דימיטריס פפיואנו

דימיטריס פפיואנו (ביוונית:Δημήτρης Παπαϊωάννου, נולד ב-21 ביוני 1964) הוא במאי תיאטרון, רקדן וכוריאוגרף, צייר ספרי קומיקס, תפאורן ומעצב תלבושות יווני. נודע, בין היתר, בבימוי טקס הפתיחה והנעילה של אולימפיאדת אתונה (2004). ביים מופעים באולם הקונצרטים מגרו מוסיקיס של אתונה, בתיאטרון המחול אדאפוס ובחברת ההפקות "אליניקי תיאמאטון". פפיואונו יצר בצעירותו גם מעל ארבעים ספרי קומיקס. יצירותיו בלהקה שלו "אדאפוס" בשנים 1986–2002 וגם בהמשך, שילבו תיאטרון פיזי, מחול ואמנות המיצג, אף יסודות של קרקס. יצירותיו שופעות דימויים חזותיים, אירוניה והתכתבויות בולטות עם תולדות האמנות, מניפולציות כמו "הזויות" של הגוף האנושי. לפי המבקר הפיני ארומה אמנותו כבמאי ומבצע הושוותה לזו של ז'אק טאטי.

דימיטריס פפיואנו
Δημήτρης Παπαϊωάννου

צילום מ-2008
לידה	21 ביוני 1964 (בן 59) אתונה, ממלכת יוון
מדינה	יוון
מקום לימודים	Athens School of Fine Arts מכללת אתונה
פרסים והוקרה	פרס התאטרון האירופי (2017) Gold Cross of the Order of Honour
http://www.dimitrispapaioannou.com/
פרופיל ב-IMDb

ביוגרפיה

פפיואסיס נולד ב-1964 באתונה. הוא למד במכללת אתונה. מילדותו הצטיין בכישורים אמנותיים ובנעוריו למד ציור למשך שלוש שנים אצל הצייר יאניס צארוחיס. בגיל 19 התקבל במקום הראשון במבחני הכניסה של בית הספר לאמנויות יפות באתונה, בו היה תלמידם של דימיטרי מיטאראס ורנה פפספירו. למד אמנויות במה עד שנת 1986 – כולל מחול עכשווי, בבית הספר למחול נסיוני לה מאמא בניו יורק, תיאטרון בוטו יפני וכו'. בשנות ה-80 של המאה ה-20 עבד במגזינים לגאים ופרסם קומיקסים על הוויי הגאים. בשובו ליוון הקים להקת מחול "אומאדה אדאפוס" (Ομάδα Εδάφους) באתונה. היותו הומו ובחירתו במקצוע אמנותי הרחיקו אותו מהוריו שחשבו שיהיה עני ולא מאושר.

פריצת הקריירה

פפיואנו התבלט בהתחלה כאמן חזותי, מאייר וקומיקסאי. הציג עבודות במספר תערוכות, צייר איורים למגזינים רבים, עיצב וערך כשותף לפנזין "קונטרוסול סטו כאוס" (1986–1992), שהיה שופר של תרבות הנגד שהיה אחד מכתבי העת היחידים ביוון שכללו תוכן גיי גלוי. בשנות ה-80 המוקדמות השתתף במגזין הגיי האקטיסביסטי היווני "טו קרקסימו" (1981–1994) והתראיין בו ב-1993. בנוסף פרסם מעל ארבעים ספרי קומיקס במגזינים לקומיקס אלטרנטיבי ביוון, כמו,"Babel" ו-"Para Pende", שרבים מתוכם כללו נושאי גיי ותמונות גלויות (כך ב-"Rock 'n' Roll" ב-1986, ב-"My Ex-Boyfriend" ב-1988, "Heart-Shaped Earth" ב-1993). ב-1990 עבור הקומיקס שלו "Un Bon Plan" – תוכנית טובה – הוא זכה בפרס ראשון בתחרות של רשות התחבורה הציבורית במרסיי במסגרת הביאנלה החמישית לאמנים צעירים באירופה והים התיכון, שהתקיים במרסיי.

לימודי מחול

עוד בעת לימודיו בבית הספר לאמנויות יפות התחיל פפיאונו להתעניין במחול ובאמנויות הבמה, השתלם והתנסה כרקדן וכוריאוגרף וגם כמעצב תלבושות, תפאורן ומאפר מקצועי בלהקות מחול ביוון. ב-1986 הוא נסע לניו יורק, שם השתלם בסטודיו למחול ולכוריאוגרפיה לפי שיטת אריק הוקינס והשתתף בסדנאות של מורין פלמינג לתיאטרון המחול היפני בוטו בתיאטרון הניסיוני לה מאמא. בעת שהותו בארצות הברית השתתף כרקדן וככוריאוגרף במופע המחזמר "The Monk and the Hangman's Daughter" בבימויה של אלן סטיוארט בבולטימור.

תיאטרון המחול אדאפוס (1986–2002)

בשובו לאתונה הקים פפיאונו יחד עם אנגליקי סטלאטו ב-1986 את תיאטרון המחול אדאפוס (έδαφος כלומר "קרקע") באתונה. לאורך שש עשרה השנים הבאות הוא יצר, ביים, ערך והפיק 17 הפקות של הלהקה, לרבות את הכוריאוגרפיה שלהן. הלהקה התפרקה ב-2002. המופעים המוקדמים – "ההר" ו"מעיל הגשם" – ב-1987, ו"חדר א'" ו"חדר ב'" – ב-1988 ייצגו את יוון בביאנלה השלישי והרביעי לאמנים צעירים מאירופה ואגן הים התיכון שהתקיימו בברצלונה ובבולוניה בהתאמה. הם התקבלו בחום על ידי המבקרים. ב-1988 סטפאנו קאזי כתב בעיתון "ל'אוניטה" שהלהקה הייתה התגלית של הפסטיבל. ב-1989 עזב פפיואנו את יוון כדי לעבוד בהמבורג בגרמניה כעוזר ללא תשלום של הבמאי רוברט וילסון שעבד אז על המופע "The Black Rider:The Casting of the Magic Bullets" ("הפרש השחור: יציקת הקליעים המאגיים") בשיתוף פעולה עם טום וייטס וויליאם בורוז. אחר כך ליווה את וילסון לברלין כדי לשמש כמעפיל תאורה בהפקה "אורלנדו". אחרי שחזר לאתונה, ב-1990 יצר פפיאונו את המופע "השיר האחרון של ריכרד שטראוס" בשיתוף פעולה עם האמן החזותי ניקוס אלקסיו, הראשון בהצלחות המכריעות של להקת אדאפוס. "השיר האחרון" נכלל בטרילוגיית "השירים" משנת 1991 שנבחרה לייצג את יוון בביאנלה השישית לאמנים לעירים מאירופה ואגן הים התיכון שהתקיימה בוולנסיה ובתערוכה העולמית אקספו 92 בסביליה. המופע "השירים" נצפה על ידי מלינה מרקורי, אז שרת התרבות של יוון, שהשיגה תקציב ממשלתי סדיר עבור להקת אדאפוס.

ב-1992 הפיק את המופע בשני חקלים "ירחים", המבוסס על שירתה של סאפפו ועל הבלט "Le Spectre de la Rose". "מדיאה" ב-1993 נתגלה כהצלחה המסחררת של הלהקה. הסיפור של מדיאה המסופר מחדש על ידי תיאטרון המחול הוצג 52 פעמים עד שנת 2000, כולל בפסטיבלים, סיורים ברחבי אירופה ואגן ים התיכון, בניו יורק וייצג את יוון באקספו 98 בליסבון. במאמר הרוויו ב"ניו יורק טיימס" על ההפקה "מדיאה" בביאנלה השתים עשרה למחול בליון ב-1998 כתבה אנה קיסלגוף שזאת הייתה "ההפתעה הגדולה של הפסטיבל" ושיבחה את ה"תשוקה היוצאת דופן" ו"העוצמה המרשימה" שלה. ב-1994 המופע היה מועמד ל"כוראוגרפיה הטובה ביותר" ביוון.

ב-1995 הציג פפיואנו ולהקתו את "רגע דומייה", יצירת הבמה הראשונה ביוון שהתמודדה עם סוגיית האיידס (נושא שפפיואנו נגע בו ב-1987 בקומיקס "נמשים אדומים על עורך"). היא כללה את מחזור השירים "שירי החטא" של מנוס חאג'ידאקיס וה"רקוויאם לקץ האהבה" מאת המלחין יורגוס קומנדקיס. את "רגע דומייה" הקדיש פפיואנו לזכרו של הבמאי והתסריטאי אלכסיס ביסטיקס שמת מאיידס ב-1995.

ב-1995 נוצר המופע "אורסטיאה של קסנאקיס – סוויטת איסכילוס" לפי המחזה של איסכילוס, על מוזיקה של יאניס קסנאקיס שבוצע בתיאטרון העתיק אפידאורוס כחלק מפסטיבל אפידאורוס. ב-1999 "צמא האדם", אוסף של ששה קטעים כוריאוגרפיים שכללו את "השיר האחרון של ריכרד שטראוס" זכה לפרס הלאומי של יוון עבור ההפקה הטובה ביותר והביצוע הנשי הטוב ביותר (אנגליקי סטלאטו). ההפקה הוצגה מחוץ ליוון בקפריסין, צרפת ובריטניה. ב-2001 הופק המופע האחרון, חסר עלילה, של תיאטרון המחול אדאפוס – היצירה "לעולמים" שהוצגה עד הקיץ 2002. היא הייתה מועמדת להפקת המחול היוונית הטובה ביותר.

יצירות אחרות 1986–2000

חוץ מעבודתו עם להקת אתיאטרון אדאפוס, בשנים 1986–2000 יזם פפיאונו כמה פרויקטים. הוא ביים שתי אופרות באוב באולם הקונצרטים מגרון מוזיקי באתונה: "שיבת הלנה" מאת תאנוס מיקרוציקוס (1999) שבוצעה בבית האופרה הלאומית במונפלייה בצרפת ובתיאטרו ורדי בפירנצה, כמו כן "לה סונמבולה" מאת וינצ'נצו בליני. כמו כן ביים שני מופעים של הזמרת חאריס אלכסיו ושניים עבור אלקיסטיס פרוטופסלטי ("הר כעש" 1998, "סיפור" 2000).

ככוריאוגרף עבד פפיואנו עם התיאטרון הלאומי היווני, התיאטרון הלאומי של צפון יוון, חבורות Nea Skini (הבמה החדשה), להקת התיאטרון של לפטריס וויאצזיס ופסטיבל אתונה (ב-1994 מופע של יורגוס דאלארס) ויצר את הכוריאוגרפיה עבור היצירה "תאודורה" בבימוי מייקל קקויאניס ובכיכובה של איריני פאפס וב-1995 עבור ההפקה "מדיאה" – האופרה מאת לואיג'י כרוביני, שעבורה יצר גם את התלבושות. פפיאונו עיצב תפאורות ותלבושות גם עבוד האופרה הלאומית היוונית, ומספר חברות תיאטרון וריקודי כמבצע עבוד עם להקות מחול יווניות שונוצת, כולל תיאטרון המחול אוקטנה. יצירותיו הקולנועיות כוללות הופעות בסרט של מנלאוס קרמיוליס "Black Out p.s. Red Out"‏ (1998) ובסרט הקצר של אלכסיס ביסטיקס – "הנשיקה" (שבו התנשק על המסך עם השחקן סטברוס זלמס) והשתתפות בעיצוב הסרט של ביסטיקס – "הג'ולות" (1989).

המשך הקריירה האמנותית

טקסי אולימפיאדת הקיץ באתונה, 2004

ב-2001 יושבת ראש ועד הארגון של אולימפיאדת אתונה, יאנה אנגלופולוס-דסקלאקי, מינתה את פפיואנו כמנהל אמנותי של טקסי הפתיחה והנעילה של האולימפיאדה שהייתה אמורה להתקיים בקיץ 2004. אחרי שלוש שנות עבודה, טקס הפתיחה של האולימפיאדה – תחת הכותרת "מקום לידה" – שהועמד תחת סימן האל היווני אפולו והאמנות היוונית הקלאסית, קצר שבחים מכל עבר, כולל בכתבות בתקשורת היוונית (העיתון "קתימריני" יצא ב-15 באוגוסט 2004 עם כותרת "יוון מציגה פנים חדשות לעולם" ו"טו וימה" הכריז "מדליית זהב ראשונה ליוון, טקס פתיחת האולימפיאדה השיג ניצחון בינלאומי גדול") ודעתו של מבקר המגזין האמריקאי טיים שהכתיר אותו "ניצחון" ושל מבקר הטיימס של לונדון. בטקס הנעילה של האולימפיאדה עשה האמן שימוש במיתוס של דיוניסוס. הוא כלל הצגת המזון המסורתי היווני, חגיגה דיוניסית וקונצרט חגיגי. ב-2005 בעקבות הצלחת טקסי האולימפיאדה זכה פפיואנו מידי נשיא יוון, קונסטנדינוס סטפנופולוס, בצלב הגדול של מסדר הכבוד של יוון על הישג אמנותי יוצא מן הכלל.

"2"

ב-24 בנובמבר 2006 התקיימה באתונה בכורת יצירתו "2" בשיתוף פעולה עם המלחין של מוזיקה אלקטרונית קונסטנדינוס ויטה וחברת ההפקות "אליניקי תיאמאטון". ההפקה שהוגדרה כ"נתיחה של הנפש הגברית". ההפקה משכה תשומת לב רבה בתקשורת היוונית, לא מעט בגלל התייחסותה הגלויה להומוסקסואליות. היא זכתה להצלחה רבה ומכרה מעל מאה אלף כרטיסים. היצירה הושפעה ממקורות שונים – כמו יצירות של ז'אן ז'נה, רנה מגריט ורוברט וילסון. היא קיבלה השראה במידה רבה מניסיונותיו של פפיאונו עצמו כגבר גיי ביוון. המגזין Contemporary תיאר אותה כעבודה נותנת השראה הקולטת את רוח התקופה. חברת אלניקי תיאמאטון ו"מודרני טיימס" הפיקו DVD של המופע. בבימוי רחל צנגארי.

Inside – "בפנים"

באביב 2011 למשך עשרים לילות בתיאטרון פאלאס באתונה התקיים מופע בימתי ניסיוני של פפיאואנו שנקרא "בפנים", סדרת תנועות המתעדות את החזרה היומית לבית והמבוצעים על ידי שלושים מבצעים במספר רב של קומבינציות וחפיפות. המופע נמשך שש שעות ללא התחלה, אמצע או סוף והצופים יכולים להסתכל בו כמה שרוצים, בישיבה, או בעמידה, לצאת באמצע ולהיכנס מחדש לפי רצונם. הפעילות על במה התחילה לפני הגעתם וממשיכה אחרי יציאתם. "בפנים" עודד את הקהלים לראות בתיאטרון מעין מרחב תערוכה ובמופע מעין מוצג או נוף. היצירה מוגדרת גם כמעין מדיטציה חזותית. היא משקפת מצד אחד את הדמיון של בני האדם בקן שלהם. ומצד שני ממלאת תפקיד של אמנות, שבה מוטיב יחיד יכול להפוך לסיפור סמוי על ידי חזרתו והתרבותו. (בדומה לכדים הגיאומטריים היוונים והשטיחים המזרחיים). הוא הוקרן גם כאינסטלציית וידאו כחלק מהפרויקט "Ανταλλαγή / Austausch / Exchange” של המכון גתה בקולנוע הפתוח "ברודוויי" באתונה. הוא הוקרן בליל קיץ אחד גם בפסטיבל הבינלאומי למחול בקלמטה באמפיתיאטרון המצודה בעיר.

"טבע דומם"

המופע "טבע דומם" הוצג בבכורה ב-23 במאי 2014 במרכז התרבות אונאסיס באתונה. הוא נוצר כמעין מדיטציה על המיתוס של סיסיפוס, כמעין גבור של מעמד הפועלים. הוא שיקף בו מחשבות על שאיפת האדם למשמעות ועל האבסורד של מצב האדם, ששורשו בחומר ושאיפתו אל רוח. האמן קיבל השראה גם מאלבר קאמי ועירב גם מחשבות על העבודה עצמה כמשמעות. בו זמנית הבליט פשטות, אינטראקציה עם חומרים ריאליים ודממה הנהגית כ"מוזיקה".

ציטוטים

היצירה נולדת בזכות הרקדנים שלי, הם ההשראה.

בעיני, מלנכוליה לצד הומור היא הדרך הקצרה ליצירת קומוניקציה עם הקהל.

כאמן יש לך מחויבות להתבונן פנימה ולהציג בכנות מה שלדעתך חשוב במובן הרחב של המילה. לזה אני מצפה מיצירת אמנות. אינני רוצה לשמוע על אידיאולוגיה אלא להרגיש משהו עמוק יותר, להבין על הקיום שלנו. הביטוי שלי איננו ביצירת עיוות של הגוף האנושי, יש יוצרים שאני מאוד אוהב ומעריך שעושים את זה, הגישה שלי שונה. היא נובעת מתוך אהבה שלי לגוף האנושי, שהיא די שמרנית בהרבה מובנים. כל אחד שנמצא על הבמה נראה יפהפה ומושך.

דמותו ויצירתו במדיה אמנותית אחרת

• בסרטו "כאב ותהילה" (Dolor e gloria) של פדרו אלמודובר מוזכר כהוקרה שמו של דימיטריס פפיואנו.

פרסים ואותות הוקרה

• פרס המדינה של יוון למחול עבור המופעים "מדיאה" (1993), "צמא האדם" (1999) ו"לתמיד" (2001)
• 2005 – הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של יוון – מידי הנשיא קונסטנדינוס סטפנופולוס
• 2005 – אלפתריה דקו, מעצבת התאורה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה ב-2004 זכתה בפרס "אמי" לטלוויזיה בארצות הברית
• 2017 – פרס מיוחד בתחרות ה-14 לפרס אירופה לתיאטרון ברומא על מפעל חייו – לפי נימוקי חבר השופטים – על "תרומה עצומה לתיאטרון העכשווי, האמנות החזותית, המחול וצורות אחרות של הבעה אמנותית", "תיאטורון טוטלי" שבו "נוצרת צורה מושלמת של משמעות תוך כדי הפיכתם של הגוף, החפצים, התלבושות ושל כל התפאורה, לסימנים חזותיים משתנים, הפיכת הסימנים החזותיים לאירועים, והפיכת האירועים לסיפורים וריגושים."
• 2022 – פרס אוליבייה (בריטניה) על הפקת המחול הטובה ביותר – עבור "Transverse Orientation" של דימיטריס פפיואנו, שבוצעה על יד הלהקות Dance Umbrella ו-תיאטרון Sadler's Wells

יצירות כוריאוגרפיה

• 1987 – Το βουνό – ההר (המרכז לאמנויות חופשיות, אתונה)
• 1987 – Το αδιάβρoχo – מעיל הגשם (חאלקי, יוון, 1987)
• 1988 – Δoμάτιo Ι – חדר א' (בבית החרושת הישן לסבון באלפסינה)
• Δoμάτιo IΙ – 1988 – חדר ב', בביאנלה הרביעי לאמנים צעירים באירופה, בולוניה, איטליה
• 1990 – Τo τελευταίo τραγoύδι τoυ Richard Strauss – שירו האחרון של ריכרד שטראוס (אוניברסיטת פטרס, יוון)
• 1991 – Τα τραγούδια – השירים (בית האמנים באתונה, יוון)
• 1992 – Φεγγάρια – ירחים (בית האמנים באתונה, יוון)
• Μύδεια – 1993 – מדיאה (התיאטרון המלכותי ההולנדי, אנטוורפן, בלגיה)
• 1995 – Η Ιφιγένεια στο γεφύρι της Άρτας איפיגניה בגשר בארטה (באולם דימיטריס מיטרופולוס במגרו מוסיקיס, אתונה)
• 1995 – Ορέστεια Ξενάκη - Ακολουθία Αισχύλου – אורסטיאה של קסנאקיס – סוויטת איסיכילוס (בתיאטרון העתיק אפידאורוס)
• 1995 – Ενός λεπτού σιγή רגע דומייה (בתחנת הכוח החשמלית הישנה נאו פאלירו, אתונה, יוון)
• Νεφέλη– 1995 - נפלי (סטודיו נפלי, אתונה) – מבוסס על האלבום "רחוב נפלי" של חאריס אלקסיו
• Τα παραμύΘια των Αδελφών Γκριμμ 1996 – מעשיות האחים גרים (בתיאטרון העתיק בארגוס, יוון)
• 1997 – Δράκουλας – דרקולה (תיאטרון קוטופולי-רקס, אתונה, יוון)
• 1997 – Μνημείο אדנרטה (בהנגר הנמל קלמטה, יוון)
• Η καταιγίδα – 1997 – הסערה
• 1998 – Ηφαίστειo – הפאיסטוס (התיאטרון העירוני פיראוס, פיראוס יוון)
• 1998 – Δένδρο – עץ (סטודיו דיוגניס, אתונה)
• 1999 Η επιστροφή της Ελέννης (אולם ידיד המוזיקה, מגרו מוזיקי, אתונה)
• Ανθρωπινή δίψα 1999 – צמא האדם (תיאטרון חורה, אתונה)
• 2000 – La Sonnambula (מוזיקי מגרו, אולם ידידי המוזיקה, אתונה)
• 2000 – Παραμυθι (מעשייה) (סטודיו דיוגניס, אתונה)
• 2001 – Για πάντα – לעולמים (בפסטיבל הבינלאומי השביעי למחול בקלמטה, יוון)
• Birthplace – Τελετή έναρξης Ολυμπιακών Αγώνων Αθήνα 2004 (מקום לידה)
• טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה
• Τελετη Λήξης Ολυμπιακών Αγώνων Αθήνα 2004 – טקס נעילת אולימפיאדת אתונה
• 2005 – Πριν – לפני כן (התיאטרון העתיק הקטן אפידאורוס, יוון)
• 2005 – Black Box (באמפיתיאטרון המצודה, קלמטה, יוון)
• 2006 – 2 (תיאטרון פאלאס, אתונה)
• 2008 – Medea 2 – Μύδεια 2 (פסטיבל אתונה, אולם פיראס 260)
• 2009 – Πoυθενά – באף מקום (הבמה המרכזית, בניין צילר בתיאטרון הלאומי היווני) – חניכת התיאטרון הלאומי באתונה
• The Colour of the Sun 2010 (צבע השמש) על מוזיקה מאת קונסטנדינוס ויטה
• Όμηρου ΗλιάδαΙ-Ραψωδία Δ 2010 – הומרוס – איליאדה – הספר הרביעי (התיאטרון הלאומי היווני אתונה, הבניין צילר)
• 2010 K.K. (תיאטרון פאלאס אתונה)
• 2011 Μέσα – בפנים (תיאטרון פאלאס, אתונה) – מיצג הנמשך שש שעות
• Πρώτη Ύλη 2012 – חומר גולמי – פסטיבל אתונה
• 2014 – Still Life טבע דומם – במרכז התרבות אונאסיס, באתונה, הבמה המרכזית – בהשראת המיתוס של סיסיפוס
• 2015 – Origins 2015 – Tελετή έναρξης – Πρώτοι Ευρωπαἲκοί Αγώνες – מקורות – טקס הפתיחה של המשחקים האירופים 2015 בבאקו, באצטדיון האולימפי של באקו
• The Great Tamer 2017 – המאלף הגדול – פסטיבל אביניון
• Since She, 2018 מאז שהיא – סימון הוקרה לפינה באוש (בתיאטרון המחול פינה באוש בוופרטל) – יצירה ראשונה באורך מלא שנוצר ללהקת המחול של פינה באוש אחרי מותה – בוצע באמסטרדם, לונדון, אתונה ופריז
• 2021 Sisyphus Trans Form (Collezione Maramotti, Reggio Emilia, Italy, 2019 & at NEON | Portals בבית החרושת הציבורי הישן לטבק באתונה, 2021)
• INK (2020)
• Transverse Orientation (2021) (כיוון רוחבי), על מוזיקה מאת אנטוניו ויוואלדי – לשמונה מבצעים (שם היצירה נלקח משם המנגנון שגורם לעש להימשך לאור ולהסתובב סביבו עד המוות) מופיעים בה מוטיב השור – המינוטאור (כמו ב"מינטאור" מאת פבלו פיקאסו או זאוס שהפך לשור כשהתאהב באירופה).

לקריאה נוספת

• נריה בר, "בא מאהבה", כתבה על דימיטריס פפיואנו והגעתו לישראל ב"מעריב – מדריך", כ"ט באדר תשפ"ב, 1 באפריל 2022, עמ' 4–5
• Jo Butterworth, Lorna Sanders - Fifty Contemporary Choregraphers, Routledge 2021 p.2039
• Eleni Fournaraki, Zinon Papakonstantiniou, Sport, Bodily Culture and Classical Antiquity in modern Greece Routledge, London, NY, 2011 p,167

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של דימיטריס פפיואנו (באנגלית וביוונית)
• סרטון יוטיוב
• ערוץ וימאו רשמי, קטעי יצירות של פפיאונו – כולל סצנות עירום

• דימיטריס פפיואנו, ברשת החברתית פייסבוק
• דימיטריס פפיואנו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• דימיטריס פפיואנו, ברשת החברתית אינסטגרם
• דימיטריס פפיואנו, סרטונים בערוץ היוטיוב
• דימיטריס פפיואנו, סרטונים באתר Vimeo
• דימיטריס פפיואנו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "דימיטריס פפיואנו".