המפלגה הליברלית הישראלית

מפלגה שהתקיימה בין השנים 1961 עד 1988, ולבסוף התמזגה לתוך הליכוד
(הופנה מהדף המפלגה הליברלית)

מפלגה ליברלית ישראלית או המפלגה הליברלית היא מפלגה שהתקיימה בין השנים 1961 עד 1988, ולבסוף התמזגה לתוך הליכוד.

המפלגה הליברלית הישראלית
סמליל המפלגה הליברלית
סמליל המפלגה הליברלית
מדינה ישראלישראל ישראל
מנהיגים פרץ ברנשטיין, שמחה ארליך
תקופת הפעילות 25 באפריל 196125 באוגוסט 1988 (27 שנים)
אפיון מפלגת ימין ליברלית
אידאולוגיות ציונות, ליברליזם
כנסות הרביעית - האחת עשרה
ממשלות 13 - 15, 18 - 22
אותיות ל
שיא כוחה 18 מנדטים (הכנסת העשירית)
שפל כוחה 11 מנדטים (שישית והשביעית)
נוצרה מתוך הציונים הכלליים, המפלגה הפרוגרסיבית
התמזגה לתוך גח"ל ולאחר מכן הליכוד
מטה בית המפלגה הליברלית, אבן גבירול 68, תל אביב
מיקום במפה הפוליטית ימין

המפלגה הליברלית קמה כתוצאה מאיחוד המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית ב-25 באפריל 1961[1], שני הפלגים ההיסטוריים של תנועת הציונות הכללית (ציונים כלליים א', האגף השמאלי, אשר יחד עם העובד הציוני ומפלגת "עליה חדשה" הקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, וציונים כלליים ב', הימנית יותר).

אידאולוגיה

עריכה

בחזית המצע שלה עמד הרעיון לפיו על שירותי הרווחה במדינה להיות מנוהלים בידי המדינה ולא בידי ארגונים וגופים שיש להם זיקה פוליטית. כמו כן כללה משנתה רעיונות כלכליים ליברליים, ובהם הפחתת התערבות המדינה בכלכלה, הפרדה בין איגודים מקצועיים לגופים המעסיקים, ביטול אפליות ומונופולים, עידוד יזמות כלכלית פרטית וכיוצא בזה. בתחומים אחרים גרס מצע המפלגה הלאמה של שירותי הבריאות מקופות החולים ותמיכה בחוקה. בעניינים מדיניים הייתה המפלגה בעלת אופי מתון.

היסטוריה

עריכה

גישושים למיזוג בין הציונים–הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית נעשו על ידי נחום גולדמן בין סוף 1953 לקיץ 1954. גולדמן ניהל שיחות עם יוסף סרלין ופנחס רוזן כדי לגבש גוש פרלמנטרי של שתי המפלגות שיפעל במשותף כשלב ראשון לקראת איחוד[2][3].

בציונים הכלליים תמכו בהצעה, וכך גם פנחס רוזן, אולם בקרב העובד הציוני הייתה התנגדות עזה, והרעיון נדחה.

כמפלגה עצמאית כיהנה המפלגה בכנסת ה-4 (מ-1959, בזמן כהונתה התאחדו שתי הסיעות הנ"ל) עם יצוג של 14 חברי כנסת, ולאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 בהן התמודדה לראשונה, זכתה להישג נאה, עם 17 חברי כנסת. המפלגה הליברלית היוותה חלק מהאופוזיציה לממשלת מפא"י באותם ימים. במרץ 1965 פרשו שבעה חברי כנסת מהמפלגה, והקימו את "המפלגה הליברלית העצמאית"[4]. באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. בראש המפלגה עמד אותם ימים פרץ ברנשטיין. לאחר הקמת גח"ל התחזקו הסממנים הרעיוניים הימניים במפלגה. ב-1971 נבחר ליו"ר המפלגה יוסף ספיר. עם מותו ב-26 בפברואר 1972, החליף אותו בתפקיד אלימלך רימלט, וזאת עד 1975.

 
פרץ ברנשטיין, מראשי המפלגה

ב-1973 הוקם הליכוד והמפלגה הליברלית התמזגה לתוכו (אך התקיימה כגוף העומד בפני עצמו) הדבר אירע בעיקר הודות ליוזמתו של אריאל שרון אשר פרש זמן קצר קודם לכן מצה"ל והצטרף למפלגה. המפתח לקביעת מספר חברי המפלגה לרשימת הליכוד לכנסת עמד על 1 ל-2 לעומת מספר חברי חירות. ב-1976 נבחר שמחה ארליך לעמוד בראש המפלגה. ב-1977, שנת המהפך, נכנסה לראשונה המפלגה הליברלית לקואליציה השלטונית. ארליך התמנה על ידי מנחם בגין לשר האוצר והנהיג את "המהפך הכלכלי" ברוח אידאולוגיית הכלכלה החופשית של הליברלים. אולם הרפורמות נחלו כישלון, וארליך התפטר מתפקידו ב-1979. מטעם המפלגה כיהן גם יצחק מודעי, שהיה לראשון ברשימת הליברלים לאחר פטירתו של ארליך, כשר אוצר בממשלת האחדות של 1984. ביולי 1985 הוביל ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם שר האוצר מודעי ועם נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק, מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו, ב-1986, במשה ניסים, מחברי הכנסת של הליברלים, אשר היה גם יו"ר הנהלת המפלגה (לצד יצחק קעטבי שהיה היו"ר של המועצה הארצית). המפלגה הליברלית תרמה רבות להעצמת והעמקת הכלכלה החופשית, ליברליזציה של המטבע והעלאת רמת החיים, בניגוד חד לכלכלה הריכוזית הסוציאליסטית של מפא"י בטרם "המהפך". המאבק בין שתי השקפות עולם אלה נמשך גם כיום במדיניות ממשלות ישראל.

בשנת 1988 נטמעה המפלגה סופית על סניפיה ומוסדותיה בתנועת הליכוד וחדלה לפעול כגוף עצמאי. עם זאת קיימים שרידים ממנה בדמות "המדרשה הליברלית בישראל ע"ש פרץ ברנשטיין" (מדרשה המקיימת הרצאות באזור המרכז), גוף של חברי הליברלים בקבוצת ה"וותיקים" במרכז הליכוד, וכן קבוצה שהוקמה ב-2013 בשם "הליברלים בליכוד" שמטרותיה הן קידום ערכי השוק החופשי וחירות הפרט בליכוד. המפלגה הליברלית הישראלית לא הותירה אחריה קורפוס נרחב של ספרות תאורטית, כלכלית או היסטורית העוסקת בעקרונותיה ובתולדותיה, וזאת חרף העובדה כי רבים מבין נציגיה בכנסת בלטו בהשכלתם הרחבה. תיאור והסבר לעלייתה ונפילתה של המפלגה מפי אחד ממנהיגיה מצוי בספרו של ש.ז. אברמוב "על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם" (דביר 1995).

ראשי המפלגה

עריכה
מס שם התחלת כהונה סיום כהונה
1 פרץ ברנשטיין הקמת המפלגה 1971
2 יוסף ספיר 1971 26 בפברואר 1972 (מותו)
3 אלימלך שמעון רימלט 26 בפברואר 1972 1975
4 שמחה ארליך 1975 19 ביוני 1983 (מותו)
תפקיד היו"ר לא אוייש
5 יצחק מודעי אפריל 1984 1988 (התמזגות המפלגה לליכוד)

נציגי המפלגה בכנסת

עריכה
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת ח"כים הערות
הכנסת הרביעית (1959) 14 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, עזרא איכילוב, פרץ ברנשטיין, יצחק גולן, יזהר הררי, אידוב כהן, שמעון כנוביץ', משה נסים, יוסף ספיר, יוסף סרלין, צבי צימרמן, משה קול, פנחס רוזן, אלימלך-שמעון רימלט המפלגה הוקמה ב-8 במאי 1961 כאיחוד בין המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית.
הכנסת החמישית (1961) 17 מנדטים: פנחס רוזן, פרץ ברנשטיין, יוסף ספיר, משה קול, יזהר הררי, יוסף סרלין, אלימלך-שמעון רימלט, אידוב כהן, יצחק-הנס קלינגהופר, יצחק גולן, רחל כהן-כגן, צבי צימרמן, יהודה שערי, שניאור זלמן אברמוב, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, בנו כהן, אהרן גולדשטיין
הכנסת השישית (1965) במסגרת גח"ל 11 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): יוסף ספיר, אלימלך-שמעון רימלט, יוסף סרלין, מרדכי-חיים שטרן, יצחק-הנס קלינגהופר, צבי צימרמן, שניאור זלמן אברמוב, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, אהרן גולדשטיין, יוסף תמיר, שלמה כהן-צידון
  1. ב-16 באוקטובר 1966 נפטר אליהו מרידור חבר חרות. החליף אותו שלמה כהן צידון.
  2. פרש מהסיעה ב-11 בפברואר 1969 והצטרף למרכז החופשי.
הכנסת השביעית (1969) במסגרת גח"ל 11 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): יוסף ספיר, אלימלך-שמעון רימלט, יוסף סרלין, יצחק-הנס קלינגהופר, צבי צימרמן, שמחה ארליך, אהרן גולדשטיין, יוסף תמיר, שניאור זלמן אברמוב, אברהם כץ, משה נסים, גדעון פת
הכנסת השמינית (1973) במסגרת הליכוד 13 מנדטים (מתוך 39 לרשימה כולה): אלימלך-שמעון רימלט, שמחה ארליך, אריאל שרון, יוסף תמיר, שניאור זלמן אברמוב, גדעון פת, משה נסים, יצחק מודעי, יחזקאל פלומין, פסח גרופר, אברהם כץ, ידידיה בארי, ליאון דיציאן, ציטה לינקר, הלל זיידל
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת הליכוד 15 מנדטים (מתוך 43 לרשימה כולה): שמחה ארליך, משה נסים, גדעון פת, יחזקאל פלומין, אברהם שריר, פסח גרופר, הלל זיידל, יצחק מודעי, אברהם כץ, שמואל רכטמן, יצחק ברמן, אליקים-גוסטב בדיאן, שרה דורון, יוסף תמיר, מנחם סבידור
הכנסת העשירית (1981) במסגרת הליכוד 18 מנדטים (מתוך 48 לרשימה כולה): שמחה ארליך, משה נסים, יצחק מודעי, גדעון פת, יצחק ברמן, פסח גרופר, מנחם סבידור, אברהם שריר, דוד שיפמן, פנחס גולדשטיין, דן תיכון, שרה דורון, דרור זייגרמן, אליעזר קולס, צבי רנר, יהודה פרח, בני שליטא, יצחק זיגר, אריאל וינשטיין
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד 14 מנדטים (מתוך 41 לרשימה כולה): יצחק מודעי, משה נסים, אברהם שריר, פסח גרופר, גדעון פת, יצחק זיגר, אריאל וינשטיין, פנחס גולדשטיין, שרה דורון, אוריאל לין, יהושע מצא, אליעזר קולס, בני שליטא, דן תיכון, דוד מור

לקריאה נוספת

עריכה
  • מנחם פורטוגלי, פרופ' יוסף גולדשטיין וד"ר אופירה גראוויס קובלסקי, המפלגה הליברלית בישראל: לידתה, פועלה וניצחון דרכה, המכון לחקר החברה והכלכלה, 2020.
  • דרור זייגרמן, המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל, הוצאת שוקן, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
  • אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, 1959-1961, עיונים בתקומת ישראל 16, 2006, עמ' 293–342
  • Amir Goldstein, '"We Have a Rendezvous With Destiny"--The Rise and Fall of the Liberal Alternative', Israel Studies;Spring2011, Vol. 16 Issue 1, pp. 26-52

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ סופר "הבוקר", הוקמה המפלגה הליברלית בישראל, הבוקר
  2. ^ ש. רולבנט, גבורים נופלים תחילה, דבר, 11 ביוני 1954
  3. ^ פלתיאל, המפלגה הפרוגרסיבית, עמ' 340-335
  4. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1965