האדם בחלל

חקר החלל החל עוד בעת העתיקה והתמקד בזיהוי ומיפוי הכוכבים. במצרים העתיקה אסטרונומים חקרו את כוכבי השבת. בשנת 1608 המציא הנס ליפרסהיי את הטלסקופ, אשר שוכלל על ידי גלילאו גליליי, מה שאפשר למפות גם כוכבי לכת רחוקים יותר. יוהאנס קפלר, מצא כי כוכבי הלכת נעים במסילות אליפטיות סביב השמש. תנועה זו הוסברה בהמשך על פי חוקי הגרביטציה של אייזק ניוטון (16421727).

קולומביה, מעבורת החלל הרב־פעמית הראשונה

היסטוריה של האדם בחללעריכה

האפשרות לשגר אדם לחלל החיצון הייתה בגדר מדע בדיוני עד למחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח" משנת 1865 נחשב בעתו לנועז במיוחד. ייחודו של הספר היה בשילוב הטכנולוגיה ובתיאור המדויק של שיגור החללית באמצעות תותח ענק, בניגוד לסיפורי הרפתקאות אחרים, שבהם הגיעו לירח בכוחן של ציפורים, או בדרכים שנותרו עלומות. הבאת אדם לחלל היוותה אתגר טכנולוגי ואנושי כביר, כמו פיתוח מערכות תומכות חיים, הכוללות ציוד לשמירה על לחץ אוויר תקין ולשמירת הטמפרטורה, שיחזיקו את האדם בחיים בעת שהותו בחלל וכן יחזירהו בשלום לכדור הארץ. לשם כך היה צריך להגיע למערכות אמינות, ולאמן אסטרונאוטים שיהיו בעלי עמידות נפשית וגופנית יוצאת דופן, שיוכלו לעבור שהייה בסביבה מבודדת ועוינת, שאין אפשרות לקבל בה עזרה מידית.

במחצית השנייה של המאה ה-20 מדעני טילים וחלל, כמו ציולקובסקי, גודרד ופון-בראון, תכננו טילים ורקטות, אשר חלקם המריאו לחלל, כשהמפורסם שבהם הוא ה-V-2 שתכנן פון בראון. התוכנית לשיגורו של אדם לחלל התנהלה בשני מסלולים מקבילים: תוכנית החלל הרוסית ותוכנית החלל האמריקאית. המירוץ לשיגורו של אדם לחלל הסתיים, ב-12 באפריל 1961, בניצחונה המפתיע של ברית המועצות, עם שיגורה של חללית ובה הקוסמונאוט יורי גגארין, שהיה לאדם הראשון בחלל. כעבור חודש, ב-15 במאי 1961, שיגרה ארצות הברית לחלל את האסטרונאוט הראשון שלה, אלן שפארד. ב-1965 הקוסמונאוט אלכסיי ליאונוב הפך להאדם הראשון לבצע הליכת חלל. ב-20 ביולי 1969 החללית אפולו 11 מנחיתה לראשונה אסטרונאוטים על פני הירח. בשנת 1971 שלושה קוסמונאוטים סובייטים הפכו לראשונים לשהות בסאליוט 1, תחנת החלל הראשונה. בשנת 1975 התקיימה משימה החלל המשותפת הראשונה, בה החללית האמריקאית אפולו התחברה לחללית סויוז רוסית. בשנת 1981 ארצות הברית שיגרה את מעבורת החלל קולומביה, החללית הרב־פעמית המאוישת הראשונה.

ב-2003 הפכה הרפובליקה העממית של סין למדינה השלישית בעולם שהצליחה לשגר אדם לחלל. היא שיגרה את החללית "שנג'ואו 5", ועליה הטייקונאוט יאנג ליוויי. הטיסה נערכה 21 שעות ונסתיימה בתום 14 הקפות של כדור הארץ. ב-12 באוקטובר 2005 שיגרה סין את החללית שנג'ואו 6 ועל סיפונה שני אסטרונאוטים, פיי ג'ונלונג (40) וניה היישן (41), ששהו בחלל כחמישה ימים. ב-29 בספטמבר 2011 שוגרה תחנת החלל הסינית הראשונה, טיאנגונג 1, וב-18 ביוני 2012 עגנה עליה החללית שנג'ואו 9.

בסוף שנת 2018 הודיעו איחוד האמירויות הערביות שהם מתכננים לשלוח אדם למאדים עד שנת 2022[1]. נאס"א הודיעו כי הם מתכננים לשלוח אדם למאדים עד שנת 2026.

השפעה בריאותיתעריכה

בריאות נפשיתעריכה

במהלך שהות אסטרונאוטים בחלל הם עלולים ללקות בהפרעות נפשיות (כמו פוסט טראומה, דיכאון, חרדה וכדומה), יותר מהאדם הממוצע, בנאס"א משקיעים מיליוני דולרים לטובת טיפולים פסיכולוגים לאסטרונאוטים ואסטרונאוטים לשעבר[2]. נכון להיום אין דרך למנוע או לצמצם את הבעיות הנפשיות. בשל הפרעות נפשיות אלו יעילות העבודה נפגעת ולעיתים נאלצים לשלוח את האסטרונאוט חזרה לכדור הארץ, דבר העולה כסף רב[3]. משלחת רוסית לחלל בשנת 1976 הוחזרה לכדור הארץ לאחר שדיווח על ריח חריף גרם לחשש לדליפת נוזל, אך לאחר בדיקה מקיפה התברר שאין כל דליפה או תקלה טכנית, האסטרונאוטים הזו את הריח והביאו להוצאות רבות לשווא.

מערכות החושיםעריכה

  • שמיעה - בתחנת חלל וחלליות ישנם רעשי מכונות ותו לא. לא יכולים להיות רעשים סביבתיים כי אין תווך שיכול להעביר את גלי הקול. אמנם ישנם חברי צוות אשר יכולים לדבר אחד עם השני אך הקול שלהם מפסיק לגרות את חוש השמיעה באותה המידה.
  • ראייה - בשל הגרביטציה האפסית שבחלל נוזלי הגוף מתפרסים בלחץ שווה, מצב השונה מהמצב בכדור הארץ בו הלחצים שונים. מסיבה זו הפנים של האסטרונאוטים מתנפחות ולוחצות על העיניים ופוגעות בראייה[4]. בנוסף הנוף הסובב את האסטרונאוטים קבוע, דבר הפוגע בגירוי עיניהם. כמו כן בשל הקרינה הקוסמית האסטרונאוטים רואים הבזקים.
  • ריח - בשל הגרביטציה האפסית נוזלי הגוף עולים לפנים ומונעים מהסינוסים להתייבש מה המקהה את חוש הריח. לתחנת החלל ריח קבוע המתואר כריח של אבק שרפה.
  • טעם - הפגיעה בחוש הריח פוגעת גם בחוש הטעם. האוכל של האסטרונאוטים תפל וישנם רק מאכלים מסוימים שמותר לאכול. האוכל מגיע מכדור הארץ רק אחת לכמה חודשים.
  • מגע - אין כמעט מגע פיזי משתנה. כמעט ואין מגע אנושי במשך כל במסע.
  • מערכת שיווי המשקל - בשל החוסר בכבידה חלה פגיעה בשיווי המשקל ובתנועת האסטרונאוטים.
  • מערכת פרופריוספציה (מערכת המגע העמוק) - כתוצאה מכוח המשיכה האפסי מופעלים כוחות מעטים על שרירי האסטרונאוטים ואין קלט של המערכת.

ראו גםעריכה

  ספר: אדם בחלל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא האדם בחלל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כאן 11 מוסף גלובלי אפריל 2019
  2. ^ Space Psychology and Psychiatry. Springer Science & Business Media. 2008. ISBN 1402067704.  משנת 1981 עד לשנת 1989 נמצאו 34 סימנים ותופעות התנהגותיות שליליות בקרב האסטרונאוטים שחזרו מהחלל (לא מצאתי לאיזה עמוד הערה זו מתייחסת)
  3. ^ Vaughan Bell (5 באוקטובר 2014). "Isolation and hallucinations: the mental health challenges faced by astronauts". The Guardian. 
  4. ^ Space travel squashes your brain and floods it with extra liquid 2 בנובמבר 2017