איום, ופצעו אותו קשה.[10][11]
דמוגרפיה
עריכהספורט
עריכהקבוצת הכדורגל של העיירה, שבאב א-דאהרייה הייתה אלופת הליגה של הגדה המערבית בעונת 2012–2013 ובעונת 2014–2015.[12]
קישורים חיצוניים
עריכה
- Welcome To The City of al-Dhahiriya
- Al Dahriya, Welcome to Palestine
- Survey of Western Palestine, Map 25: IAA, Wikimedia commons
- Adh Dhahiriya Town (Fact Sheet), המכון למחקר יישומי - ירושלים (ARIJ)
- Dhahiriya Town Profile, ARIJ
- Dhahiriya aerial photo, ARIJ
- The priorities and needs for development in Adh Dhahiriya town based on the community and local authorities’ assessment, ARIJ
הערות שוליים
עריכה- ^ ויקטור גרן, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל - כרך ראשון : יהודה (ג), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1983, עמ' 246
- ^ Conder, C.R., The Royal Cnaanite and Levitical City of Debir, PEFQ 1875 pp.48-56
- ^ Conder and Kitchener, 1883, SWP III, p. 402
- ^ Barron, 1923, Table V, p. 10
- ^ Mills, 1932, p. 28
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics, 1945, p. 23
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 50 (אורכב 04.06.2011 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 93
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 143
- ^ פרשת דאהרייה: אישום נגד הקצין האחראי, חדשות וואלה!, 9 באוגוסט 2007
- ^ חנן גרינברג, כתב אישום נגד הקצין שפיקד על תקרית דהריה, באתר ynet, 9 באוגוסט 2007
- ^ אורי לוי, הדשא של השכן: שבאב דהריה והפספוס הגדול של הפועל ב"ש, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2017
