ויקיפדיה

המאבק הקטלוני לעצמאות

המאבק הקטלוני לעצמאות, הוא סדרה של ארועים בהם הביעו תושבי האזור רצון לעצמאות. שורשיו של המאבק ניתנים לאיתור החל מהבמאה ה-15. המאבקים הרשמיים לעצמאות התחילו כחלק ממלחמות הירושה בספרד (1701–1715) שהגיעו לקיצן עם השתלטות מדריד בירת ספרד על קטלוניה. לאחר השתלטות מדריד על ספרד, קמו תנועות שחרור אזרחיות בסוף המאה ה-19, שנלחמות עד ימינו על עצמאות קטלוניה מספרד[1]. ספרד היא מדינה פדרטיבית, וקטלוניה הוא חבל ארץ אוטונומי למחצה שמהווה אחד מ - 17 המחוזות (שחלקם אוטונומיים) של ספרד, שמתנהלת כפדרציה לא רשמית בחלק מניהול ענייני הפנים שלה. התוצר הלאומי גולמי (תל"ג) של קטלוניה מהווה כחמישית מהתוצר של ספרד, ולכן לעזיבה אפשרית שלה יש השלכות דרמטיות על הכלכלה הספרדית.[2]

מחוז קטלוניה, בצפון-מזרח ספרד

רקע היסטורי עריכה

ישנן עדויות להתעוררות פוליטית ברחבי העולם מתחילת המאה ה-19, הציפיות של האזרחים השתנו באותה תקופה והתחילה מגמה של התרחקות משלטונות אימפריאליים/מונרכיים לכיוון של שלטונות שנותנים מקום לאזרחים ולרצונותיהם. השינוי הזה יצר אומות שייחדו את עצמן מהאחרות או ששחררו את עצמן משלטונות מונרכיים/אימפריאליים. כמו מדינות אירופיות מסוימות, ספרד כללה בעבר טריטוריות רבות (כולל טריטוריות בדרום אמריקה) עם משתנים היסטוריים ושורשים שונים ביניהן וחלקן אף התנסו במשילות עצמית. קטלוניה היא אחת מהטריטוריות הללו, והיא חיקתה את חלקן ברצונה לצאת לעצמאות מספרד, והתייחסה לרצון להשתחרר משלטון ספרד כשחרור משלטון קולוניאלי.[3] באותן שנים התגבשו קולות שקראו לשחרור קטלוניה, לעצמאות, לדמוקרטיה ופעילים פוליטיים קטלונים ציפו להקים מדינת לאום עצמאית קטלונית, וזאת בשל ההיסטוריה המשותפת, התרבות והשפה שאיחדו בין אזרחי האזור.[3]

מעבר להיסטוריה המשותפת ומעבר לדיכוי השפה והתרבות שחוו בקטלוניה במאה ה-18 על-ידי מלך ספרד פליפה החמישי, ותחילת המאה ה-20 על-ידי מיגל פרימו דה ריברה, לקטלוניה יש סיבות נוספות שהביאו אותה לרצון לצאת לעצמאות. עוד מהמאה ה-19 המדינה הפכה למוקד תעשייתי שכלכלתו מאוזנת ואף מוצלחת יותר מזו של ספרד[3][4] מה שאפשר לה להיות מחוז בדלני שלא באמת מתקיים בתלות בספרד. מעבר לעובדה שמדריד הוא השלטון המרכזי, שפתם שונה, תרבותם ונקודת המבט ההיסטורית שלהם שונה, נוסיף לכך שכלכלת האזור פורחת ללא קשר למדריד ושהוא יכול לקיים את עצמו, מה שגרם לקטלונים להבין בשלב דיי מוקדם שהם לא מוכרחים להיות חלק שווה (לא אוטונומי) מספרד.[4]

למרות הקריאה לעצמאות קטלונית, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ההתעוררות הייתה בעיקר בקרב פעילים פוליטיים קטלונים, שפעילותם נקראה ״קטלוניזם״ והיו מיעוט באזורם. תחילה הם רצו לבנות אוטונומיה בתוך ספרד שהתאפיינת בהיסטוריה, שפה ותרבות משלה שלא זכתה לאהדה רבה.[5] למרות זאת, המאבק לעצמאות המשיך, ובין השנים 1913–1923 תחת דיכוי של הניסיונות להשגת אוטונומיה קטלאנית. אחרי מאבק של כמה שנים ובעזרת גנרל פרימו דה ריוארה ניתנה לקטלוניה אוטונומיה בשנת 1931, עד לביטולה המחולט במלחמת האזרחים של ספרד שהתרחשה בין 1936–1939. המלחמה נפתחה בהפיכה צבאית שנעשתה נגד שלטון הרפובליקה השנייה. הרפובליקה השנייה של ספרד נפלה וכך גם קטלוניה שנכבשה והאוטונומיה בה בוטלה בשנת 1938[6].

בהמשך ישיר למלחמת האזרחים, קטלוניה, כמו שאר ספרד הייתה נתונה תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו שדיכא את הקטלאניים, בעזרת דיכוי השפה, הבידול והתרבות. הדיכוי של פרנקו היווה נקודת מפנה בתנועת ההתנגדות ועצר במקום מסוים את המשך ההתנגדות הגלויה והניסיונות להשגת עצמאות[6], האירוע העיקרי שגרם לבלימת המאבק היה הוצאתו להורג בירייה של נשיא קטלוניה ליואיס קומפאניס בשנת 1940 בטענה שהנהיג מרד צבאי[7], יחד עם השמאל הרפובליקני של קטלוניה. פרנקו ביטא את שליטתו בספרד בעזרת שליטה על המדיה, החינוך, האליטות והבירוקרטיה. כך יצר ממשל שעוקב אחרי אזרחיו ושולט בכל תנועתם, מה שכמעט ולא אפשר מאבק אמיתי והתקדמות אל עבר אוטונומיה.[6] למרות זאת, אחרי מלחמת העולם השנייה התחילה התעוררות מחודשת של התנועה לשחרור קטלוניה שאט אט נלחמה למתן אוטונומיה.[6]

המאבק לעצמאות בספרד הדמוקרטית עריכה

בשנת 1975 פרנסיסקו פרנקו הלך לעולמו, מה שאפשר מאבק גלוי לשלטון עצמי. בשנת 1978 המטרה הזו הוגשמה באופן חלקי כשחוקקו את החוקה החדשה של ספרד, שאפשרה חופש חלקי (המטרה של ספרד דאז הייתה לשמור אחדות). במהלך שנות השמונים והתשעים קטלוניה הרחיבה את הסמכויות שניתנו לה במסגרת היותה אוטונימיה ולקחה אחריות על תחומי הפנים שלה, כדוגמת החינוך, הבריאות, התכנון, בתי הסוהר וכו׳. בסוף שנות התשעים הייתה קריאה מחודשת מצד ספרד לאחדות וביטול הסמכויות הפנימיות הללו, מה שלא צלח בעקבות התנגדות עיקשת מצד הקטלאניים למהלך הזה.[8] בשנת 2003 נערכו בחירות בקטלוניה, בהן ניצחה המפלגה הסוציאליסטית, שמטרתה העיקרית הייתה לקדם כמה שיותר את השאיפה לעצמאות. ב-30 בספטמבר 2005 הפרלמנט של קטלוניה אישר ברוב קולות (120 מתוך 135) חוק אוטונומיה נוסף שמכריז על קטלוניה כלאום. לאחר מכן, במשאל עם החוק אושר ברוב קולות גם כן.[5][1] בהמשך התקיימו אירועים נוספים שקידמו את קטלוניה יותר ויותר במאבקה להשגת עצמאות, כדוגמת ביטול חלקים מסמכויות קטלוניה שהחיו את התנועה להיפרדות מספרד בשנת 2010, ומשאל עם לא רשמי ב-2014 ש - 80% מהצבעותיו היו בעד היפרדות[9].

בנוסף לאירועים הפוליטיים שנערכו לאורך השנים, בשנת 2008 ספרד עברה למדיניות כלכלית יותר מצומצמת (בעיקר בשל המשבר של 2008). מה שהיווה מעין גזירה מרעה את מצבם של הקטלאניים, שהיו אחראים על חמישית מהתוצר המדיני והיצוא שלהם מהווה רבע מהיצוא המדיני. מדובר באזור עשיר יחסית ומדינת ספרד דרשה ממנו לשלם מיסים גבוהים שבסופו של דבר מגיעים לאזורים יותר עניים ספרדיים, שהקטלאניים בכל אופן לא מרגישים שייכים אליהם. כל אלו היוו בסיס לחלק מהסיבות לבדלנות בת ימינו של תומכי המאבק בעצמאות, טענתם בנושא הכלכלי היא שהתרומה שלהם לכלכלה הספרדית לא מקבלת את התמורה ההולמת.[10] מן הצד הספרדי מדיניות הצנע והקיצוצים שנעשו מאז המשבר של 2008 נועדו לתרום להורדת הגירעון, שירד גם בקטלוניה (מ - 4.5% ל-0.7%). עוד הם טענו, שכל המחוזות והאזורים האוטונומיים/אוטונומיים למחצה בספרד נשאו בנטל.[10]

תנועה אזרחית עריכה

תנועות אזרחיות רבות בעולם מורכבות מאליטות אינטלקטואליות, כאלה הן התנועות האזרחיות שעוסקות במאבק לעצמאות קטלוניה. כמו כן, רוב הפעילות לקראת השגת אוטונומיה, ובהמשך הפעילות להשגת היפרדות מספרד מאופיינת בהנעת תהליכים מלמטה למעלה. התנועה האזרחית בחבל הארץ היוותה מנוע גדול להנעת הממשלה הקטלונית לרדיפה אחר העצמאות. התנועה האזרחית הייתה ועודנה זו שדוחפת את המדינה למהלכים שמקצינים עם הזמן. זאת בעזרת התרעויות, הפגנות, מפגני תרבות ועוד. בתקופתו של פרנקו, היא הייתה היחידה שהניעה מהלכים בין אם גלויים ובין אם סמויים. מה שהביא לכך שהחברה האזרחית הפכה למיתוס תרבותי בקרב החברה הקטלאנית.[11]

כמו כן, ניתן להבחין בעובדה שהמאבק הקטלוני לאורך השנים עבר שינוי משמעותי. מדרישה לאוטונומיה בתוך ספרד, שנמנעת מחיכוכים עם המדינה, המאבק עבר שלבים רבים קדימה למאבק להיפרדות מהמדינה הספרדית ולהקמת מדינה קטלאנית עצמאית. אמנם מדובר בשינוי מאסיבי, ומפלגות פוליטיות בקטלוניה ובשלטון היו צריכות לשנות את עמדותיהן לאורך השנים בהתאם לדרישות של החברה האזרחית, אך זה מאפיין הרבה חבלי ארץ שנלחמים לעצמאות, וכך גם אוטונומיות או אזורים בעלי מאפיינים תרבותיים והיסטוריים דומים.[11] מה שמבדיל את הקטלאניים מקבוצות אתניות/תרבותיות אחרות (כדוגמת הכורדים) הוא שיש להם יכולות כלכליות/מדיניות שהם עלולים לאבד. הפוליטיקאים הקטלאניים, ככל ששינו את עמדתם לאורך השנים, עדיין היו צריכים להתחשב במשתנים סקטוריאליים אחרים, לאליטות הפוליטיות יש מה להפסיד כשמדובר בהיפרדות מספרד. הן גם רוצות לזכות באוטונומיה באזורים נוספים בספרד ששייכים לאותה תרבות ובנוסף לכך הם מודעים להפסדים הכלכליים/חברתיים שעומדים בפניהם בדרישה לעצמאות[11].

אירועי משאל העם של 2017 עריכה

  ערך מורחב – משאל העם על עצמאות קטלוניה

ביוני 2017 נשיא קטלוניה קרלס פוג׳דמון הכריז על משאל עם רשמי, בדבר היפרדות ממדינת ספרד ויציאה לעצמאות. זאת בזמן שבתי המשפט והממשלה במדריד הגדירו אותו כבלתי חוקי, ובזמן שישנה התנגדות נחרצת מצד ספרד. בספטמבר קרלס פוג׳דמון וחברי הקבינט של קטלוניה חתמו על מזכר רשמי שהכניס לתוקף את חוק משאל העם, חוק שעבר ברוב קולות ומטרתו הייתה לפתוח לאזרחים את האפשרות להשתתף בהחלטה האם להיפרד מספרד ולצאת לדרך עצמאית או לא.[12] מכיוון שמשאל העם נחשב כלא חוקי בספרד, מריאנו רחוי, ראש ממשלת ספרד, הצהיר כי מדריד תנקוט בכל האמצעים שברשותה כדי למנוע את משאל העם, וכך היה. ביום משאל העם, ה-1 באוקטובר, שוטרים מרחבי המדינה ירו כדורי גומי על אזרחים קטלונים, תקפו אותם ומנעו מהם הצבעה. בנוסף לכך, שוטרים רעולי פנים התפרצו לקלפיות וסגרו כמעט מאה קלפיות בזמן שניסו לעצור את משאל העם.[4]

כמו כן, במשאל העם הצביעו כ-42% מתושבי קטלוניה, שמתוכם, 90% הצביעו בעד עצמאות לקטלוניה, מה שהביא לפקפוק בתוצאות משאל העם ופקפוק בנוגע לתוצאות האפשרויות שיכולות להיות למדינה קטלונית. בשל אחוזי ההצבעה הנמוכים, מאוד קשה לקבוע האם זה באמת מה שהעם הקטלוני בחר והאם עצמאות תוביל באמת למדינה מצליחה ומשגשגת, כל עוד היא חלוקה בתוך עצמה לשני מחנות שונים[13]

תגובות למאבק הקטלוני עריכה

תגובת השלטון המרכזי בספרד עריכה

בתגובה לאירועי משאל העם, ממשלת ספרד הפעילה את סעיף 155 בחוקתה שמשמעותו היא שהממשלה יכולה להפעיל את כל האמצעים הדרושים כדי לכפות על קטלוניה ויתור על כל המהלכים והצעדים שנקטה. הממשלה הספרדית רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא, זאת דרך התנגדות לא מתפשרת לכל לשינוי במעמדם של חבלי הארץ בספרד. מדובר בעמדה חד משמעית שמדכאת כל התנגדות שתהיה לשינוי במדינה והקטנת שטחיה.[14] כמו כן, הממשלה הספרדית מנסה לשמור על אחדותה ומדובר במלחמה לאחדות שנמשכת כמה מאות, אך חשוב לציין כי החבל הקטאלני מחזק מאוד את כלכלתה של ספרד מתוקף היותו 20% מהתוצר המדיני. זאת בנוסף לזליגה שיכולה להיות מחבלים אחרים במדינה.[14][10].

תגובת מדינות אירופה

האיחוד האירופי טען כי משאל העם הוא סוגיה ספרדית שהטיפול בה תחת אחריות ספרד, שהוא לא מכיר בעצמאות הקטלונית ושכל שיח דיפלומטי עתידי של האיחוד אל מול האזור יתקיים דרך ספרד בלבד. מדינות רבות ברחבי היבשת גינו את אירועי משאל העם והפעלתו תוך מעבר על החוק בספרד. מדינות רבות הצהירו שהן אינן מכירות בהצבעה הלא חוקית ושהן תומכות בספרד ובצעדים שנקטה כדי לבלום את הקטלאניים. אפילו מדינה כמו בלגיה, שהציעה מקלט מדיני לדמויות מוכרות בקטלוניה, הצהירה כי כל קשריה הדיפלומטיים ינוהלו מול מדריד.[14]

כמו כן, חבלי ארץ באזורי היבשת מתאפיינים בתמ״ג יחסית גבוה לשאר המדינה. כך שהיפרדות חבלי ארץ מהמדינה יכולה לגרור לתוצאה כלכלית לא טובה למדינה עצמה. קטלוניה היא אחת מחבלי ארץ אלה; התמ״ג לנפש בחבל הוא 27,800, בעוד שבספרד עצמה התמ״ג לנפש הוא 23,200. מדובר בתופעה מוכרת ורחבה באירופה, שניתן לראותה גם בגרמניה וחבל בוואריה, או בפלנדריה ובלגיה. כל אלה מביאים לאי רצון של המדינות הללו להפריד בין האזורים הללו לבין המדינה עצמה ולהוריד את רמתה הכלכלית, שכן מדובר באזורים משלמי מיסים.[14] בנוסף, מדינות האיחוד מתנגדות בתוקף להכריז על קטלוניה כמדינה שאינה קשורה/תלויה בספרד, וזאת מכיוון שיכולה להיפתח תיבת פנדורה שתעורר עוד ועוד רגשות לאומיים לא מנוצלים ברחבי אירופה, מה שיאפשר לאזורים נוספים להילחם על עצמאות ולזליגה במרחב האירופי.[14][9]

אסירים פוליטיים עריכה

כתוצאה ממשאל העם של 2017, הועמדו לדין 12 אנשי פוליטיקה וחברה אזרחית מרכזיים בחבל הקטלוני. תחילה הם הואשמו בעבירת מרד אלים בנוסף לעבירות הסתה ושימוש לא חוקי בכספי הציבור והיה רצון בקרב השופטים לדון אותם ל-25 שנות מאסר. אחרי שחלקם הוחזקו במעצר ללא אפשרות לשחרור בערבות, לבסוף הם הואשמו בשני הסעיפים האחרונים וחלקם רק בהסתה. עונשי המאסר שלהם נעו בין 9 ל-13 שנים. מבין הפעילים הורשעו הנשיא לשעבר קרלס פודג׳מון (שגלה לבלגיה כדי לא לעמוד לדין), סגן הנשיא לשעבר אוריאול יונקרס, שגם קיבל את העונש הגבוה ביותר (13 שנים בכלא ו-13 שני של הרחקה מתפקידים ציבוריים), שר החוץ לשעבר ראול רומבה, דובר הממשלה לשעבר ג׳ורדי טורול, שרת העבודה לשעבר דולורס באסה, יו״ר הפרלמנט לשעבר קרמה פורקדל ופעילי תנועות אזרחיות למען עצמאות. גזר הדין הביא להגברת האבטחה בקטלוניה כדי לא לפגוע באזרחים/פעילים נוספים. הרשעתם, כמו גם כל התהליך הפלילי נגדם לוו בהפגנות רבות, חלקן אלימות[4][15]

תגובת הקטלאניים להרשעתם של הבכירים הפוליטיים הייתה יציאה לרחובות, להפגנות אלימות שלוו בהצתת צמיגים, רכבים ומעצרים רבים מצד המשטרה הספרדית. מדובר בתגובה מאוד חמורה, ובעיקר כשהיציאה האלימה לרחובות התרחשה שנתיים אחרי משאל העם שהצית את החיכוך בין קטלוניה לספרד ומעצרם של מפעילי משאל העם. ניכר כי ממשלת ספרד לא מגלה כל סוג של אדישות לכל תרחיש שנוגד את חוקתה ואת הסדר שהיא משליטה במדינה[15]

מתנגדי העצמאות הקטלונית (מתוך קטלוניה) עריכה

למרות הסיקור הרב והמאבק העיקש, הרצון לעצמאות היה שייך לרוב לדעת המיעוט שלא באמת התקרבה לזכייה בתמיכה של רוב מוחלט בבחירות, במשאלי עם או בסקרי דעת קהל.[3] גם במשאל העם של 2017 שזכה לתהודה רבה מכיוון שיותר מ-90% מהמצביעים הצביעו בעד יציאה לעצמאות מספרד, הצביעו רק 42.3% מהאזרחים, והאופוזיציה הקטלונית החרימה את משאל העם בטענה כי אין לו בסיס חוקתי (חוקי קטלוניה מחייבים רוב של שני שלישים בפרלמנט המקומי כדי לשנות את המעמד של האזור), כך שהמתנגדים לא באמת יצאו להצביע ולא הוצגה התמונה האמיתית בקטלוניה באותו זמן.[7] עוד יגידו כי הרעיון של העצמאות הקטלונית הוא רעיון פרטיקולרי ואין הוא מגדיר את רצון האומה הקטלונית. הם רואים לעיניהם את הסיבות הכלכליות חברתיות יותר מאשר את נושא הלאום, זאת בשל העובדה שלא הממשל המרכזי של ספרד ולא האיחוד האירופי מכירים במדינה קטלונית, מה שיכול להביא לפגיעה עמוקה בכלכלה הקטלונית, וזאת למרות התמ״ג הגבוה של קטלוניה.[13][3]

המצב ב-2023 עריכה

כמעט 6 שנים ממשאל העם של 2017, פוליטיקאים שלקחו חלק ויזמו את משאל העם עדיין נמצאים על הכוונת הספרדית. קלרה פונסטי, שרת החינוך לשעבר עוכבה בברצלונה כשחזרה לאזור אחרי גלות בבלגיה וסקוטלנד. הנשיא לשעבר קרלס פודג׳מון, שיזם את משאל העם עוד מגיב על אירועים בקטלוניה ועל כל החלטה של הממשל בספרד מאז היום בו עזב את המדינה. נוסף לכך, אחרי אירועי משאל העם שכשלו התמיכה בהיפרדות מספרד ירדה ל-40.9%. למרות זאת, תושבי קטלוניה מעידים שלמרות הכישלון במשאל העם ולמרות שהממשלה הספרדית החזירה יותר כוח אליה, הם עדיין מרגישים שייכות לקטלוניה ולא לספרד.[16][17]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 וול סטריט ג'ורנל, ‏קטלוניה וספרד: קיצור ההיסטוריה, באתר גלובס, 1 באוקטובר 2017
  2. ^ CoR - Spain intro, portal.cor.europa.eu
  3. ^ 1 2 3 4 5 Peter Wagner, Towards a conceptual history of the present: Democracy, rights, and freedom in the recent Catalan conflict, Social Science Information 57, 2018-12, עמ' 588–615 doi: 10.1177/0539018418818399
  4. ^ 1 2 3 4   רפאל מינדר, מדריך קצר להתרחשויות שהובילו למשאל העם שמאיים לקרוע את ספרד, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2017
  5. ^ 1 2 Da Cal, E. U, Catalan Nationalism, 1886-2012: An Historical Overview, Pôle Sud, n, 2014, עמ' 40
  6. ^ 1 2 3 4 Guibernau, M., Catalan nationalism : Francoism, transition and democracy, Taylor & Francis Group, 2004
  7. ^ 1 2   נדן פלדמן, "הם רוצים לשלוט בכסף": קטלוניה הכריזה על עצמאות - האם זה יסתיים בקטסטרופה?, באתר TheMarker‏, 27 באוקטובר 2017
  8. ^ The Catalan Independence Process and Cold - ProQuest, www.proquest.com (באנגלית)
  9. ^ 1 2   ויקטור הראל, משאל העם הוא מצעד האיוולת של קטלוניה, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2017
  10. ^ 1 2 3 יונתן קירשנבאום, ‏לא רק זהות: מבט כלכלי על מאבקה של קטלוניה להיפרד מספרד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 באוקטובר 2017
  11. ^ 1 2 3 Kathryn Crameri, Political Power and Civil Counterpower: The Complex Dynamics of the Catalan Independence Movement, Nationalism and Ethnic Politics 21, 2015-01-02, עמ' 104–120 doi: 10.1080/13537113.2015.1003491
  12. ^ אוריאל לוי, ‏בית המשפט העליון השעה את משאל העם על עצמאות קטלוניה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 בספטמבר 2017
  13. ^ 1 2 Fernando Fernández-Llebrez, Retórica, emociones y pluralismo: déficit democrático en la "identidad política" del actual independentismo catalán (2011-2017), Foro Interno 18, 2018-09-18, עמ' 27–50 doi: 10.5209/FOIN.61509
  14. ^ 1 2 3 4 5 ענבל גת, יותם רוזנר, האם משאל העם הקטלאני מבשר על התפוררות לאומית אירופית?, באתר www.inss.org.il
  15. ^ 1 2   מנהיגי הבדלנים בקטלוניה נידונו לתשע עד 13 שנות מאסר, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2019
  16. ^ Catalan separatist MEP Clara Ponsatí released after arrest in Spain, POLITICO, ‏2023-03-28 (באנגלית)
  17. ^ Jonathan Gorvett, Catalonia Can’t Quit Madrid, Foreign Policy, ‏2023-05-20 (באנגלית אמריקאית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המאבק_הקטלוני_לעצמאות&oldid=38189671"