הגבהה של ספר תורה אשכנזי בכותל המערבי. ברקע ניתן לראות יהודי מצביע בזרתו לכיוון הספר, מנהג נפוץ בעת ההגבהה
הגבהה של ספר תורה אשכנזי ביום חול

ביהדות, הגבהה היא נוהג הנעשית כחלק מקריאת התורה ובמהלכה מרימים לגובה את ספר ספר התורה בעודו פתוח, על מנת שכל הציבור יוכל לראות את מקום הקריאה.

מקורעריכה

המנהג מוזכר לראשונה במסכת סופרים: "ואחר כך מגביה את התורה למעלה...מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

דינים ומנהגיםעריכה

זמן ההגבההעריכה

בנוסח הספרדים, נוסח רומניא ונוסח פרובאנס, נוהגים להגביה את הספר לפני קריאת התורה, וכן נוהגים במיעוט מקהילות נוסח ספרד (למשל בצפת); בקהילות נוסח אשכנז ורובם של קהילות נוסח ספרד בסיומה. במנהג האיטלקי, במחזורים הישנים מופיע הגבהה לאחר קריאת התורה, אבל ממחזור שד"ל ואילך מופיע לפני קריאת התורה, וכן נוהגים היום.[1] ערוך השולחן מציין (אורח חיים קמ"ז ט), כי בזמן התלמוד ההגבהה הייתה לפני הקריאה.

דרך ההגבההעריכה

המגביה את הספר מרימו כשהוא פתוח ברוחב של שלוש עמודות,[2] ובאופן שתחתית הספר תהיה בערך בגובה כתפיו, כך שיראה לכל אנשי מקום התפילה, והוא מזיז את גופו על ציר (של כ-90 מעלות) לימינו ולשמאלו, כדי שרוב האנשים במקום התפילה יוכלו לראות את הכתוב, ולא רק האנשים שמאחוריו.

בשל כובדו היחסי של ספר תורה, נוהגים לתת את ההגבהה על פי רוב לאנשים שידועים בחוסנם הגופני. זאת על אף שלמעשה הגבהה יכולה להתבצע כמעט על ידי כל אדם, באמצעות טכניקת הרמה מתאימה (שימוש בעקרון המנוף) כמו כן, נהוג כי מכבדים אדם חשוב בהגבהה, מה שאין כן בגלילה, שבה נהוג לכבד אדם פשוט או ילד, וערוך השולחן תמה על כך מפני שבתלמוד כתוב כי עיקר השכר הוא על הגלילה (ערוך השולחן אורח חיים קמז ט).

בזמן ההגבהה המתפללים נוהגים להצביע על מקום הקריאה בתורה ולומר את הפסוק "וְזאת הַתּורָה, אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים, ד', מ"ד). ערוך השולחן מציין "ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך".[3]

ישנו הבדל בצורת ההגבהה בין ספר תורה אשכנזי למזרחי. הספרדים כולם יש להם עצי חיים . רק מנהג המזרח וארץ ישראל מניחים בקופסה. בעוד שבאשכנזי המגביה מחזיק את עצי החיים בתחתית הספר ומרימו כשהכתב ניצב לנגד עיניו, כך שהקהל שמאחוריו רואה את הכתב, בספר תורה ספרדי שמושם בתיבת עץ,[4] המגביה צריך לאחוז בדפנות התיבה, כאשר אחורי התיבה מופנה לעבר פניו, והכתב מופנה לקהל שעומד כנגדו. בשמחת תורה אצל האשכנזים נוהגים להגביה את ספר התורה בשיכול ידיים (בהצלבה) ופתיחתן תוך כדי הגבהה, כך שספר תורה מוגבה עם פניו למול הקהל.

בנוסח איטליה נוהגים ששנים מגביהים את הספר באמצעות שרביט.[5] אצל יהודי תימן, נוהגים להגביה את הקלף מתוך התיק.[5]

אצל האשכנזים לאחר ההגבהה המגביה מתיישב על הספסל שלאחוריו, ומתבצעת גלילת הספר בידי מתפלל נוסף, ואילו אצל הספרדים המגביה מניח אותו על התיבה, כדי להתחיל בקריאה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

חיים טלבי, למנהג הגבהת ספר תורה בעדות ישראל, בתוך כנישתא ג, עמ' קכט-קנד.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הגבהה וגלילה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, סדר תפלות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ד, עמ' נד.
  2. ^ ערוך השולחן אורח חיים קלד ג
  3. ^ ערוך השולחן אורח חיים קלד ג
  4. ^ חוץ מכמה קהילות ספרדיות של מערב אירופה, איטליה וצפון אפריקה, שלא שמים את ספר התורה בתיק.
  5. ^ 1 2 חיים טלבי, למנהג הגבהת ספר תורה בעדות ישראל, בתוך כנישתא ג, בצילומים בעמ' קנג-קנד.