דליריום

דֵּלִירְיוּם (Delirium, לפי מילון מונחי האקדמיה ללשון העברית: הֲזָיָה) הוא מצב של בלבול חריף, המתאפיין בירידה קוגניטיבית חריפה לצד שינויים תנודתיים במצב ההכרה. הסממן הבולט ביותר של מצב זה הוא ירידה ברמת הקשב. זהו מצב שכיח וגורם משמעותי לתחלואה ולתמותה, בפרט בקרב אוכלוסייה מבוגרת, המאושפזת במוסדות רפואיים. דליריום עלול להיגרם גם ממגוון תרופות כמו פרוטיאזין, טונייט, טרבמין ועוד.

דליריום
Delirium

תחום	פסיכיאטריה
תסמינים	פסיכוזה, הפרעת דיבור, הפרעת שינה, הסחת דעת, הפרעת חשיבה, הפרעת זיכרון, דיסאוריינטציה, affect lability
טיפול	קווטיאפין, אולנזפין, ריספרידון, הלופרידול
קישורים ומאגרי מידע
InfoMed	דליריום
eMedicine	288890
DiseasesDB	29284
MeSH	D003693
MedlinePlus	000740
סיווגים
ICD-10	F05
ICD-11	6D70

ישנן סיבות רבות העלולות לגרום לדליריום, אולם מקובל כי מצב זה מתפתח באנשים המועדים לכך, וכי ככל שהמועדות גבוהה יותר, כך קטן השינוי הדרוש ליציאה מאיזון ולהשראת דליריום. על כן, מודעות לגורמי הסיכון והתייחסות אליהם בטרם מתפתח המצב, עשויות להפחית משמעותית את הסיכויים להתפתחותו.

הדליריום נבדל מהקיהיון (דמנציה) בעיקר בהופעתו החריפה ובמהלכו התנודתי, אך קיים ביניהם קשר, ולעיתים אף חפיפה.

אפידמיולוגיה

דליריום הוא מצב שכיח באוכלוסייה, אולם קיימת שונות בדיווחים אודות שיעורי היארעותו בשל הקריטריונים השונים לאבחנה. ההערכות לגבי השכיחות של דליריום במאושפזים נעות בין 18% ל-64%, כאשר בקרב אוכלוסיית הקשישים השיעורים גבוהים אף יותר, במיוחד בעת אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ או לאחר ניתוחים נרחבים, כגון ניתוחי אגן. מחוץ למסגרת אשפוזית חריפה, דליריום מתרחש בשיעורים של 25% מהמטופלים בבתי אבות וב-50%–80% במטופלים סופניים.

אטיולוגיה

הסיבות להתפתחות דליריום רבות ומגוונות, ולעיתים מדובר בשילוב של גורמים המוציאים מאיזון אדם עם מועדות גבוהה יותר להתפתחות המצב. הסיבות יכולות להיות הן מערכתיות והן ייחודיות למערכת העצבים, ובפרט למוח. בחלק מהמטופלים עצם האשפוז והשהייה במקום זר עלולים להביא אותם לסף של התפתחות דליריום.

אנטיהיסטמינים

קיימים מגוון תרופות מסוג ה-אנטיהיסטמין אשר עלולות לגרום לדליריום, כולל פרוטיאזין, דיפנהידרמין, דוקסילמין, ועוד.

תרופות, בין אם במרשם רופא, ללא מרשם או תרופות טבעיות, עלולות להשרות דליריום, וגם שינוי במינון עלול לגרום לאותה תוצאה, אלא שהמינון העלול להשרות דליריום משתנה מאדם לאדם כתלות במועדות של אותו אדם לפתח דליריום. בקבוצת התרופות המשרות דליריום נמנות במיוחד תרופות הנוגדות את הפעילות הכולינרגית, סמים ממכרים ותרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים. בקרב מטופלים צעירים יותר נפוצים הסמים הממכרים והאלכוהול, או לחלופין הגמילה מהם, כגורם לדליריום. הגמילה מחומרים אלה יכולה להיות פועל יוצא של עצם השהייה באשפוז.

הפרעות מטבוליות שונות אף הן עלולות להשרות דליריום. בכלל ההפרעות הללו נמנות ההפרעות האלקטרוליטריות, לרבות שינויים במאזן הגלוקוז, הנתרן, הסידן והמגנזיום, שינויים בחום הגוף, אי-ספיקה נשימתית הגורמת להיפוקסמיה והיפרקרביה, אי-ספיקת כבד הגורמת לאנצפלופתיה כבדית, אי-ספיקת כליות הגורמת לאורמיה, אי-ספיקת לב הגורמת לגודש נוזלים או לירידה בלחץ הדם, חוסרים של ויטמינים לרבות ויטמין B₁₂, ויטמין B₁, חומצה פולית וויטמין B₃, התייבשות, תת-תזונה ואנמיה.

מחלות מערכתיות נוספות העלולות להשרות דליריום הן זיהומים, לרבות אלח דם, דלקת בדרכי השתן, דלקת ריאות וצלוליטיס, וכן הפרעות אנדוקריניות בתפקודי הבלוטות המפרישות הורמונים ומחלות אוטואימוניות המערבות את מערכת העצבים המרכזית. מחלות של המוח עצמו גם כן עלולות לגרום למצב של דליריום, ובכללן הפרעות באספקת הדם למוח, מחלות פרכוסיות ומחלות ממאירות. כשלעצמם, אוטמים מוחיים מוקדיים הם סיבה נדירה לדליריום, אולם במטופל עם עתודה מוחית ירודה, כגון מטופל שעבר מספר אוטמים בעברו, השכיחות של דליריום נפוצה יותר.

גורמי סיכון

גיל מבוגר הוא אחד משני גורמי הסיכון המזוהים ביותר עם דליריום. כ-30%–40% מהמאושפזים מעל גיל 65 חווים אירוע של דליריום, ו-10%–15% נוספים נמצאים במצב דליריום בקבלתם לבית חולים. בקרב דיירי בתי אבות מעל גיל 75, מעל 60% חווים אירועים חוזרים של דליריום. גורם הסיכון השני המזוהה ביותר עם דליריום הוא תפקוד קוגניטיבי ירוד עוד קודם להופעת הדליריום, כאשר לא מן הנמנע שישנו קשר מובנה בין הגיל המבוגר לתפקוד הקוגניטיבי הירוד. בכלל המחלות המאופיינות בתפקוד קוגניטיבי ירוד נכלל הקיהיון, כאשר כשני שלישים ממקרי הדליריום מתרחשים במטופלים עם קיהיון. במיוחד מועדים המטופלים שלהם קיהיון עם גופיפי לואי. יתרה מזאת, לעיתים דליריום הוא ביטוי למחלה מוחית שטרם אובחנה אצל המטופל. גם אירוע קודם של דליריום מגביר את הסיכון לחוות אירוע נוסף. גורמים נוספים החושפים את האדם להתפתחות דליריום הם לקות חושית, למשל ירידה בראייה או בשמיעה, שכן פגיעה כזו גורמת לירידה בהתמצאות, וכן מצב בריאותי כללי ירוד ומצב תפקודי בסיסי ירוד, לרבות מחלה גופנית, ריבוי תרופות, תת-תזונה וחוסר ניידות.

גורמי סיכון נוספים האופייניים למוסדות רפואיים הם צנתור שלפוחית השתן, מגבלות גופניות על ניידות לרבות קשירה, שינויים במחזורי השינה ותוספת של שלוש תרופות חדשות או יותר. לאחר ניתוחים קיים סיכון נוסף להתפתחות דליריום, ובמיוחד לאחר ניתוחים מסוימים כמו כאלה הדורשים מעורבות מכונת לב-ריאה, וכן בשל שיכוך כאב שאינו מותאם ותרופות הרדמה מסוימות.

פתופיזיולוגיה

הפתוגנזה של דליריום והאזורים המעורבים בהתפתחותו במוח אינם ידועים לאשורם. במרבית המקרים דליריום נובע מהפרעות מפושטות באזורי המוח, ולא מנגע מוקדי, והדבר גם ניכר בבדיקות אלקטרואנצפלוגרם המדגימות האטה סימטרית בגלי המוח. החסך בקשב המאפיין מצב זה נקשר באזורים רבים בגזע המוח, לרבות התצורה הרשתית, בתלמוס, בקליפת המוח הקדם-מצחית ובאונה הקודקודית, כאשר המסלול העצבי העיקרי המעורב הוא מסלול הסיפון (טגמנטום) הגבי היוצא מהתצורה הרשתית אל הגג מוח הביניים והתלמוס.

חסר של המוליך העצבי אצטילכולין ממלא תפקיד מפתח בהתפתחות דליריום, ובפרט הדבר ניכר לאחר נטילת תרופות בעלות פעילות אנטי-כולינרגית. כמו כן, עודף של דופמין ופעילות של תרופות בעלות פעילות דופמינרגית, לרבות תרופות נגד סימני מחלת פרקינסון, עלול לגרום למצב דמוי דליריום עם חזיונות שווא, תנודות במצב ההכרה ובלבול. דליריום כתוצאה מגמילה מאלכוהול נקשר לפעילות יתר של תאי עצב מפרישי אדרנלין במקום הכחול. מוליכים עצביים נוספים שנקשרו הם סרוטונין וגלוטמט.

תסמינים וסימנים

דליריום מתאפיין בירידה קוגניטיבית חריפה, כאשר הסממן הבולט ביותר הוא הפרעה בקשב, המתבטאת למשל בהסחת דעת בקלות וקושי במעקב אחר הנאמר בשיחה. בנוסף, ייתכנו שינויים ברמת ההכרה, הן לכיוון של עוררות יתר והן לכיוון של ערפול הכרה. תחומים קוגניטיביים נוספים העלולים להיפגע בעת דליריום הם זיכרון, התמצאות, תפישה, תהליכי חשיבה, וכפועל יוצא גם שיפוט ובוחן מציאות. מצב הרוח נוטה להשתנות באופן תכוף, כשמצד אחד המטופל עלול להתנהג בצורה רגזנית ואלימה, ומצד שני הוא עלול להיות אפתי. גם מחזורי השינה עלולים להיות מופרעים, עם שינה מקוטעת בלילה וישנוניות ביום.

אופיו של הדליריום מסווג לשניים לפי ההתנהגות הפסיכומוטורית של המטופל: היפראקטיבי והיפואקטיבי. סוגים אלה מייצגים שני קצוות על קשת התסמינים, אם כי על פי רוב דליריום מסתמן אצל מטופל בצורה מעורבת. בסוג ההיפראקטיבי ניכרים חזיונות שווא בולטים, אי-שקט ועוררות יתר, אשר עלולים להיות מלווים באי-יציבות של מערכת העצבים האוטונומית, וזהו מצב מסכן חיים. סוג זה מתאים לתסמונת גמילה מאלכוהול. בקצה השני, בסוג ההיפואקטיבי המטופל מכונס בעצמו ושקט, ניכרת אפתיה וההתנהגות איטית. סוג זה מתאים דווקא להרעלת תרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים.

הדליריום מתפתח במהרה על פני שעות עד ימים ונמשך לפרק זמן קצר של ימים עד שבועות. מהלכם של מצב ההכרה והתסמינים תנודתי לאורך היממה, עם נטייה להופעת הבלבול בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, תופעה הנקראת באנגלית sundowning.

מלבד התסמינים והסימנים המאפיינים את הדליריום כשלעצמו, תסמינים וסימנים נוספים יכולים להצביע על האטיולוגיה העומדת מאחורי התפתחותו.

סימן נוסף שיכול להיות בולט בדליריום הוא מצבי רוח משתנים בקצב חד ומהיר(שינויים חדים במצב רוח כמו שמחה, עצב, צחוק, דיכאון ותיסכול).

בדיקות עזר

אף שהאבחנה של דליריום היא קלינית, בדיקות העזר בעת דליריום עשויות לסייע באבחון האטיולוגיה העומדת מאחורי התפתחותו. הבירור המעבדתי הראשוני בדליריום כולל ספירת דם ובדיקת דם לרמות אלקטרוליטים ותפקודי כבד וכליות. מעבר לכך, במטופלים מבוגרים, אשר ההסתמנות של מחלה זיהומית אצלם אינה תמיד מתבטאת בעליית חום, מתבצע בירור זיהומי ראשוני לאיתור זיהומים שכיחים. מאידך, במטופלים צעירים יותר ישנה נטייה לבצע בשלב מוקדם סקירה טוקסיקולוגית של סמים בדם ובשתן. בדיקות נוספות הנכללות במסגרת הבירור הבסיסי הן אק"ג ובדיקות גזים בדם. לעיתים מתבצעת גם בדיקת דימות של המוח, אולם לעיתים קרובות הבדיקה אינה מסייעת באיתור האטיולוגיה. כאשר בבירור הראשוני אין רמז לאטיולוגיה, מורחבת סדרת הבדיקות בהתאם לחשד הקליני.

אבחנה

כלי אבחנה

האבחנה של דליריום היא אבחנה קלינית, כלומר אינה נעזרת בבדיקות עזר, והיא מתבצעת ליד מיטת החולה לאחר בחינה מדוקדקת של תולדות החולה והבדיקה הגופנית.

DSM-5

הגישה הפסיכיאטרית לדליריום, כפי שמתבטאת במהדורה החמישית של ה-DSM, מגדירה דליריום לפי חמישה קריטריונים הממוספרים באותיות מ-A עד E:
A – הפרעה בקשב (כלומר, ירידה ביכולת להפנות קשב, למקד אותו, להתמיד בו ולהסיט אותו) וברמת ההכרה (התמצאות ירודה בסביבה)
B – ההפרעה מתפתחת על פני פרק זמן קצר (בדרך כלל שעות עד ימים ספורים) ומייצגת שינוי מרמת הקשב וההכרה הבסיסית, עם תנודות בחומרתה במהלך היום.
C – הפרעה נוספת בתפקוד הקוגניטיבי (למשל, חסכים בזיכרון, חוסר התמצאות, שפה, יכולות מרחביות ותפישה)
D – ההפרעות בקריטריונים A ו-C אינן מוסברות בצורה טובה יותר עד ידי הפרעה נוירוקוגניטיבית קיימת, מאובחנת או מתפתחת אחרת ואינן מתרחשות בהקשר של רמת עוררות ירודה מאוד, כמו בתרדמת.
E – ישנה עדות מתולדות החולה, מהבדיקה הגופנית ומממצאי המעבדה שההפרעה היא תולדה פיזיולוגית ישירה של מצב רפואי אחר, הרעלת חומרים או גמילה מהם (כלומר, בשל סמים או תרופות), חשיפה לרעלן או כתוצאה מאטיולוגיות מרובות.

בעת האבחנה של מצב דליריום מצוינת גם לצד האבחנה הסיבה להתפתחותו: המצב הרפואי האחר, החומר או האטיולוגיות המרובות. כמו כן מצוין אם מדובר במצב חריף או מתמשך, ואם אופי ההפרעה הוא היפראקטיבי, היפואקטיבי או מעורב.

כלים נוספים

כלים נוספים בשימוש של צוות רפואי שלא מתחום הפסיכיאטריה פותחו לאורך השנים על מנת לזהות דליריום. עם זאת, הכלים הללו אינם מזהים את כל מגוון הביטויים של דליריום. אחד הכלים הוא Confusion Assessment Method (שיטת הערכת בלבול, בראשי תיבות CAM), שפותח בשנת 1990 ולפיו האבחנה של דליריום דורשת שלושה קריטריונים מתוך ארבעה, כאשר שני הראשונים חובה שיתקיימו: הופעה חריפה ומהלך תנודתי; ירידה בקשב; חשיבה לא מאורגנת; ושינוי ברמת ההכרה. ל-CAM ישנה גרסה נוספת המותאמת למאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ.

עוד סולמות בתחום להערכת דליריום הם: Organic Brain Syndrome Scale (סולם תסמונת מוח אורגנית), Delirium Rating Scale (סולם דירוג דליריום) ו-Delirium Detection Score (סולם גילוי דליריום).

אבחנה מבדלת

הגם שקיים קשר בין דליריום לקיהיון, אשר מתבטא מחד בסיכון המוגבר להתפתחות דליריום על רקע ירידה קוגניטיבית קיימת ומאידך בנזק המוחי האפשרי לאחר אירועי דליריום, דליריום נבדל מקיהיון במהלכו החריף והתנודתי. בעוד שדליריום, כאמור, מתפתח תוך זמן קצר ובמהלך היממה חל שינוי תנודתי ברמת ההכרה והקשב, קיהיון מתפתח בצורה הדרגתית וזחלנית לאורך שנים ובמהלך היממה רמת הקשב וההכרה נשמרת עקבית. מלבד זאת, ישנם הבדלים באופי הפגיעה בתחומים הקוגניטיביים השונים: הזיכרון הנפגע בדליריום הוא זיכרון לטווח קצר ובקיהיון יותר זיכרון לטווח ארוך; הדיבור בדליריום אינו ברור, בין אם הוא איטי או מהיר, בעוד שבקיהיון יש קושי בשליפת מילים; והחשיבה בדליריום אינה מאורגנת ואילו בקיהיון היא דלה.

אבחנות נוספות שיכולות לבוא בחשבון הן הפרעות נפשיות, לרבות הפרעות פסיכוטיות ואפקטיביות, לאור השינוי בהתנהגות הפסיכומוטורית, מחשבות השווא וההזיות העלולים להתפתח בדליריום. באופן כללי, מחשבות השווא וההזיות בדליריום פחות עקביות ושלמות לעומת סכיזופרניה.

טיפול

הטיפול העיקרי בדליריום הוא בבעיה הרפואית אשר הביאה לדליריום עצמו. לטיפול כזה ישנה השפעה די מהירה על ביטויי הדליריום. כמו כן, טיפול תרופתי הממוקד בהסתמנות הקלינית של דליריום לרוב מאריך את משך המצב הבלבולי ועלול למסך מידע אבחנתי לאטיולוגיה. עם זאת, כן ננקטים אמצעים לשמירה על מטופל במצב דליריום כאשר הוא מהווה סכנה לעצמו, לרבות פגיעה בטיפול, או לסביבתו. מבין האמצעים הפיזיים, לפעמוני מצוקה ולשומרים אישיים יעילות גבוהה יותר מאשר קשירה. בעת הצורך מתבצע גם שימוש בתרופות, כאשר מינון נמוך של תרופות אנטי-פסיכוטיות טיפוסיות או לא-טיפוסיות הוכח כיעיל. מאחר שבנזודיאזפינים עלולים להחמיר בלבול בשל ההשפעה המרדימה שלהם, הטיפול בהם שמור למקרי דליריום על רקע תסמונת גמילה מאלכוהול או מבנזודיאזפינים.

לטיפול תומך, אשר חלק גדול ממנו יכול להתבצע על ידי בני משפחה ומלווים, ישנה יעילות גבוהה בטיפול במטופלים עם דליריום. החזרה להתמצאות באמצעות ציון המקום והזמן בפני המטופל, בשילוב הצבת שעונים ולוחות שנה בסביבת המטופל ומיקום המיטה בחדר עם חלונות הפונים אל החוץ, עשויים להפחית את הבלבול. עוד מסייעים להפחתת הבלבול משקפיים ועזרי שמיעה למטופלים עם לקות חושית. הקפדה על מחזורי שינה וערות מתאימים ביום ובלילה עשויה להפחית את תופעת הבלבול בשעות הלילה – sundowning. זאת ניתן להשיג באמצעות תאורה חזקה וקיום פעילויות ביום למניעת נמנום, ומנגד שמירה על סביבה חשוכה, שקטה ומעוטת גירויים בשעות הלילה. ניסיון לחקות את הסביבה הביתית באמצעות שימוש במצעים וביגוד מהבית וביקורי משפחה וחברים במהלך היום מפחיתים את החרדה הנלווית לשהייה במקום זר ולמפגש עם צוות רפואי מתחלף.

הקפדה על תזונה ומשק הנוזלים בגוף, כמו גם החלפת חיתולים למטופלים שאינם שולטים על סוגריהם וטיפול בעור סדוק, מסייעים בהקלה על האי-נוחות והבלבול שעלול להיגרם ממנה.

מניעה

זיהוי גורמי הסיכון לדליריום אצל כל מטופל, בפרט בגיל המבוגר, ומתן מענה הולם לגורמים אלה עשויים להפחית את שיעורי הדליריום. דרכי הטיפול התומך אשר פורטו לעיל מסייעות גם במניעה של דליריום עבור גורמי הסיכון המתאימים.

פרוגנוזה וסיבוכים

דליריום נמשך ככל שהגורמים לו עדיין קיימים, אולם בדרך כלל הוא נמשך פחות משבוע. לאחר הטיפול בגורמים לדליריום הסימנים הולכים ופוחתים במשך 3–7 ימים, אם כי חלקם נעלמים רק אחרי שבועיים. ככל שגיל המטופל מבוגר יותר וככל שמשך הדליריום ארוך יותר, תקופת ההחלמה ממושכת יותר. הגם שדליריום הוא מצב הפיך כתלות באטיולוגיה שהביאה להתפתחותו, הוא נחשב לגורם פרוגנוסטי רע, בעל פוטנציאל לרמז על עתודה מוחית ירודה. שיעורי התמותה בקרב מטופלים אשר חוו דליריום נאמדים ב-23%–33% בתקופה של שלושה חודשים לאחר האירוע ועד 50% במהלך השנה שלאחר האירוע. שיעורים גבוהים אלה נקשרים בחומרת המצב הרפואי אשר הוביל לדליריום. כמו כן, למטופלים קשישים, החווים דליריום באשפוז, שיעורי תמותה הנעים בין 21% ל-75% עוד באותו האשפוז, ולאחר השחרור 15% נפטרים בתוך חודש ו-25% נפטרים בתוך 6 חודשים.

לקריאה נוספת

• S. Andrew Josephson, Bruce L. Miller, Confusion and Delirium, Harrison's Principles of Internal Medicine, 19th Edition, McGraw-Hill Companies, 2015, Vol. 1 pp. 166-170.
• Benjamin James Sadock, Virginia Alcott Sadock, Pedro Ruiz, Neurocognitive Disorders, Kaplan & Sadock's Synopsis of Psychiatry, 11th Edition, Wolters Kluwer, 2015, pp. 698-705.

קישורים חיצוניים

• ישעיהו בלוססקי, דליריום בקשיש, Israeli Journal of Medicine, גיליון 27, פברואר 2012.
• דליריום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.