יוסי מר-חיים

מלחין ישראלי

יוסי מר-חיים (נולד ב-20 באוקטובר 1940) הוא מלחין, פסנתרן ומורה ישראלי.

יוסי מר-חיים
יוסי מר חיים
לידה 20 באוקטובר 1940 (בן 80)
ירושלים, המנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אקו"ם עריכת הנתון בוויקינתונים
www.yossimarchaim.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

מר-חיים נולד בירושלים. אביו אליעזר היה איש העלייה השנייה, מיוזמי הגדוד העברי, איש עסקים ודירקטור בפועל של בנק קופת עם. אמו הייתה אשת העלייה השלישית וחברה בקיבוץ הראשון של השומר הצעיר.

למד באקדמיה למוזיקה על שם רובין בירושלים. מורו להלחנה היה יצחק סדאי וכן למד תורת הצורות אצל חיים אלכסנדר ופסנתר אצל אלכסנדר תמיר. בשנת 1966 יצא לארצות הברית ולמד שם אצל דייוויד דיאמונד בבית הספר מנהטן למוזיקה ואצל האל אוברטון ולוצ'אנו בריו בג'וליארד עד שנת 1968.

בין השאר הלחין מר-חיים מוזיקה לתיאטרון, קולנוע, רדיו ובלט. הוא מלמד ג'אז ואלתור במכון למוזיקה במכללה למורים "אורנים", מרצה בתחום הפופ והג'אז ומופיע כפסנתרן ג'אז.

בתחום ההלחנה מרבה מר-חיים לעבוד בשיתוף פעולה עם יוצרים בתחומים אחרים: מחול, תיאטרון, שירה וציור. כתיבתו מאופיינת בחיפושי דרך ובניסיונות חדשניים. עבודה משותפת עם יונה וולך, בשנות ה-60, כללה לצד הקראת שירים גם גרירת מאפרה, צעקות ורקיעות רגליים.[1] ביצירה "פלייבק" משנת 1974, שפתחה תקופה של שיתוף פעולה בינו לבין ג'ואן פרנקס ויליאמס מקול ישראל, מתחלק הביצוע לשלושה מוקדים שונים: התזמורת מפוצלת לשלוש קבוצות בשלוש ערים שונות - ירושלים, תל אביב וחיפה, והמוזיקה מבוצעת בחלקה לפי שמיעה ובחלקה לפי שעון-עצר. בירושלים מוצב קריין ובחיפה זמרים, והביצוע בכללו מהווה אתגר מוזיקלי, טכני ורעיוני לכל המשתתפים, לרבות הקהל.

בתחילת שנות השמונים השתתף מר-חיים בתוכנית מסע הקסם המסתורי, סיפורה של להקת החיפושיות שהייתה סדרת תוכניות רדיו בעריכת יואב קוטנר ועודד היילברונר ואשר שודרה בגלי צה"ל. בתוכנית זו ניתח והסביר את שירי החיפושיות וניגן בפסנתר דוגמאות משיריהם.

ב-1990 יזם וניהל את פסטיבל המוזיקה "ג'אז סרטים ווידאוטייפ" בסינמטק תל אביב[2].

בשנות ה-2000, החל מר-חיים לעסוק ב"אמנות סאונד" (אנ'), שילוב בין תחומי של מוזיקה, קול, אמנות פלסטית ווידאו ארט[3]. בין השאר הציג ב-2009 את עבודת הסאונד שלו, "The Autopsy of the Vulgar" בתערוכת הסאונד "לפטופיה"[4]. וב-2010 העלה בפסטיבל הטייפים השישי, יצירה לשלושה טייפים, פטיפון ומחשב[5].

יוסי מר-חיים כתב מוזיקה לכמאה הצגות תיאטרון בהבימה, הקאמרי, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע והחאן הירושלמי. בנוסף הלחין שירי משוררים, בין השאר את השיר "מכתב" של מאיה בז'רנו[6], ושירים של דוד אבידן[7].

יצירותעריכה

ביצירה "רקוויאם לכדור-סל" (1975), שנכתבה בשיתוף עם זמרת הסופרן עדי עציון-זק נדרש האמן לבצע תוך כדי הקונצרט פעולות שונות, כמו הקפצת כדור, משחק בגולות וכדומה.

ב"איוב" (1976), אופרה סאטירית במערכה אחת, לתמליל של עודד בארי, נוצר עימות בין שפת אופרה מודרנית לסגנון קברט, שבו מתבטא על פי רוב השטן. מר-חיים אף מעמיד לעיתים את שני הסגנונות, סריאליזם וג'אז זה מול זה או משלב אותם יחדיו. הצגת הבכורה הייתה בפסטיבל ישראל 1976, בביצוע התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוח יצחק שטיינר, עם הבס-בריטון וילי הפרנס בתפקיד הראשי ועדי עציון בתפקיד השטן.

ביצירה "לונה רוסה" (1977) שילב מר-חיים מוטיבים משירי שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 שנושאם הוא הירח וציטטה מהקלטה של אפולו 11 מן הנחיתה הראשונה על הירח. ביצוע בכורה: עדי עציון ולהקה בניצוח המלחין, 1977.

ב"סירנות" נקט מר-חיים בסגנון מולטי-מדיה. היצירה בוצעה באכסדרת מוזיאון תל אביב, עם שש רקדניות, שלושה כלי נשיפה ותוף. הנגנים פוזרו בשלוש קומות המוזיאון. בשונה מכל יצירותיו הקודמות של מר-חיים, זו יצירה אינסטרומנטלית ללא שירה.

בחמישייה לנבל, שני כינורות, צ'לו וקונטרבס (1979) נדרש המנצח, על פי הפרטיטורה, להשמיע צעקות בשעת ביצוע היצירה. החמישייה בוצעה בשנת 1979 על ידי נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם הנבלנית רות מעייני.

ב"מוזיקה על העצים" לכלי נשיפה מעורבים, הושיב מר-חיים את הנגנים על עצים, עם מיקרופון לכל נגן. ביצוע הבכורה היה בתל-חי ב-1980 והמוזיקה הועברה אל העמק באמצעות רמקולים.

"מכונות הרעש" מסתמכת על האידאולוגיה הפוטוריסטית של יצירת מוזיקה באמצעות רעש ועושה שימוש באופנוע, שואב-אבק, בלנדר, מקדחה חשמלית וכדומה, באמצעות טכניקות כתיבה ישנות. ביצירה זו התקרב מר-חיים לסגנון כתיבתו של אדגר וארז ואף כלל בה מובאות מיצירות של וארז. הנגנים לבושים חלקם בלבן וחלקם בשחור וסדר ישיבתם הוא בצורת מקלדת פסנתר.

חיים אישייםעריכה

מר-חיים נשוי לציירת מיכל נאמן. אחיו הוא עמוס מר-חיים.

פרסים והוקרהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל: מוזיקה ומוזיקאים בישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ן-1990.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יגאל סרנה, יונה וולך, כתר, ירושלים 2009, עמ' 252-251.
  2. ^ בועז כהן, ואת המלודיה הוא משאיר לנורווגיה, חדשות, 1 בפברואר 1990
  3. ^ אלי ערמון אזולאי, להגדיר את אמנות הסאונד, באתר הארץ, 24 בפברואר 2010
  4. ^ נויה כוכבי, קצת אוטופיה, הרבה וולגריה, באתר הארץ, 14 בינואר 2009
  5. ^ בן שלובחזרה לסלילים: פסטיבל הטייפים נפתח מחר, באתר הארץ, 15 במרץ 2011
  6. ^ עודד אסףלא יהיה שיר ולא ציור עד שנשוב לחיות בלי דיכוי ופחד, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
  7. ^ נעם בן זאבשובו של הפסיכיאטור, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2003
    חגי חיטרון, אהבת אבידן, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2003
  8. ^ מרב יודילוביץ', אקו"ם: יוסי מר חיים יקבל פרס מפעל חיים, באתר ynet, 14 בדצמבר 2003