פתיחת התפריט הראשי

החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית

סמל החברה
דגל החברה בחצר סרגיי שבמגרש הרוסים[1]
מרכז החברה בבית לחם

החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסריתרוסית: Импера́торское правосла́вное палести́нское о́бщество, בקיצור ИППО) הוא ארגון מדעי בינלאומי והומניטרי שנוסד ברוסיה ב-1882, לצורך סיוע לעלייה לרגל לארץ הקודש ופיתוח מדעי המזרחנות, שיתוף פעולה הומניטרי עם עמי המזרח התיכון ובתור סוכנות לרכישת קרקעות ונכסים בארץ ישראל עבור הצליינים הרוסיים.

החברה רכשה בארץ ישראל אלפי דונמים ולפעילותה המדינית והדתית לא היה אח ורע בהיקפה בין מעצמות אירופה האחרות.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

 
חצר סרגיי בירושלים עם דגל החברה. הוקמה ב-1889. תמונה של הנזיר טימון
 
מיוזמי הקמת החברה, וסילי חיטרובו

בשלהי המאה ה-19 עסק הפלג הארצישראלי של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בקניית קרקעות ונכסים בארץ ישראל, כמו לחוף הכנרת וביפו.

קודמיו של החברה היו ועדת ארץ ישראל (Палестинский комитет) שנוסדה בשנת 1859 והוועד הארץ-ישראלי (Палестинская комиссия) שאורגן מחדש בשנת 1864.

החברה הוקמה ב-21 במאי 1882 על פי אוקאז של קיסר רוסיה אלכסנדר השלישי[2] ביום הזיכרון לשליחים קונסטנטינוס ופלוויה יוליה הלנה, תחילה נקראה בשם החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית (Православное Палестинское Общество). בשנת 1889 נוסף לחברה שם תואר הכבוד הקיסרית והיא הייתה פעילה מאוד בניהול נכסי הכנסייה הפרבוסלבית בארץ ישראל. לאחר מהפכת אוקטובר, החברה חולקה לשני גופים עצמאיים, החברה הרוסית והחברה הזרה.

בירושלים רכשו עסקני הכנסייה הפרבוסלבית, בעידודו ובמימונו של הצאר ניקולאי השני את מגרש הרוסים ובנו עליו מבני ציבור גדולים, ששימשו בעיקר צליינים רוסיים.

נשיא החברה היה הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, שפורסם בעקבות בניית חצר סרגיי.

בשנת 1918 החברה הרוסית שינתה את שמה לחברה הארץ-ישראלית הרוסית (Российское палестинское общество) והוכפפה לאקדמיה למדעים; ב-22 במאי 1992 שוחזר שמה ההיסטורי — החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית (Императорское Православное Палестинское Общество)[3].

מאז 2007, בראש החברה עומד סרגיי סטפאשין.

סמלעריכה

 
סמל החברה

סמל החברה מופיע עד ימינו על כל המבנים שנרכשו או נבנו ביוזמת החברה. הסמל מעוצב בצורת אליפסה וכולל במרכזו את האותיות היווניות כִי ורוֹ. אותיות אלו מסמלות את ראשית שמו של ישו - כריסטוס ("משיח"). כן מופיעות על הסמל האותיות היווניות אלפא (α) ואומגה (ω), האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני המסמלות את דברי ישו בברית החדשה: "אֲנִי הָאָלֶף וְהַתָּו" ("אני הראשית ואני האחרית"), המסמל את האב והבן ומופיע כפסוק בחזון יוחנן א' 8. סביב הסמל מופיע בסלאבונית כנסייתית הפסוק מספר ישעיהו, ס"ב א': "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט".

ראשי החברה עריכה

 
הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', ראש החברה הראשון
(24 באפריל 1889[4]—1905)
 
הנסיכה הגדולה
אליזבטה פיודרובנה, ראש החברה בשנים 1905—1917.
  • 1882-1905 — הנסיך הגדול סרגיי
  • 1905-1917 — אליזבטה פיודרובנה
  • 1917-1918 — הנסיך אלכסיי אלכסנדרוביץ'[5]
  • 1918-1921 — האקדמאי וסילי לאטיצ'ב
  • 1921-1928 — האקדמאי פיודור אוספנסקי
  • 1928-1934 — האקדמאי ניקולאי מאר

בשנים 1934-1951 לא כיהן יושב ראש לחברה, סגן יו"ר האקדמיה למדעים איגנאטיי קרצ'ובסקי כיהן כמייצג הנהלת החברה.

  • 1951-1970 — חבר האקדמיה למדעים סרגיי טולסטוב
  • 1970-1971 — חבר האקדמיה אלכסנדר גובר
  • 1971-1978 — האקדמאי סרגיי טיחווינסקי
  • 1978-1982 — חברת האקדמיה זינאידה אודאלצובה
  • 1983-1985 — חבר האקדמיה וסילי סולודובניקוב
  • 1985-1988 — חבר האקדמיה אנטולי נובוסלצב
  • 1988-1989 — פרופ' רומן אחרמוביץ'
  • 1989-2000 — פרופ' אולג פרסיפקין
  • 2001-2003 — אלכסיי צ'יסטיאקוב
  • 2003-2006 — חבר האקדמיה ירוסלב שצ'אפוב
  • 2007 — סרגיי סטפאשין[6]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חצר סרגיי במגרש הרוסים חוזרת להיות מלון, והפעם לא רק לצליינים
  2. ^ Устав ИППО // Публикация на официальном портале Императорского Православного Палестинского Общества
  3. ^ Устав Императорского Православного Палестинского Общества на официальном портале ИППО.
  4. ^ Д. Н. Шилов. Члены Государственного совета Российской империи 1801—1906. СПб., 2007, стр. 740.
  5. ^ Председатель зарубежного Общества в 1920—1930 годах.
  6. ^ Сохраним Россию в Святой Земле! Летопись Императорского Православного Палестинского Общества 2007—2012 гг. К 130-летию ИППО. Издание ИППО / Авт.-сост. Л. Н. Блинова, Ю. А. Грачёв, О. Б. Озеров, П. В. Платонов. Москва-Иерусалим, 2012. С. 230—231. ISBN 978-965-7392-31-7