מעבורת החלל קולומביה

מעבורת החלל הראשונה של נאס"א. התפרקה בחזרתה ממשימה בחלל ב-1 בפברואר 2003

מעבורת החלל קולומביה (כינוי מקצועי: OV-102) הייתה מעבורת החלל הראשונה של נאס"א, והמעבורת הרב-שימושית הראשונה בהיסטוריה. במהלך שירותה ביצעה 28 משימות לחלל והטיסה 160 אסטרונאוטים. ב-1 בפברואר 2003 היא התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"ם אילן רמון.

מעבורת החלל קולומביה
יצרן רוקוול אינטרנשיונל עריכת הנתון בוויקינתונים
ארץ ייצור ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריית פעילות
מפעיל נאס"א עריכת הנתון בוויקינתונים
טיסה ראשונה 12 באפריל 1981 עריכת הנתון בוויקינתונים
טיסה אחרונה 16 בינואר 2003
משימות 28
כישלונות STS-107
ביצועים
מהירות מרבית 28000 קמ"ש
עמידות 25,983,622 שנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע טכני
מספר מושבים 7
מסה 80,739 ק"ג עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 17.25 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 37.24 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוטת כנפיים 23.79 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תצלום מעבורת החלל קולומביה לקראת שיגורה הראשון לחלל
מעבורת החלל קולומביה משוגרת לטיסתה האחרונה, STS-107

מקור השם עריכה

על פי גרסה אחת, המעבורת נקראה על שמה של הספינה קולומביה רדיויוה, בה הפליג הקפטן האמריקאי רוברט גריי מסביב לעולם ב-1790. ב-1792 גילה גריי את נהר קולומביה שבקולומביה הבריטית שבקנדה וקרא את הנהר על שמה של הספינה. אחרים בנאס"א טוענים כי השם "קולומביה" הוא על שמו של מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס.

היסטוריה עריכה

בנייתה של המעבורת קולומביה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך הייתה קולומביה למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר קולומביה יצאה ממפעל הייצור היה משקלה 74,949 קילוגרמים, ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, משקלה הכולל הגיע ל-80,909 קילוגרמים.

מעבורת החלל קולומביה שוגרה לראשונה לחלל ב-12 באפריל 1981 (טיסה STS-1) כשעל סיפונה צמד האסטרונאוטים ג'ון יאנג (מפקד) ורוברט קריפן (טייס). מעבורת החלל קולומביה הייתה החללית הראשונה אי-פעם ששוגרה לחלל עם צוות אסטרונאוטים ללא שביצעה קודם לכן טיסות לא מאוישות[1].

מאז מסעה הראשון לחלל, נבנו לצד הקולומביה ארבע מעבורות חלל נוספות: מעבורת החלל צ'לנג'ר, שבנייתה הושלמה בשנת 1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; מעבורת החלל דיסקברי, שנבנתה בשנת 1983; מעבורת החלל אטלנטיס, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף מעבורת החלל אנדוור, שהחליפה את צ'לנג'ר בשנת 1991. כמו כן, נבנתה מעבורת חלל נוספת, מעבורת החלל אנטרפרייז, שבה נוהגים אנשי הצוות לבצע ניסויים על פני כדור הארץ ולא מטיסים אותה לחלל. מבין מעבורות החלל, קולומביה הייתה היחידה שעסקה במחקר מדעי שכן שאר המעבורות עסקו בהקמתה של תחנת החלל הבינלאומית.

משימה STS-32 של המעבורת, שוגרה ב-9 בינואר 1990 עסקה בתפיסת הלוויין LDEF, ניסוי החשיפה הארוכה לחלל (אנ'), שאיסופו התעכב בארבע וחצי שנים בעקבות אסון צ'לנג'ר שאירע ב-1986[2]. ביום הטיסה הרביעי, מומחה המשימה, דנבאר הפעיל את הזרוע הרובוטית והצליח לחבר אותה ל-LDEF, שגודלו היה כשל אוטובוס. גוף הניסוי הועבר לתא המטען של המעבורת עד לחזרתה לכדור הארץ[3].

מאז שנת 1998 עברה מעבורת החלל קולומביה כ-1,540 שינויים ושיפורים. בין השאר, שופרה מערכת ההגנה התרמית ששומרת על המעבורת בעת החזרה לכדור הארץ. אחד השינויים המשמעותיים הראשונים שהיא עברה היה החלפת 5,500 מהאריחים התרמיים המקוריים ביריעה תרמית קלה יותר. האריחים והיריעה נועדו להגן על גוף המעבורת שעשוי מאלומיניום זאת כנגד החום הרב הנוצר בעת החזרה לתוך האטמוספירה. בנוסף, המעבורת עברה שינוי טכנולוגי שאפשר למהנדסים להסיר ממשקלה 450 קילוגרמים של ציוד מחשבים, כבלים ופריטים נוספים שהתיישנו במהלך השנים.

בשלב השיפוצים והתיקונים נבחנו מחדש 160 קילומטרים של כבלים שהותקנו בתוכה, כחלק מהמסקנות שהוסקו בעקבות שיגור מספר 26 של המעבורת ביולי 1999. שיגור זה כמעט ובוטל לאחר שהמהנדסים מצאו 100 פגמים בחללית, שנגרמו כתוצאה מהבלאי שהלך והצטבר במעבורת החלל המזדקנת. ביולי 2002 נמצאו שלושה סדקים בצינורות הפלדה במעבורת, שמעבירים את הדלק הנוזלי למנועים. סדקים דומים התגלו במעבורות החלל האחרות.

טיסות עריכה

 
נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ואשתו ננסי רייגן בוחנים את חזית מעבורת החלל קולומביה לאחר שזו נחתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס שבקליפורניה ב-4 ביולי 1982, יום העצמאות האמריקאי. לצידם עומדים שני האסטרונאוטים שהשתתפו במשימה הרביעית של המעבורת ושל תוכנית מעבורות החלל, STS-4.

במסגרת 28 טיסותיה של הקולומביה היא סימלה את תחילתו וסופו של עידן. על אף שהמעבורת הייתה בשימוש בתקופות בהן היו משימות אל תחנות החלל מיר והבינלאומית, הקולומביה מעולם לא עגנה בתחנות החלל.

# תאריך סימון הטיסה כן שיגור מיקום נחיתה הערות
1 12 באפריל 1981 STS-1 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסה ראשונה למעבורת החלל (למעט טיסות ניסוי של המעבורת אנטרפרייז).
2 12 בנובמבר 1981 STS-2 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס שימוש רב-פעמי ראשון של כלי חלל מאויש
3 22 במרץ 1982 STS-3 39A אזור הנחיתה וויט סנדס השיגור הראשון עם מכל חיצוני לא צבוע. הפעם היחידה שבה המעבורת נחתה בוויט סנדס.
4 27 ביוני 1982 STS-4 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסת הפיתוח האחרונה.
5 11 בנובמבר 1982 STS-5 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס צוות של ארבעה אנשים בפעם הראשונה. שיגור ראשון של לוויין מסחרי מהמעבורת.
6 28 בנובמבר 1983 STS-9 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס משימת spacelab הראשונה, צוות של שישה אנשים בפעם הראשונה.
7 12 בינואר 1986 STS-61-C 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסה אחרונה לפני אסון המעבורת צ'לנג'ר.
8 8 באוגוסט 1989 STS-28 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס שוגר לוויין ביון.
9 9 בינואר 1990 STS-32 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס החזרת הניסוי לחשיפה ממושכת לחלל.
10 2 בדצמבר 1990 STS-35 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס מטען של טלסקופים בתחומי הרנטגן והאולטרה-סגול.
11 5 ביוני 1991 STS-40 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסת spacelab החמישית - מדעי החיים מס' 1.
12 25 ביוני 1992 STS-50 39A מרכז החלל קנדי מעבדת מיקרו-כבידה ראשונה.
13 22 באוקטובר 1992 STS-52 39B מרכז החלל קנדי שיגור לוויין.
14 26 באפריל 1993 STS-55 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס חקר מיקרו-כבידה.
15 18 באוקטובר 1993 STS-58 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסת spacelab - מדעי החיים מס' 2.
16 4 במרץ 1994 STS-62 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה.
17 8 ביולי 1994 STS-65 39A מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה.
18 20 באוקטובר 1995 STS-73 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה.
19 22 בפברואר 1996 STS-75 39B מרכז החלל קנדי ניסוי בלוויין נגרר.
20 20 ביוני 1996 STS-78 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה.
21 19 בנובמבר 1996 STS-80 39B מרכז החלל קנדי טיסת המעבורת הארוכה ביותר.
22 4 באפריל 1997 STS-83 39A מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה, הטיסה נחתה אחרי שלושה ימים בגלל תקלה במכל דלק.
23 1 ביולי 1997 STS-94 39A מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה, המשימה שתוכננה ל-STS-83.
24 19 בנובמבר 1997 STS-87 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה.
25 13 באפריל 1998 STS-90 39B מרכז החלל קנדי טיסת spacelab.
26 23 ביולי 1999 STS-93 39B מרכז החלל קנדי שיגור טלסקופ חלל בתחום הרנטגן.
27 1 במרץ 2002 STS-109 39A מרכז החלל קנדי משימת שירות רביעית לטלסקופ החלל האבל.
28 16 בינואר 2003 STS-107 39A התפרקה בכניסה לאטמוספירה חקר מיקרו-כבידה. אסון המעבורת.

הטיסה האחרונה - STS-107 עריכה

  ערכים מורחבים – STS-107, אסון מעבורת החלל קולומביה

טיסה STS-107 של קולומביה - טיסתה האחרונה - הייתה הטיסה ה-107 של מעבורות החלל האמריקאיות, וטיסתה ה-28 של קולומביה. השיגור התבצע ב-16 בינואר 2003, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שבה שוגרה קולומביה לצרכים מדעיים[4]. ייתכן שזו הסיבה שאנשי המעבורת נדרשו לבצע עשרות ניסויים שונים במודול מחקרי כפול שחייב אותם להתחלק לשני צוותים, אדום וכחול. צוותים אלו עבדו מסביב לשעון, כאשר צוות אחד ישן וצוות אחר מבצע ניסויים. 18% משטח הניסויים שעל המעבורת הוקדש לניסויים פרטיים וכל היתר לניסויים מטעם נאס"א.

על סיפונה של קולומביה הותקנה מערכת ניסויים חדשה המכונה SpaceHab, שנבנתה על ידי חברה פרטית ונמסרה לסוכנות החלל ללא תשלום. בסך הכל ערכו חברי הצוות בטיסתה האחרונה 59 ניסויים בתחומים כגון ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. לשם כך, הותקנו על הקולומביה 32 מטענים שונים שבעזרתם בוצעו הניסויים. כך, לדוגמה, חברי הצוות בחנו את היווצרותו של פיח כתוצאה משריפה בתנאי מיקרו-כבידה. ניסויים אחרים נועדו לבחון את התנהגותו של גוף האדם בתנאי חוסר משקל, ואת יכולת ההתרבות של חיידקים בתנאים אלו[5].

אילן רמון היה אחראי על ניסוי שבוצע בשיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית. המדובר במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון. על פי התוכנית, אמור היה הניסוי להתבצע כשנתיים קודם לכן. הדחייה במועד השיגור גרמה לכך שעונת סופות האבק כבר חלפה, ואכן רמון התקשה לאתר בחלל סופת אבק, בין השאר מכיוון שאזורים רבים היו מכוסים בעננים. ניסוי נוסף שבוצע על ידי אילן רמון היה "הגן הכימי"[6].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה