דוד גויטיין

משפטן ישראלי

דוד גויטיין (12 בספטמבר 1900 - 1 בינואר 1961) היה שופט בית המשפט העליון בישראל ושגריר ישראל הראשון בדרום אפריקה.

דוד גויטיין
Israel supreme courtDSCN1089.JPG
לידה 12 בספטמבר 1900 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בינואר 1961 (בגיל 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1929
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר לכלכלה של לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עורך דין, שופט, פרקליט עריכת הנתון בוויקינתונים
שופט בית המשפט העליון
11 בדצמבר 1953 – 1 בינואר 1961
(7 שנים)
תפקידים בולטים
  • שגריר ישראל בדרום אפריקה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

גויטיין נולד בלונדון ללאה ברנט, ילידת אנגליה, ולקלמן גויטיין, יליד הונגריה. בהיותו בן ארבע התייתם מאביו. אמו גידלה את שני אחיו, אחותו ואותו ברוח המסורת היהודית, ודאגה שילמדו עברית מגיל צעיר.

גויטיין סיים את חוק לימודיו במשפטים וכן למד אנתרופולוגיה וכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון. באוניברסיטה זו פגש את משה שרתוק וצבי שוורץ והם התיידדו. גויטיין השתייך ל"תנועת הבונים" הציונית ולאחר שנפגש באורה מויאל, אחותו של אל"ם אהרון מויאל, עלה בעקבותיה בשנת 1929 לארץ ישראל. שנה לאחר שעלו בני הזוג לישראל, נישאו בעיר תל אביב ולימים התיישבו בבית גויטיין אשר בירושלים.

בטרם הוסמך לעסוק בעריכת דין תחת המנדט הבריטי, גויטיין התקבל לשמש כעורכו של העיתון Palestine Bulletin,[1] ובין השנים 1929–1931 כתב עבורו מאמרים ופיליטונים. גויטיין כתב אף בעיתונות היהודית והכלל עולמית. מאמריו עסקו בהווי הארצישראלי ובבעיות שעמדו בפני היישוב. גויטיין כתב, בין היתר, אודות בעיית החוקה, בעיית פשע וענישה, שאלת היחסים בין חילונים ודתיים, קיבוץ גלויות והצורך לשמר את המורשת התרבותית שמביאה כל קהילה בעלותה ארצה. הוא דן בבעיית מעמד האישה ובשאלה האם הכול שפיט. בהיותו חניך האסכולה הבריטית לא האמין שהיישוב הארץ הישראלי הקטן רשאי לכתוב חוקה שתחייב את ההמונים שעוד יבואו. גויטיין התנגד לתפיסה שהכול שפיט. הוא התייחס לפשיעה כאל מחלה ושיער ש"יבוא יום ויסתכלו עלינו השופטים כעל ברברים על שהושבנו פושעים אלימים בבתי סוהר בלי לדאוג לריפויים, כמו שאנו מסתכלים היום על השופטים שדנו חולי נפש לעונשים ולמאסר על לא עוול בכפם". כתיבתו הצטיינה בקלילות ובהומור, ולימים נמצאו אלה גם בפסיקותיו כשופט.

הוסמך כעו"ד בלונדון לפני עלייתו לארץ ישראל, ובהמשך הוסמך לעריכת דין בארץ ישראל המנדטורית והצטרף למשרדו של עורך הדין הערבי-נוצרי אבוקריוס ביי, עמו עבד עד שנת 1936. עם פרוץ "המאורעות" פתח משרד עצמאי שעסק בעיקר בעניינים פליליים. בימות המאבק בבריטים ייצג את לוחמי המחתרות מכל הארגונים בפני בתי המשפט הבריטיים, הרגילים והצבאיים. בתחילת מלחמת העצמאות מונה לשופט צבאי מטעם "ההגנה" בירושלים הנצורה ומאוחר יותר השתתף בצוות שהכין את הקודקס המשפטי לספר החוקים של מדינת ישראל. מפעל זה נחשב בעיניו כאחד מהתרומות החשובות שלו למשפט הישראלי ועליו נודעה גאוותו.

לאחר קום המדינה היה אחד משבעה מועמדים לכהונת שופט בבית המשפט העליון,[2] בהיותו אחד מבכירי עורכי הדין בארץ, אולם לבסוף התמנו רק חמישה והוא לא היה אחד מהם. בין השנים 1949–1953 שימש כשליח מדינת ישראל הראשון בדרום אפריקה, תחילה כציר ולאחר מכן כשגריר, וכציר בשגרירות ישראל בוושינגטון הבירה.

עם שובו לישראל, ב-11 בדצמבר 1953 מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון.[3] ישב בערכאת הערעור בפרשת קסטנר וכתב את דעת המיעוט. בהכנות מערכת המשפט הישראלית לשפיטת אדולף אייכמן נקט בדעה שהמידע בנושא מועט מכדי להעמידו לדין. גויטיין היה השופט הישראלי הראשון ששימש כשופט בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, וישב כנציג ישראל במשפט נגד בולגריה בנושא הפלת מטוס אל על. במשפט זה כתב את דעת המיעוט, בפסק דין שנלמד עד היום.

בהשקפותיו היה גויטיין ליברל וסוציאליסט.

בימיו האחרונים עסק במפעל גדול של תרגום פסקי הדין של בית המשפט העליון לאנגלית, מלאכה שלא זכה לסיים.

אלמנתו אורה, יקירת העיר ירושלים, נפטרה ב-23 ביולי 2006. הפרופסור קלמן גויטיין הוא בנם של בני הזוג.

השופט דוד גויטיין הונצח ברחוב על שמו בשכונת פסגת זאב בירושלים.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Palestine Bulletin הפך בהמשך ל-Palestine Post שהעיתון The Jerusalem Post הוא צאצאו
  2. ^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
  3. ^ הודעה על מינוי שופט בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 325, תשי"ד, 20 בדצמבר 1953, עמ' 323