פתיחת התפריט הראשי

יהושע בן נון

מנהיג ונביא

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר יהושע, הוא הנהיג את עם ישראל לאחר מות משה, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי מסורת המובאת בתלמוד, יהושע הוא המחבר העיקרי של ספר יהושע[1]. הוא היה משרתו של משה וגם תלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך.

יהושע בן נון
יהושע, בתחריט עץ של אפרים משה ליליין
יהושע, בתחריט עץ של אפרים משה ליליין
לידה ארץ גושן, מצרים
פטירה כנען
מקום קבורה תמנת חרס, כנען
עיסוק שופט עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיג עם ישראל ה־2
משה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
בנג'מין וסט, יהושע חוצה את הירדן עם ארון הברית, שמן על עץ, 1800

יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע"[2].

לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון. נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר.

לאחר מותו של יהושע הונהג העם על ידי זקני העם, ואחריהם בידי השופטים.

חייועריכה

יהושע השתייך לשבט אפרים והיה נכדו של אלישמע בן עמיהוד, נשיא שבט אפרים[3].

לפי המסורת נולד יהושע במצרים בשם הושע בן נון בשנת ב'שצ"ב (או ב'ת"ו) ללוח העברי[4], והיה בן 42 בזמן יציאת מצרים. לפי הספר הכרונולוגי "סדר הדורות", יהושע נפטר בשנת ב'תקט"ז ללוח העברי[5].

דמותו בתורהעריכה

הקרב נגד עמלקעריכה

המקרא מאזכר לראשונה את יהושע בספר שמות. שם הוא מתואר כמי שמצווה על ידי משה לארגן צבא מקרב בני ישראל ולנצח עליו במלחמה כנגד עמלק:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי"

בהמשך מתואר כי יהושע מילא בקפדנות את דבריו של משה, והצליח מבחינה מלחמתית - "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב", ומשה מקבל צו אלוהי - לומר באוזני יהושע כי רצון האל הוא למחות את עמלק מתחת השמים.

משרת משהעריכה

בסמיכות לתיאור מעלתו הגדולה של משה, יהושע מתואר כעוזרו הנאמן והמסור של משה: "וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל." (ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א)

יהושע הוא האדם היחיד המלווה את משה להר סיני (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוקים י"ג-י"ד) ושב איתו עם הלוחות (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק י"ז). התורה מציינת כי פעמיים יהושע שוגה בטעויות קלות ומשה מתקנו. הוא מזהה את רעש המחולות של העגל בטעות כקולות מלחמה (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק י"ז). בפעם אחרת כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, הוא מקנא למשה ותובע ממנו לאוסרם, אך משה משיב לו "ומי יתן כל עם ה' נביאים".

ריגול הארץעריכה

לקראת ניסיון הכניסה הראשון לארץ ישראל משה בוחר את יהושע להיות אחד משנים עשר המרגלים, תוך שהוא משנה את שמו מ"הושע" ל"יהושע"[6]. בניגוד לעשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, יהושע ביחד עם כלב בן יפונה טוען כי הארץ טובה מאוד וניתנת לכיבוש (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק י"ד). בספר דברים מתואר כי מיד לאחר חטא המרגלים נמסר למשה מה' כי יהושע הוא האדם המיועד להנחיל לבני ישראל את ארץ ישראל, ושעל כן הוא צריך לחזק ולטפח אותו לקראת התפקיד - "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה, אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (ספר דברים, פרק א', פסוק ל"ח), ואכן משה מטפח אותו (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ג), ואף נותן לו גיבוי לעיני כל ישראל בסוף ימיו:

"וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם"

הסמכת יהושעעריכה

עוד מתואר כי יהושע מצטרף לשירת האזינו שמשה אומר, אולי כחלק מהעדות שהשירה הזו אמורה להעיד כלפי עם ישראל (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ד). יהושע מתואר על ידי ה' באוזני משה, כ"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"ח), ומשה מתבקש בסוף ימיו לסמוך את ידיו עליו. תיאור דומה קיים בסוף ספר דברים, שם מתואר כי יהושע מלא ב"רוח חכמה", בשל סמיכת ידיו של משה עליו, והדבר מקנה לו סמכותיות רבה בקרב העם שמוכן לציית לו בשל כך.

דמותו בספר יהושעעריכה

 
ג'ון מרטין (1854-1789), יהושע מצווה על השמש לעמוד דום מעל גבעון, שמן על בד, 1816
 
הפלת חומות יריחו, ציור מהמאה ה-15 מאת Jean Fouquet

ספר יהושע ממשיך את הקו של יהושע כתלמידו המסור של משה וכממשיך דרכו. יהושע מתגלה כמנהיג וכמצביא נחוש ואמיץ, הקשור לה' בקשר הדוק, הדואג לרוחניותו של העם, לא פחות ממה שהוא דואג למורל הקרבי שלו. הספר מתאר נקודות דמיון רבות בין השניים, כדי לחזק את התפיסה, שיהושע הוא המשכו המובהק של משה:

נסיםעריכה

יהושע כמשה מחולל ניסים ובעל יכולת לגייס את האל לטובת ישראל, "כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל", בדומה לכתוב ביציאת מצרים: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". תחת הנהגתו הירדן נבקע, חומת יריחו הבצורה נופלת תחתיה, אבני ברד גדולות נופלות על האויבים, והשמש והירח נעצרים - "עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו". למעשה המקרא מציין שיהושע היה האדם היחיד שאלוהים נשמע לפקודתו, ובכך הוא מתעלה אף על משה:

"אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לה'... וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן... וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ..."

אפשר לומר שהמסר של ספר יהושע, הוא שיהושע מוציא לפועל באופן מדויק ודקדקני את דבריו של משה, מבלי להוסיף או להחסיר:

"כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"

מותו ומקום קבורתועריכה

  ערך מורחב – קבר יהושע בן נון
 
מבנה הקבר המיוחס ליהושע בן נון בתמנת חרס

יהושע היה בן 110 שנה במותו. יום מותו מתוארך בכ"ו בניסן לפי מסורות מסוימות, ולפי מסורות אחרות ב־י"ח אייר (ל"ג בעומר). על המסורות האחרונות מתבסס צום יהושע, שנהג בארץ ישראל בתקופה קדומה. מקום קבורתו של יהושע בן נון הוא בתמנת סרח שבהר אפרים כמו שכתוב בספר יהושע:

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ

ומזוהה כיום עם המקום הנקרא קבר יהושע בן נון בשומרון (לפי גרסה בודדת מימי הביניים, מזוהה קברו בגליל[7])

בספר שופטים מופיע השם ללא שיכול האותיות: "תמנת חרס"[8]. "חרס" הוא השמש ועל פי מדרש בראשית רבתי (כה, יא) ופירוש רש"י[9], על קברו של יהושע הועמדה תמונת שמש[10].

בספרות חז"לעריכה

בדברי חז"ל, ליהושע בן נון מיוחסות תקנות הנוגעות לכניסת בני ישראל לארץ ישראל. כך, הברכה השנייה בברכת המזון, ברכת הארץ, מיוחסת ליהושע. כמו כן, מיוחסות ליהושע בן נון עשר תקנות הנוגעות לשימוש מותר ברכוש של אנשים אחרים הנקראות עשר התקנות של יהושע. תקנות אלו הן:

  • מותר לאדם לרעות צאן בחורשה פרטית שבה אילנות זקנים, אך לא בקר. וחורשה פרטית שאילנותיה צעירים אסור לרעות בה, לא צאן, ולא בקר, אלא ברשות הבעלים.
  • מותר לאדם ללקט עצים להסקה משדה חברו, ובתנאי שיהיו זרדים פשוטים שאין בכוחם להשריש, אבל שאר עצים אסור.
  • מותר לאדם ללקט משדה חברו עשבי בר העולין מעצמם, חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה.
  • מותר לאדם לקטום ייחורים[11] משדה חברו חוץ מגרופיות של זית[12], ובלבד שיקטום ייחורים קטנים בלבד, ומאזורים בעץ שאינם מולידים פרי ואין בהם הפסד.
  • מעיין חדש שהחל נובע בשדה פרטית, מספק מים לכל בני העיר.
  • מותר לכל אדם לדוג דגים מהכנרת, אף על פי שהיא בנחלת שבט נפתלי. ובתנאי שידוג בחכה בלבד. לבני השבט מותר לדוג אף עם רשת.
  • מותר לאדם הנמצא בדרך ונזקק לצרכיו, לסטות מן הדרך ולעשות את צרכיו מאחורי גדר של שדה, ואפילו גדל בה גידול יקר.
  • מי שתעה בין הכרמים, יכול להסיט את ענפי הגפנים לכאן ולכאן, עד שיחזור לדרך.
  • בחורף כאשר דרכי-הרבים מלאות בוץ, מותר לעוברי הדרכים, להלך בדרכים, שבצידי שדות פרטיות.
  • מת מצווה, קונה מקומו, ונקבר במקום שנמצא בו. ובתנאי שלא היה מוטל על הגבול בין שני שדות, או בשטח ששייך למדינה, שבמקרים אלו, מביאים אותו לבית הקברות.

מדרשי אגדהעריכה

על פי המדרש, יהושע בן נון נישא עם רחב הזונה מיריחו[13]. וכן מובא בחז"ל כי ליהושע לא היו בנים, כי אם בנות.

במדרש אגדה שפורסם לראשונה במאה ה-18[14] מובא מעשה מוזר הקושר את השם נון - בארמית דג, לזה שהוריו השליכו אותו ליאור ובלעו דג, פרעה צד את הדג ומצא את יהושע בתוכו, גדלו בביתו ומונה ל"ריש קטיעיא" (תליין), בתוקף תפקידו הרג את אביו, וכשנודע לו על כך עשה תשובה. יש שפקפקו באותנטיות של מדרש זה[15], הרב מרדכי הכהן[16] טען שאגדה זו זלגה מהמיתולוגיה היוונית על אדיפוס.

במחקר ההיסטוריעריכה

רוב החוקרים סבורים שתיאורי הכיבוש בספר יהושע אינם מהווים בעיקרם תיעוד של מאורעות היסטוריים[17]. לדוגמה, ערים מסוימות שכבש יהושע על פי המקרא נכבשות מחדש בידי אחרים מאוחר יותר, והעי קרויה בשם שעשוי לרמז על היותה תל חורבות. מכאן, על פי המקובל בביקורת המקרא, סביר להניח שמי שכתב את ספר יהושע, או שליקט מקורות שונים המתייחסים למסע הכיבושים, היה חסר מידע לגבי הנפשות הפועלות, ושמו של יהושע הואצל על הכיבושים על מנת להעצים את אישיותו.

ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס בן המאה השישית כותב בספר "היסטוריה של המלחמות"[18] כי יש מבצר בנומידיה, במקום שבו שוכנת העיר טיגיסיס (אנ'), ושם יש שני עמודי אבן עם כתובת בשפה הפיניקית: "אנו הם אלו שנמלטו מפניו של יהושע השודד, בן נון". יש פולמוס בין ההיסטוריונים על ערכה של העדות הנ"ל[19].

דמותו בגליל באלף הראשוןעריכה

יהושע נחשב לדמות מייסדת בקרב יהודי הגליל במאות הראשונות לספירה. הוא תואר ככובש הארץ וכמחולל נסים, בגרסאות שונות של הסיפור המקראי המקובל[20].

לזכרו הונהג צום יהושע, בתאריכים שונים, שמאוחר בהם הוא י"ח באייר. כמו כן, יהושע הוזכר בהקשרים של רעידת אדמה שהתרחשה במותו.

במאה ה-7 כבר קיימת עדות ברורות לקשר בין התאריך י"ח באייר וצום יהושע:

וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי

בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי

וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי

בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי.

אלעזר הקליר, אהלי איכה גילו קדישים

ועדות נוספת מהמאה ה-8:

פָּסוֹחַ וְגָנוֹן טְמֵאִים בְּיַשְּׁבוֹ

צוֹם יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בּוֹ

אִיָּיר / קֵרְבָם וְצִיוָּם מִלִּשְׁבּוֹר עֶצֶם בּוֹ

רִבְּקָם מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְרֺאשׁוֹ וְקִרְבּוֹ

קידוש ירחים דרבי פנחס בן יעקב הכהן, חודש אייר

החוקר אלחנן ריינר העלה את הסברות כי מיתוס זה היה המקור למיתוס ישו[20]. עוד טען ריינר כי דמותו של הרשב"י היא גלגול של דמותו של יהושע בן נון בגליל באלף הראשון לספירה. ריינר הצביע על כך ששתי הדמויות הן אבות מייסדים אגדיים ומחוללי נסים, לשתיהן קשר לרעידת אדמה, שתיהן קשורות בהר מירון כאתר פולחן (על פי גרסה מימי הביניים המזהה את קברו של יהושע בן נון בגליל, ולא כמקובל בשומרון[7]) ובתאריך י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, כמועד המיוחס לפטירתן.

 
קטע מהאנדרטה לזכרו של יהושע בן נון במרכז השומרון, יצירת האמן אסף קדרון

בספרות ובשירהעריכה

חיים נחמן ביאליק התייחס לדמותו של יהושע בן נון ולחילופי המשמרות בינו לבין משה רבנו בשירו "מתי מדבר האחרונים" משנת 1896. ביאליק העמיד כמוטו לשיר את הפסוק המשנאי "משה מת יהושע מכניס" וכך הוא מתאר בו את יהושע: "נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב, יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל [...] קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז, דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;". ביאליק לא רק תיאר בשירו את המאורעות התנ"כיים, אלא גם כיוון לשקף בשיר את קורותיו של עם ישראל באותה תקופה, ימי התעוררות הציונית המדינית מבית מדרשו של בנימין זאב הרצל.


ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו.
  2. ^ במדבר, י"ג, ט"ז, לפי פירוש רש"י שם, המסתמך על דברי הגמרא (מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד ב'). אך לדעת הרשב"ם שם ופרשנים נוספים (כגון רמב"ן על שמות, י"ז, ט'), משה שינה את שמו ל"יהושע" מיד בשעה שנעשה למשרתו.
  3. ^ ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוקים כ"ו-כ"ז
  4. ^ סדר הדורות שנת ב'שצ"ב, שנת ב'ת"ו על פי ספרו הכרונולוגי של הרב דוד גאנז, צמח דוד
  5. ^ סדר עולם רב יב
  6. ^ על פי האר"י האות יוד נלקחה משמה של שרה אמנו שהתחלף משרי לשרה והניקוד ליוד נלקח מהמילה בן ועל כן נכתב בתורה תמיד בן בניקוד חיריק.
  7. ^ 7.0 7.1 סבוב הרב רבי פתחיה מרגנשפורג, עמ' 56, אתר דעת
  8. ^ ספר שופטים, פרק ב', פסוק ט'.
  9. ^ רש"י על יהושע כד, פסוק ל.
  10. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 61–62.
  11. ^ ייחורים - ליצירת שתילים חדשים לשדהו, או להרכבה על עציו.
  12. ^ גרופיות הן ענפים צעירים הצומחים בתחתית העץ מבסיסו. והסיבה שאסור לאדם לקטום גרופיות של זית משדה חברו היא שהגרופיות בלבד (ולא ענפי עץ אחרים) משמשים להצמחת עצים חדשים, ועל כן הן חשובות לבעלים.
  13. ^ ספרי זוטא, פרק י', ד"ה וכי.
  14. ^ נדפס לראשונה בספר שבחי ארץ החיים וילנא תרל"ז עמוד י"ז. ובראש ספר רב פעלים לר' אברהם בן הגר"א. ובעיתון המגיד גיליון 28 עמוד 259. http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=MGD#panel=document.
  15. ^ הרב יצחק ישעיה וויס, ישורון "מדרש חז"ל או מדרס עמי ארצות", כ"א עמוד תשס"ה. כ"ב עמוד תתנ"ב.
  16. ^ מחניים קכ"ח-ק"ל עמוד 44.
  17. ^ Ann E. Killebrew, Biblical Peoples and Ethnicity: An Archaeological Study of Egyptians, Canaanites, Philistines, and Early Israel, 1300–1100 B.C.E. (SBL Archaeology and Biblical Studies 9), Atlanta, GA: Society of Biblical Literature, 2005, pp. 186-187 n. 15
  18. ^ ספר 4, פרק 10 (באנגלית)
  19. ^ ראה מאמרו של פיליפ שמיץ, לעניין האמינות והאותנטיות של הנ"ל
  20. ^ 20.0 20.1 ריינר, אלחנן. 2012. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.