הבאקכות

הבאקכות (ביוונית: Βάκχαι) היא טרגדיה יוונית מאת אוריפידס, ככל הנראה הטרגדיה האחרונה שכתב. המחזה, שזכה למקום ראשון בפסטיבל הפאנאתנאיה, חג יווני שנערך פעם ב-4 שנים, ושבמסגרתו נערכה תחרות בין מחזות.

הבאקכות
Βάκχαι

כתיבה	אוריפידס
סוגה	טרגדיה יוונית
הצגת בכורה	405 לפנה״ס
שפה	יוונית עתיקה

המחזה מתאר את פולחן האל דיוניסוס, ומציג אותו כדמות במחזה (השחקן המגלם אותו היה אמור להופיע עם מסכה מחייכת תמיד, גם לנוכח הזוועות המתרחשות על הבמה). דיוניסוס תובע משליט תבאי, פנתאוס, הכרה בקיומו וסגידה לו. פנתאוס מסרב, ובתמורה לוקות נשות העיר, ובראשן אמו של פנתאוס, ב"שיגעון באקכי" ורוצחות אותו.

במהלך ה"שגעון הבאקכי" (המילה "באקכי" פירושה השילוב בין דיוניסוס למאמין בו) היו הנשים רוקדות עירומות ביער, משתכרות, ומסוגלות לבתר אדם בידיהן החשופות, ולאכול את בשרו.

עלילה

אחת המהדורות של הספר

עלילת המחזה מתחילה, בארמון תבאי, כאשר האל דיוניסוס משחזר מלפני אנשי תבאי את מהלך מסעו ואת הסיבה לשובו אל עיר הולדתו. דיוניסוס מסביר את אירועי הולדתו מבת התמותה סמאלה, בת קדמוס, והאל זאוס, אשר מתה בלידתו בגלל חזיז הברק שממנו הרה לדיוניסוס. כמה מיושבי העיר אינם משתכנעים מהסיפור כי זאוס עבר את סמאלה. למעשה אחיותיה של אימו, סמאלה, טוענות כי מדובר בשקר גס וכי אחותם למעשה הרה מגבר זר ולא מהאל זאוס, וכי חזיז הברק נשלח כעונש על שקריה שזאוס עיבר אותה. בעקבות דברי הנשים, אשר לא היו מוכנות לקבל את דיוניסוס כאל ולקיים את פולחנו, מקלל דיוניסוס את נשות תבאי ומכה אותן לשאת בטירוף עז. הן בורחות מבתיהן ומתחילות לחגוג בהרים הרחוקים. פנתאוס המלך, מגיע לשם מחופש לאישה כדי להציץ בפולחנן, מתגלה ונקרע לגזרים בידי אמו אגאואה ואחיותיה.

הפרולוג ושאלת ההתחפשות

כבר מתחילת המחזה יש הפרה של עקרון המרחבי. האל נמצא בציר המאוזן ולא בציר האנכי. מבחינה זו אנו רואים איך האלים יכולים לנוע מלמעלה למטה. ההפרה הזו כרוכה בהתחפשות של דיוניסוס, אל התיאטרון, שלמעשה מנסה להונות את השחקנים. יש כאן התחפשות כפולה: שחקן המתחפש לאל שמחופש לאדם.

הוא יורד כדי לנקום מפני שאינו זוכה לאמון בתבאי. האמונה קשורה בקשר הדוק לשאלת הזהות של האל לפיכך חייבים להבין את היחסים בין סמלה, אמו של דיוניסוס, לאל זאוס אביו. דיוניסוס מספר כי אמו היא בת תמותה שקיימה יחסים עם זאוס. הרה גילתה את הרומן והופיעה לפני סמלה ההרה בדמותה של זקנה חכמה. השתיים התחברו והתיידדו, וסמלה אף נאותה להפקיד בידי הרה את הסוד בקשר לזהות אביו של התינוק. אולם הרה העמידה פני לא-מאמינה וזרעה ספקות ולבטים בלבה של סמלה, עד שהאחרונה דרשה מזאוס לחשוף את עצמו בפניה. זאוס עשה כן, אך תפארתו האלוהית הממה את סמלה והרגה אותה. עם זאת, זאוס הציל את העובר ונטעו בתוך ירכו, ולאחר מספר חודשים דיוניסוס נולד. מאחר שלפי הקונבנציות של התיאטרון, דמות המספרת את קורות חייה חייבת לדבור אמת, אנו הקהל מאמינים לה אבל אין זה אומר כי הדמויות במחזה עצמו יאמינו לה. רק הקהל יודע את זהותו האמיתית של דיוניסוס, לעומת זאת הדמויות צריכות להתבסס על ההיגיון כדי לשפוט. המיתוס אינו מתקבל על הדעת בידי הרציונל ולכן הטענה של פנתאוס בנוגע לסיפור הולדתו של דיוניסוס מתקבלת יותר על הדעת. הקהל יודע על קיומו של דיוניסוס כאל מאחר שעבורו בחג עולה המחזה, והן על קיומו במחזה בשל הופעתו בפרולוג. האירוניה הטראגית של המחזה מבוססת על הפער בין הידע של הצופה לידע של פנתאוס, שאינו יכול לדעת שקיומו של האל אמיתי. הפער הזה בידע הוא קריטי עבור פנתאוס, אך הידע הזה יהיה ברשותו רק כאשר יהיה כבר מאוחר מידי. במילים אחרות, במרכז העלילה השאלה היא שאלה דתית, שבה לא רק פנתאוס צריך לעסוק אלא גם הקהל עצמו. בתום המחזה, אנו מבינים כי כדי לדעת האם קיימים או לא קיימים האלים אפשר לדעת רק שכבר מאוחר מידי.

בנוסף, יש בעיה נוספת עם דיוניסוס. יש כאן בלבול זהות עמוק. זה הוא אל התיאטרון, אל ההתחפשות, כלומר הזהות שלו אינה ברורה וזו בעיה גדולה: מי הוא האל עצמו? לכן לאורך כל המחזה זהותו אינה ידועה. דיוניסוס עצמו מדבר על עצמו בגוף שלישי וגם הבאקכות שלו מאמינות שהוא נציג של האל ולא האל עצמו.

מוטיב השיגעון

כבר בפרולוג דיוניסוס מגדיר את התנהגות הנשים כטירוף והוא בעצמו זה שגרם להן להשתגע. יש מתח ומאבק בין בינה ויציאת הדעת. הטירוף הוא כה עמוק שגורם לאנשים להתנהג כמו חיות (לביאות, נחשים וכו'). הטירוף בא לידי ביטוי בחיים מחוץ לבית, שכן לפי התפיסה היוונית הנשים צריכות להיות בתוך הבית ועתה יציאתן מהבית מרמזת על רע. יש בגישה זו ערכים עמוקים יותר מרק שוביניסטיות. התפיסה הייתה כי האישה היא המאחדת את הבית, ברגע שהנשים יוצאות, העיר והמשפחה מתפרקת. חלק מכך נובע מהשאלת זהות האב של הולד ותפיסות אחרות קשורות ליכולת האישה להכיל את חילוקי הדעות בבית. דיוניסוס מכריז על כך שהוא ישיג באלימות את מה שלא השיג עד כה מרצון. בנוסף הוא מגדיר את עצמו כאל הנשים ואכן בספרות הוא מתואר מעט כאישה.

שיחת תירסיאס וקדמוס

השאלה המרכזית שעולה בשיחת תירסיאס וקדמוס היא שאלת השיגעון והשפיות. אחרי שאנו פוגשים במקהלה, נכנס תרסיאס שקורא לקדמוס (השליט הקודם של תבאי). תירסיאס הנביא (שתמיד צודק) טוען כי רק שניהם שפויים וכל השאר חסרי בינה מאחר שמאמינים באל דיוניסוס. יש כאן בעיה מאחר ששפיות נקבעת על פי רוב האנשים. כלומר במקרה זה אנו רואים כי דווקא אי השפיות היא השפיות אך האמונה באל נתפסת בידי כלל החברה כטירוף. לפחות בתחילת הטרגדיה.

פנתאוס מוצג כאיש עריץ ויש לזכור כי היוונים תפסו עצמם כאנשי חירות ששוחררו מהטיראניות אולם בטרגדיה לעריצים יש מקום חשוב באופן בו הם מנהלים את העיר כפי שקראון מוצג במחזה אנטיגונה. פנתאוס, שליט תבאי, מייצג במחזה איזשהו מובן של סדר שמתאר את המצב בעיר כמהפכה, שכן כל הנשים הסתלקו מהבתים ונמצאות בהרים. הוא מסביר כי לא ניתן לנהל עיר בתוך טירוף כזה, שהרי עיר מבוססת על גבולות ודבריו מעידים על גישה הגיונית ומתבקשת בהקשר של שלטון תקין.

רעיון הטירוף ומשמעותו עולה בדיאלוגים נוספים. למשל בדיאלוג בין קדמוס לפנתאוס, טוען הראשון כי האחרון משוגע מפני שאינו מאמין בדיוניסוס ואף מציע לו, למען הסר ספק בלבד, שיצטייר כמי שמאמין בו. הטיעון הזה בעיתי במקרה זה משום שפנתאוס עלול להפסיד הרבה אם יקיים את הפולחן - בעיה המציגה את הפער הקיים בין חשיבה על פעולות המתאימות להווה לפעולת המתאימות לעתיד. במילים אחרות, בהווה, אם פנתאוס יאמין בדיוניסוס הוא יצטרך לשתף פעולה עם ההרס מוסדות העיר שכן בעולם הבקכאות השיגעון הוא תמידי. לכן פנתאוס מסרב, מתעקש ונשבע להעניש את הנשים על אי הסדר בעיר. מבחינה לוגית טיעוניו של פנתאוס משכנעים ונכונים למי שמביט על החיים על סמך ההווה בלבד. מבחינת הטווח הרחוק הטיעון הזה בעיתי מאחר שפנתאוס יובל אל הרס עצמו וכך גם של העיר מאחר שמונע מהנשים לעבוד את האל, והוא יעניקו על כך.

הופעת השליח המתאר את מעשי הבאקכות

מעשי הבאקכות יכולות להעשות רק בזכות האל. הדברים שרואה השליח הם עדות ראייה ואיש אינו מבקר את הדבר. זה אמור להוכיח לפנתאוס כי יש אל, מאחר שהנשים מסוגלות לעשות דברים בלתי אפשריים. פנתאוס טוען מנגד כי הנשים אינן יכולות לשלוט בעיר ולכן יש כאן התנגשות כדי לשלוט בעיר חייבים לדכא את התקוממות הנשים ומצד אחר בעשייה של המעשה הזה מדובר על אקט ההיבריס, כי הנשים פועלות על פי צו האל ולכן האל יעניש אותם. שוב, פנתאוס עומד אל מול שתי בחירות אשר שתיהן נוראות.

שיר המקהלה

השיר עצמו אינו עוסק באהבה אלא בהיבריס, אנשים שאינם מאמינים למיתוס של דיוניסוס. אפרודיטה היא אלה משנית ביצירות כשל הומרוס אולם במחזות היא תופסת מעמד טוב יותר כמו למשל באנטיגונה. בכל אופן, אפרודיטה מוזכרת בפנטזיות של פנתאוס. המקהלה רוצה להגיע לקפריסין. קפריסין היא אי, כלומר יבשה שמוגבלת בידי מים. באי עצמו אין גבולות ולכן המקהלה חפצה להגיע לשם. כך יש חיבור בין הבאקכות לאפרודיטה (חוסר גבול מיני) ודיוניסוס (חוסר גבולות). לכאורה, המקהלה מגבילה את המקום בה היא מתפרצת, בקפריסין, כדי ששם באמת תוכל להשתולל אבל תבאי הופכת להיות "קפריסין השנייה" מאחר שבה נעשה חוסר הגבולות. בשיר מקהלה זה נרמז על דו המיניות של הבקכאות. זה רמז לא רק לבקכאות עצמן אלא לתיאטרון כולו בו גברים משחקים בתפקידי נשים.

לראות ולדעת (ὁράω οἶδα)

שני הפעלים של לראות ולדעת הם מרכזים במחזה. דיוניסוס מזהיר את פנתאוס שוב ושוב כי הוא אינו מבין את כל מה שהוא רואה כך למשל הוא אינו יודע כי דיוניסוס מחופש לאדם. היחידים שמבינים ויודעים זאת הם הקהל. השאלה של לראות ולדעת קשורה לזהות למשל מי הוא האל דיוניסוס. השאלה של מה אני רואה תהיה מרכזית בהמשך העלילה כאשר ואמו של פנתאוס תראה אריה אבל רק אחרי ההתפכחות (אנאגנורסיס, ἀναγνώρισις), תבין כי היא הרגה את בנה. כשפנתאוס יוצא מן הארמון לאחר שהתחפש הוא אומר שהוא רואה כפול, כלומר פי שניים מהראייה הרגילה. ראיה זו אינה מעצימה את הראייה אלא מעצימה את העיוורון.

יש על הבימה שני שחקנים גברים. אחד מהם מחופש לאל, שמתחפש לבן אדם, והשני מתחפש לשליט של עיר שמתחפש לאישה. כל אחד מהם עבר גבול שלא ניתן לעבור אותו במציאות - בין גבר לאישה, בין אנושי לאל. כל אחד מהם הוא "שניים" (מתחפש פעמיים). האירוניה הטראגית, היא שפנתאוס לא מבין שהוא באמת רואה כפול (את דיוניסוס ואת התחפושת).המניע לראייה הכפולה הוא הכפילות בזהות של פנתאוס, שאינו מצליח להכיל את הפיצול בדמותו.

פנתאוס נכנס לתוך תפקיד האישה, כלומר דווקא מה שהגעיל אותו בבקכאות (גבר – אישה) הוא מה שהוא עצמו הפך להיות כה דומה לו. הרצון של דיוניסוס שהזר ידאג לתחפושת שלו עצמו משקף את תהליך ה-entheos, כלומר התהליך שבו האל נכנס לתוך גופם של מאמיניו. במילים אחרות, האמונה באל. כאשר דיוניסוס אומר לו שקודם היה חולה ועכשיו הבריא הוא קובע דבר שהוא אמיתי ושקרי בו בזמן. אי האמונה באל היא המחלה. כאשר האל "נכנס" בפנתאוס, כשזה עטה על עצמו את הדמות הנשית, זה מהווה הבראה אך מצד שני מוביל לטירוף ואיבוד הגבול בין גבר לאישה. שוב אנו רואים את גורלו האומלל של האדם בטרגדיה היוונית כמי שאין לו שליטה אמיתית על החיים והוא למעשה מובל בידי האלים.

מותו של פנתאוס

גם אמו של פנתאוס עיוורת, וחושבת כי בנה הוא למעשה אריה ולכן היא מציעה לשאר הנשים לצוד אותו. זה הוא טשטוש כפול אצל הבקכאות. מצד אחד הנשים המתנהגות כמו חייה ומצד שני שהן מזהות את פנתאוס כחיה בזמן שהוא אדם. ההתפכחות שלה כרוכה בכאב, בדומה למה שקרה לאיאס. ברגע שהאדם רואה למה גרם לו האל הוא מוכה בכאב איום. גם קדמוס נענש, הוא האמין באל ועבד אותו, אך האל לא מתחשב במאמינים שלו אם בני המשפחה חוטאים. העונש על חוסר האמונה חורג מכל פרופורציה שהשכל האנושי מסוגל להכיל או להבין.

בסוף המחזה מתגלה. האל חוזר לעולם האלי ומציג כיצד האל יכול לשנות זהויות אבל האדם, ברגע ששינה את זהותו הוא למעשה הוביל על עצמו מוות. האל מוצג כחסר רחמים כשהוא מנבא עתיד קשה מאוד למשפחה של פנתאוס. הוא מצהיר על אלוהותו שלו ככוחנית. לכן, גם אם יש פה אישור מוחלט לקיומו של האל, הוא בעצם מעביר מסר מאוד ברוטאלי על קיום בעולם של טירוף, של אל שפולחנו מטורף, ואי ציות לו מוביל לעונש נורא.

הפקה בעברית

בשנת 1971 עלה המחזה בתיאטרון הקאמרי, בשם "הבכחאי", בתרגום עיבוד ובימוי של אריה זקס, עיצוב תפאורה של עדה המאירית ומוזיקה של יוסי מר-חיים. במחזה השתתפו בין היתר: ליאור ייני בתפקיד האל דיוניסוס, יאיר רובין, מוטי בהרב ועליזה רוזן. המחזה כלל קטעי ריקוד ארוכים שיצרה גבי אלדור וסרט שהוקרן ברקע, והוא זכה לביקורות מעורבות. במהלך הצגת המחזה באולם "בית העם" בירושלים (מרכז ז'ראר בכר), התפרעו כ-300 תלמידי ישיבה מחוץ לאולם בניסיון להפסיק את ההצגה, מאחר שהסרטון שהוקרן במהלכה כלל קטעי עירום. אחר כך הסכימה עיריית ירושלים לאסור את הצגת המחזה באולם העירוני. בשנת 2008 עלה המחזה בבית צבי.

לקריאה נוספת

• אוריפדס, הבקכות, תרגום אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 1994

• Bacchae, edited with introduction and commentary by E. R. Dodds

קישורים חיצוניים

• הבאקכות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הבאקכות, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)