פתיחת התפריט הראשי

הבחירות לכנסת החמישית

הבחירות לכנסת החמישית, שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול ה'תשכ"א, לאחר שהוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1963, י"ח בחשוון ה'תשכ"ד. אלו היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצד מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע העסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית שאך זה הוקמה קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות שיגור הטיל שביט 2 כחודש לפני הבחירות, אירוע שנראה לרבים כתעלול בחירות של מפא"י.

הבחירות לכנסת החמישית
15 באוגוסט 1961, ג' באלול התשכ"א
1959
1965
אחוז החסימה 1%
שם הרשימה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
מפא"י דוד בן-גוריון 42 Red Arrow Down.svg -5 349,330
תנועת החרות מנחם בגין 17 Gray Rectangle Tiny.svg 0 138,599
המפלגה הליברלית פנחס רוזן 17   137,255
מפד"ל חיים משה שפירא 12 Gray Rectangle Tiny.svg 0 98,786
מפ"ם מאיר יערי Gray Rectangle Tiny.svg 0 75,654
אחדות העבודה - פועלי ציון ישראל גלילי Green Arrow Up.svg 1+ 66,170
מק"י שמואל מיקוניס Green Arrow Up.svg 2+ 42,111
אגודת ישראל יצחק מאיר לוין 4   37,178
פועלי אגודת ישראל קלמן כהנא 2   19,428
שיתוף ואחווה דיאב עובייד Gray Rectangle Tiny.svg 0 19,342
קידמה ופיתוח אחמד א-ד'אהר Gray Rectangle Tiny.svg 0 16,034
* הערה: הטבלה לעיל כוללת רק רשימות שעברו את אחוז החסימה. לתצוגת כל הרשימות שהתמודדו בבחירות אלה ראו טבלה מורחבת בערך זה.
יו"ר ועדת הבחירות צבי ברנזון
ראש הממשלה היוצא דוד בן-גוריון
מפלגת ראש הממשלה היוצא מפא"י
ראש הממשלה הנבחר דוד בן-גוריון
מפלגת ראש הממשלה הנבחר מפא"י
תוצאות הבחירות לכנסת החמישית

רקע היסטוריעריכה

הבחירות לכנסת החמישית היו הבחירות הראשונות במדינת ישראל שעמדו בצילה של "הפרשה". "הפרשה", אשר רחשה מתחת לפני השטח במשך כחמש שנים, חזרה לפתע אל מרכז הבמה הפוליטית בשנת 1960, כאשר דרש בן-גוריון להקים ועדת חקירה לבדיקת "הפרשה" על כל פרטיה. השאלה "מי נתן את ההוראה" - האם היה זה משה דיין, פנחס לבון או בנימין גיבלי - נראתה כשאלה הפוליטית הבוערת ביותר בישראל. ברקע הדברים עמד מאבק פוליטי בין-דורי בתוך סיעת מפא"י בין "דור הצעירים" שהונהג על ידי משה דיין המקורב לבן-גוריון, ובין "דור הביניים" של פנחס לבון וה"שלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר.

עם תחילת העיסוק ב"פרשה" היה בן-גוריון בשיא כוחו. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית שהסתיימו בניצחון מוחץ של מפא"י, עמד בן-גוריון בראש קואליציה שבה תמכו 89 חברי כנסת, 47 מהם ממפלגתו. מעמדת כוח זו ביקש בן-גוריון להחל בערעור יסודות כוחו של דור הביניים (שהיו כולם אז בשנות החמישים לחייהם), החל בלבון, הדמות שנראתה בעלת הפוטנציאל המנהיגותי המשמעותי ביותר ושהחזיקה בבסיס כוח בראשות ההסתדרות. לאחר זמן, התברר כי הייתה זו השגיאה הפוליטית החמורה ביותר שעשה בן-גוריון.

בן-גוריון סירב לאורך שנים להעניק ללבון זיכוי מאחריות למתן ההוראה בעסק הביש. ועדה שהקים הרמטכ"ל זיכתה את לבון מאחריות, אך בן-גוריון סירב לקבל את מסקנותיה. לבד מהיריבות עם לבון, פעל כאן כנראה גם שיקול מעשי פשוט: אם לבון אינו זה שנתן את ההוראה, הרי שגדלה מאוד הסבירות שהיה זה אחד מנאמניו של בן-גוריון שנתן אותה.

לאחר שוועדת שרים שכונתה ועדת השבעה טיהרה את שמו של לבון, נקט בן-גוריון את הצעד השגור אצלו והתפטר ב-31 בינואר 1961 מראשות הממשלה. בן-גוריון ביקש באמצעות הפרישה — כפי שעשה בעבר — לגרום למפלגה לתמוך בעמדותיו, והעמיד את מפא"י בפני הבחירה: בן-גוריון או לבון, אין מקום לשניהם באותה מפלגה. ב-4 בפברואר 1961 הדיח מרכז מפא"י את לבון מן המפלגה. בן-גוריון ניסה לשוב ולהקים ממשלה חדשה, אך שותפיו לקואליציה הביעו הסתייגות מכך שישוב ויקים ממשלה נוכח התנהלותו בעניין הפרשה. מרכז אחדות העבודה קיבל החלטה שלא להצטרף לממשלה חדשה בראשות בן-גוריון והודיע כי "ראש הממשלה איבד את סמכותו המוסרית והציבורית לכונן ממשלה בלי לשאול את פי העם"[1]. גם מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית אימצו עמדה דומה. כניסיון להתגבר על ההתנגדות לבן-גוריון הציעה מפא"י להרכיב ממשלה בראשות לוי אשכול, ואולם בשלב זה כבר החלה המפלגה הפרוגרסיבית במגעים לאיחוד עם הציונים הכלליים, והודיעה כי לא תצטרף לאף ממשלה עד להשלמת האיחוד[2]. בעקבות זאת, החליטה מפא"י לחדול מהניסיונות להרכיב ממשלה חדשה, ולהיערך לבחירות[3], וזאת פחות משנתיים לאחר מערכת הבחירות הקודמת.

מערכת הבחירותעריכה

שוב ניסה בן-גוריון לשוב ולשדר את תדמית "הגידו כן לזקן", אך עתה לא נראה כאבי המדינה, המדינאי השקול והמפוכח, אלא כפי שראוהו רבים בהנהגת מפא"י: זקן נוקם ונוטר, הרודף את לבון אישית ועסוק בפנקסנות מפלגתית נקמנית.

בן-גוריון עצמו לא היה מודע למידת השינוי בתדמיתו, ואף רשם ביומנו כי הוא חש שהפעם יתקבל הרוב הדרוש לשינוי שיטת הבחירות (רוב אותו דרש מן הבוחר בכל מערכת בחירות).

אירוע ראוי לציון היה שיגורו של הטיל שביט 2, ב-6 ביולי 1961, אשר לווה בתמונות של בן-גוריון, ושל סגן שר הביטחון שמעון פרס, ממנהיגי "הדור הצעיר" במפא"י, ניצבים מחייכים ליד הטיל הממתין לשיגורו. רבים טענו כי שיגור הטיל בעיתוי זה היה תעלול בחירות, שנועד להביא לניצחון מפא"י בבחירות. (טענות דומות הועלו בשנת 1981 כלפי מנחם בגין אשר אישר את הפצצת הכור העיראקי סמוך מאוד לפני הבחירות לכנסת העשירית).

תוצאות הבחירותעריכה

בבחירות שהתקיימו ב-15 באוגוסט 1961 נמנו 1,006,964 קולות כשרים מתוך 1,271,285 בעלי זכות בחירה. אחוז החסימה עמד בהתאם על 10,070 קולות. תוצאות הבחירות היו כדלהלן:

תוצאות הבחירות לכנסת החמישית
רשימה מושבים בכנסת קולות
כינוי הרשימה סימן ראש הרשימה מס' ± מס' אחוז ±
מפלגת פועלי ארץ ישראל ובלתי מפלגתיים א דוד בן-גוריון 42
42 / 120
 5 349,330 34.7%
 3.5
תנועת החרות ח מנחם בגין 17
17 / 120
  138,599 13.8%
 0.3
המפלגה הליברלית ל פנחס רוזן 17
17 / 120
חדש 137,255 13.6%
חדש
חזית דתית לאומית, המזרחי והפועל המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים ב חיים משה שפירא 12
12 / 120
  98,786 9.8%
 0.1
מפלגת הפועלים המאוחדת ובלתי מפלגתיים מ מאיר יערי 9
9 / 120
  75,654 7.5%
 0.3
אחדות העבודה פועלי ציון ובלתי מפלגתיים תו ישראל גלילי 8
8 / 120
 1 66,170 6.6%
 0.6
המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלתי מפלגתיים ק שמואל מיקוניס 5
5 / 120
 2 42,111 4.2%
 1.4
יהדות התורה - אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים ג יצחק מאיר לוין 4
4 / 120
חדש 37,178 3.7%
חדש
המחנה התורתי פועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים ד קלמן כהנא 2
2 / 120
חדש 19,428 1.9%
חדש
שיתוף ואחווה יא דיאב עובייד 2
2 / 120
  19,342 1.9%
 0.8
קידמה ופיתוח רא אחמד א-ד'אהר 2
2 / 120
  16,034 1.6%
 0.3
אחוז החסימה: 1%
קידמה ועבודה נ סאלח-חסן ח'ניפס 0   3,561 0.4%  0.1
למען הצדק והאחווה, רשימה ספרדית דתית סש משה ישי 0 חדש 3,181 0.3% חדש
שוחרי הדמוקרטיה עט דאוד ח'ורי 0 חדש 335 0.0% חדש
סה"כ 120 1,006,964 100%
בעלי זכות הצבעה 1,271,285 קולות כשרים 83%  1.4
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 863
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 869

מפא"י איבדה 5 מנדטים, ואף מפלגות הלוויין הערביות שלה איבדו מכוחן. לעומתה שמרה תנועת החרות על כוחה, ואילו המפלגה הליברלית, שנוסדה במהלך כהונת הכנסת הרביעית כתוצאה מאיחוד הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית, הגדילה את כוחה וקיבלה 17 מנדטים.

לאחר הבחירותעריכה

  ערך מורחב – ממשלת ישראל העשירית

לאחר הבחירות נכשל בן-גוריון בניסיונו להרכיב ממשלה. בספטמבר משך את ידו מן העניין, ולוי אשכול הוא שניהל את המשא ומתן הקואליציוני בפועל, בעוד המנהיג הקשיש יושב בשדה בוקר. אשכול החליט לצרף את אחדות העבודה - פועלי ציון אל ממשלת מפא"י והדתיים, ולנסות ולפייס את מרבית השרים ממפא"י, למעט זלמן ארן שסירב להצטרף אל הממשלה החדשה.

ב-2 בנובמבר 1961 הציג בן-גוריון את ממשלתו בפני הכנסת. ספיחי "הפרשה" המשיכו להטיל את צילם במהלך עשרים חודשי קיומה של הממשלה האחרונה שבראשה עמד בן-גוריון. ביוני 1963 הודיע בן-גוריון על התפטרותו בפעם האחרונה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה