דראווידים

דראווידים הם קבוצה אתנו-לשונית שמוצאה בדרום הודו, הדוברת אחת מהשפות הדראווידיות. ישנם כ-245 מיליון דוברי שפות דראווידיות כשפת אם.[1] דוברי דראווידית מהווים את רוב האוכלוסייה בדרום הודו והם נמצאים במקומות שונים בפקיסטן, אפגניסטן, בנגלדש, האיים המלדיביים, נפאל,[2] בהוטן[3] וסרי לנקה.

דראווידים
Dravidian peoples
תפוצת השפות הדראוודיות
תפוצת השפות הדראוודיות
אוכלוסייה
245 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
הודו, פקיסטן, אפגניסטן, בנגלדש, האיים המלדיביים, נפאל, בהוטן וסרי לנקה.
שפות
טלוגו, טמילית, מלאיאלאם וקאנדה
דת
הינדואיזם

לפי המחקר בני תרבות עמק האינדוס דיברו פרוטו-דראווידית (אנ'). השפה הסתעפה לשפות דראווידיות שונות,[4] בהן פרוטו טמילית כולל טלוגו קדומה סביב המאה האחת עשרה לפני הספירה.

אטימולוגיהעריכה

מקור המילה בסנסקריט drāviḍa הוא טמילית.

קבוצות אתניותעריכה

הקבוצות האתניות הדראווידיות הגדולות הן טלוגו ממדינת אנדרה פרדש ומדינת טלנגאנה, טמילים ממדינות טאמיל נאדו, סרי לנקה, מלזיה ו-סינגפור, אנשי קנדינג ואנשי טולו ממדינת קרנאטקה ומלאים ממדינת קרלה.

שפותעריכה

 
עץ השפות הדראווידיות (באנגלית)

השפות הדראווידיות המדוברות הם טלוגו (తెలుగు), טמילית (தமிழ்), קאנדה (ಕನ್ನಡ), מלאיאלאם (മലയാളം), ברהוי (براہوئی), טולו, גונדי (אנ') ו-קודאבה טאק.

ההשפעה הדקדוקית הדראווידית על המבנה והתחביר של השפות ההודו-אריות נחשבת גדולה בהרבה מההשפעה הדקדוקית ההודית-ארית על השפות הדראווידיות. כמה בלשנים מסבירים את החריגה הזו בטענה כי השפה ההודו-ארית התיכונה והשפה ההודו-ארית החדשה נבנו על מצע דראווידי. ישנן גם מאות מילות מושאלות דראווידיות בשפות הודו-אריות, ולהפך.

לפי דייוויד מקלפין השפות הדראווידיות התפתחו בהודו לאחר הגירת הדראווידים מהעיר העתיקה עילם ששרידיה ממוקמים בדרום מערב איראן המודרנית. בשנות ה-90 טענו רנפרו וקוואלי-ספורצה כי הדראווידים היו חקלאים קדומים שחיו בחלק האיראני של הסהר הפורה. הזרם המרכזי במחקר דוגל בגישה שהדראווידים הם אוכלוסייה ילידית בהודו ועקבותיה קדומים למדי.

השפה הפרוטו דראווידית לא הותירה תיעוד כתוב למעט לוחות חרס עם אידאוגרמות בתרבות עמק האינדוס.

היסטוריהעריכה

מוצא קדמוןעריכה

 
הנערה הרוקדת, פסל ברונזה פרהיסטורי שנעשה בשנת 2300 לפני הספירה בקרוב על-ידי אמן דראווידי בעיר מואנג'ודארו מתרבות עמק האינדוס

מקורם של הדראווידים נתון למחלוקת ודיון בקרב החוקרים. הגישה המרכזית במחקר היא שהדראווידים היו ילידי תת-היבשת ההודית, אך מוצע גם מוצא מערב אסיאתי.[5] לפי המחקר, בני ציוויליזציית עמק האינדוס היו דראווידים, ומתרבות זו היגרו הדראווידים לדרום הודו בתחילת האלף השני לפני הספירה.[6] יש המציעים כי אירוע הגירה זה התרחש זמן לא רב לפני הגעתם של דוברים הודו-ארים,[7] שאיתם יצרו הדראווידים אינטראקציה אינטנסיבית.[8]

לפי הגישה המרכזית במחקר הדראווידים הקדמונים נוצרו ממיזוג של שתי אוכלוסיות פרהיסטוריות: אוכלוסייה דרום הודית ילידית (ציידים לקטים ילידי דרום הודו הקשורים בקשר רחוק לאנדמנים (אנ')), וחקלאים מאיראן הנאוליתית.

אף על פי שבעידן המודרני דוברי השפות הדראווידיות השונות התפשטו בעיקר בחלק הדרומי של הודו, דוברי השפות הדראווידיות היו נפוצים ברחבי תת-היבשת ההודית לפני הנדידה ההודית-ארית (אנ') לתת-היבשת.[8]

מספר מחקרים מראים כי האוכלוסייה האנושית בתת-היבשת ההודית מכילה שני מקורות קדמונים של אוכלוסיות פרהיסטוריות: האחת היא האוכלוסייה הצפון הודית הקדומה Ancestral North Indians (ANI) שמקורה באוכלוסיות הודו-אריות והודו-אסיאתיות שהיגרו לצפון הודו לכל המאוחר לפני 4,200 שנה בקירוב. האחרת היא אוכלוסייה ילידית למחצה של דרום הודו Ancestral South Indians (ASI) שמוצאה ממיזוג אוכלוסייה ילידית של דרום הודו עם חקלאים נאוליתיים מהתרבות העתיקה של עילם.

על פי מחקר קרניומטרי מקיף (Raghavan & Bulbeck et al. 2013) לאוכלוסיות המקומיות של הודו וסרי לנקה יש מוצא קרניומטרי ואנתרופולוגי מובהק. שתי הקבוצות הדרומיות והצפוניות דומות ביותר זו לזו, אך גם מציגות זיקה מסוימת לאוכלוסיות מסוימות באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. המחקר הראה עוד כי ילידי דרום אסיה, מהווים קבוצה ייחודית המבדילה אותם מה"אוסטרונזים".[9][10]

ממלכות דראווידיותעריכה

עם עליית ממלכת קורו (אנ') החל תהליך של סנסקריטיזציה (אנ') שהשפיע על כל הודו, כאשר אוכלוסיות צפון תת-היבשת ההודית דוברות בעיקר את השפות ההודו-אריות.[11]

במאה השלישית לפנה"ס ואילך התפתחו בהודו ממלכות דראווידיות כמו צ'רה (אנ'), צ'ולה (אנ'), פאלבה, צ'אולקיה, הוסאלה וממלכת מייסור.

גילדות דראווידיות מימי הביניים וארגוני מסחר מילאו תפקיד חשוב במסחר בדרום מזרח אסיה. סוחרים ומנהיגים דתיים נסעו לדרום-מזרח אסיה ומילאו תפקיד חשוב בהודו כגורם משפיע של האזור.

החל מסוף המאה ה-7, סוחרים דראווידים נתקלו בסוחרים מוסלמים, והמוסלמים הטמילים הראשונים והמוריים הסרי-לנקים הופיעו.

השפעות אירופאיות (1500 ואילך)עריכה

חוקרים פורטוגזים כמו ואסקו דה גאמה היו בעלי מוטיבציה להתרחב בעיקר לשוקי התבלינים של קליקוט (שנקרא לאחר מכן קוז'יקוד) בקראלה של ימינו. הדבר הוביל להקמת שורה של מושבות פורטוגזיות לאורך החופים המערביים של קרנטקה וקראלה, כולל מנגלור. בתקופה זו הגיעו גם כמרים ישועיים פורטוגזים והמירו את דתם של מספר קטן של אנשים בקראלה המודרנית, קרנטקה וטמיל נאדו לקתוליות.

נכון לשלהי המאה ה-20, למעט כמה קבוצות קטנות כמו הקורוך (אנ'), הדראווידים נאחזים במורשתם הודית הן בהיבט הלאומי והן בהיבט הדתי. ההשפעה של התרבות ההודית גרמה להתפתחותה של התנועה הלאומנית הדראווידית (אנ') במאה ה-20.

תרבות דראווידיתעריכה

אמונה דתיתעריכה

הדראווידים הקדמונים היו ככל הנראה אנימיסטים והשפיעו על אחד הזרמים העתיקים בהינדואיזם, האגמה (אנ') וככל הנראה היו היוצרים של הוודות,[12][13] שהיו כתבי קודש ובהן הנחיות לפולחן לאלוהויות שונות, דוקטרינות פילוסופיות, פרקטיקות מדיטטיביות, השגת תשוקות וארבעה סוגי יוגה. הפולחן לאלוהויות הכפר (אנ'), כמו גם לצומח ולחי הקדושים בהינדואיזם מוכר כשריד של הדת הדראווידית הטרום וודית. ניתן לראות בהינדואיזם ובוודות היתוך דתי ותרבותי בין דראווידים קדמונים לבין אבותיהם של ההודו-ארים שהיגרו מצפון.

 
סייג אגאסטיה, אבי הספרות הטמילית

יצירות דראווידיות-טמיליות עתיקות כמו טולקפיאם (אנ'), עשר האנתולוגיות פאטפופו ושמונת האנתולוגיות אוטוקאי שופכות אור על הדת הקדומה של הדראווידים. אחד האלים המפורסמים במיתולוגיה ההודית-דראווידית הוא סקאנדה הידוע גם כמורוגה, לורד מורוגאן וקריטקיה, אל המלחמה במיתולוגיה ההינדית, בנו של שיווה מפרוואטי. שיווה נתפס גם כאל העליון. איקונוגרפיה מוקדמת של סקאנדה[14] ושיווה[15] מראה קשר הדוק עם תרבות עמק האינדוס.

אלים אחרים שהוזכרו ביצירות הם קרישנה וואלי, אלים מרכזיים בהינדואיזם המודרני.

 
מקדש מנקאשי אמן, המוקדש לאלה מנקאשי, בעיר מאדורי.

ברחבי טמילאקם, מלך נחשב לאלוהי מטבעו ובעל משמעות דתית. המלך היה 'נציגו של אלוהים עלי אדמות'. בדרום הודו הדוברת שפות דראווידיות, מושג המלכות האלוהית הוביל לתפיסה מרכזית של המדינה והמקדש.

פולחן האלה האם מעיד על חברה אזרחית שהעריצה את הנשיות. אלה אם זו נתפסה כבתולה, אחת שילדה את כולם באופן ובמהות שהיו קשורים לשאקטיזם. במקדשי ימי הסנגאם, נראה כי היו נשים כוהנות לאלוהויות שונות. בספרות סנגאם, יש תיאור מפורט של הטקסים שביצעה הכוהנת קוראבה במקדש פאלמוטירצ'ולאי.

בקרב הדראווידים הקדמונים הופיע הנוהג להקמת אבני זיכרון, נטוקל ווירגאל ('אבני הגיבורים'), והוא נמשך זמן רב למדי לאחר עידן סנגאם, עד המאה ה-16 בערך. נהוג היה שאנשים שחיפשו ניצחון במלחמה יעבדו את אבני הגיבורים הללו שיברכו אותם בניצחון.

 
פריסה אופיינית של ארכיטקטורת המקדש הדראווידית, המאה ה-9 לספירה

תיאטרון, ריקוד ומוזיקהעריכה

 
רקדנית קוצ'יפודי.

עדויות ספרותיות לצורה מסורתית של תיאטרון, מחול ומוזיקה מתוארכות למאה ה-3 לפני הספירה. יצירות ספרותיות עתיקות, כמו צ'ילאפטיקארם, מתארות מערכת מוזיקלית וספרותית. התרבות התיאטרלית פרחה בתקופת סנגאם המוקדמת. למסורות תיאטרון הריקוד יש היסטוריה ארוכה ומגוונת שמקורותיה נעוצים במאות הראשונות לפנה"ס. צורות מחול כגון בראטניתם מבוססות על צורות מחול מקדש המכונים "קטיר קסרי" (Catir Kacceri).

מוזיקה קרנטית מקורה באזור הדראווידי של דרום הודו עם ההשפעה הגוברת של המוזיקה הפרסית והסופית על המוזיקה ההודית, הופיעה הבחנה ברורה בסגנון החל מהמאה ה-12 ואילך. יצירות ספרותיות רבות הולחנו בסגנון קרנאטי ועד מהרה היא התפשטה באזורים הדראווידים של דרום הודו.

לכל אחת מהשפות הדרווידיות הגדולות יש תעשיית סרטים משלה כמו קולווד (טמילית), טוליווד (טלוגו), אלמוג (קנאדה), מולווד (מלאילאם). קולווד וטוליווד מייצרים את רוב הסרטים בהודו.

לבושעריכה

 
אישה בלבוש בסגנון סארי קראלה וגבר בלבוש בסגנון מונדו

דוברי שפות דראווידיות בדרום הודו לובשים תלבושות מסורתיות מגוונות בהתאם לאזורם, מושפעים במידה רבה ממנהגים ומסורות מקומיות. הלבוש המסורתי ביותר עבור גברים הדרווידיאנית הוא 'לונגי'. לבוש רשמי נקרא 'הדוטי'. הלונגי מורכב מבד כותנה משובץ וצבעוני. הלונגי הוא בדרך כלל לבוש יומיומי, המשמש לעבודה ואילו הדוטי משמש לאירועים רשמיים יותר. לכפריים רבים יש רק לונגי כפריט הלבוש.

הלבוש המסורתי של הנשים הדראווידיות אופייני לרוב הנשים ההודיות, הסארי. סארי זה מורכב מבד עטוף סביב המותניים אשר עוטף את כל הכתף. במקור סארי לבשו באופן חשוף, אך במהלך התקופה הוויקטוריאנית, נשים החלו ללבוש חולצה בנוסף לסארי. למעשה, עד סוף המאה ה-19 רוב נשות קראלה לא לבשו בגדים עליונים ובכפרים רבים, במיוחד בקהילות שבטיות, הסארי נלבש ללא חולצה. ישנם סגנונות רבים ומגוונים של לבוש הסארי המשתנים בין אזורים וקהילות.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דראווידים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ West, Barbara A. Encyclopedia of the People of Asia and Oceania. Infobase Publishing. pp. 193–194.
  2. ^ "Dhangar Oraon in Nepal". Dhangar Oraon people of Nepal speak Kurukh, also Kurux, Oraon or Uranw, as their native language. Which is a Dravidian language
  3. ^ "ORAON OF BHUTAN". Oraon people of Bhutan speak Kurukh as their native language. Which is a Dravidian language
  4. ^ History and Archaeology, Volume 1, Issues 1–2 p.234, Department of Ancient History, Culture, and Archaeology, University of Allahabad
  5. ^ Kumar, Dhavendra (2004). Genetic Disorders of the Indian Subcontinent. Springer. p. 6. ISBN 978-1-4020-1215-0. נבדק ב-25 בנובמבר 2008. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Marris, Emma (3 במרץ 2014). "200-Year Drought Doomed Indus Valley Civilization". Nature. doi:10.1038/nature.2014.14800. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ Razab Khan, The Dravidianization of India
  8. ^ 1 2 Krishnamurti, Bhadriraju (8 ביולי 2015). "Dravidian languages". Encyclopædia Britannica. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Rathee, Suresh Kanta; Pathmanathan, Gayathiri; Bulbeck, David; Raghavan, Pathmanathan (2013). "Indian Craniometric Variability and Affinities". International Journal of Evolutionary Biology. 2013: 836738. doi:10.1155/2013/836738. PMC 3886603. PMID 24455409free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  10. ^ https://www.ias.ac.in/article/fulltext/jgen/087/02/0175-0179
  11. ^ Witzel 1995.
  12. ^ Mudumby Narasimhachary (Ed) (1976). Āgamaprāmāṇya of Yāmunācārya, Issue 160 of Gaekwad's Oriental Series. Oriental Institute, Maharaja Sayajirao University of Baroda.
  13. ^ Tripath, S. M. (2001). Psycho-Religious Studies Of Man, Mind And Nature. Global Vision Publishing House. pp. 54–. ISBN 978-81-87746-04-1.
  14. ^ Mahadevan, Iravatham (2006). A Note on the Muruku Sign of the Indus Script in light of the Mayiladuthurai Stone Axe Discovery. harappa.com. אורכב מ-המקור ב-4 בספטמבר 2006. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ Ranbir Vohra (2000). The Making of India: A Historical Survey. M.E. Sharpe. p. 15. ISBN 9780765607119.