המועצה הלאומית הפלסטינית

המועצה הלאומית הפלסטיניתערבית: المجلس الوطني الفلسطيني) היא הגוף המחוקק של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הבוחר את הוועד הפועל של אש"ף, המנהיג אותו בין כינוסי המועצה. החלטות שונו ברוב יחסי של שני שלישים מן הקולות. חבריה מייצגים זרמים שונים בציבור הפלסטיני, והמועצה מתכנסת בדרך כלל כל שנתיים. המועצה שימשה כפרלמנט גולה של הפלסטינים, עד שבית הנבחרים נהיה המועצה המחוקקת הפלסטינית ב-1996.

מאז 1993 יושב ראש המועצה הוא סלים אל-זענון.

תולדותיהעריכה

עד מלחמת ששת הימיםעריכה

ב-1948 היה קיים גוף קצר מועד שגם הוא כינה עצמו "המועצה הלאומית הפלסטינית". בראש גוף זה עמד חאג' אמין אל-חוסייני. ב-30 בספטמבר נועדה המועצה בעזה, ואל-חוסייני נבחר פה אחד לנשיא ממשלת כל פלסטין. המועצה הזו העבירה שורת החלטות, שהחשובה ביניהן, ב-1 באוקטובר 1948, הייתה הכרזה "על עצמאותה המלאה של כל פלסטין" - "מדינה חופשית, דמוקרטית וריבונית, שבה יהנו התושבים ממלוא החירויות והזכויות"[1].

"המועצה הלאומית הפלסטינית" של אש"ף התכנסה לראשונה במלון אינטרקונטיננטל שעל הר הזיתים במזרח ירושלים במאי 1964 והיו בה 422 נציגים מירדן (שכללה אז גם את הגדה המערבית), רצועת עזה, סוריה, לבנון, כווית, עיראק, מצרים, קטר, לוב ואלג'יריה. בכינוס זה התקבלה האמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף. היו"ר הראשון של אש"ף שבחרה המועצה היה אחמד שוקיירי.

ב-31 במאי עד 4 ביוני 1965 נערך המושב השני של המועצה. באגרת ששלח פת"ח למועצה, קרא להפיכת אש"ף ל"ארגון מהפכני", כלומר לוחם.[2]

מלכתחילה היו היחסים בין המועצה לבין ירדן מתוחים, והמועצה טענה על רקע זה כי היא המועצה הלאומית של "פלסטין" ולא של "הפלסטינים", ולא מנסה לחתור תחת הממלכה הירדנית. ב-20–24 במאי 1966 התקיים הכינוס השלישי של המועצה, בעזה. ראש ממשלת ירדן, וצפי אל-תל, טען בעקבות הכינוס כי זה הפך ל"הפגנה נגד ירדן ולא בעד פלסטין"[3].

לאחר 1967עריכה

מתיחות נוספת התגלעה בין דור של פעילים פוליטיים מן התקופה שקדמה ל-1948, לבין ה"פִדָאיִין", פעילי פת"ח צעירים ומיליטנטים. בדצמבר 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הודח שוקיירי ובמקומו נבחר לתפקיד יו"ר המועצה יחיא חמודה, עורך דין מליפתא. ב-6–12 ביולי 1968 התכנסה המועצה בפעם הרביעית, בקהיר. מבנה המועצה שונה בעקבות הסכם להצטרפות הפת"ח לאש"ף. מספר החברים נקבע ל-100, מתוכם 38 נתנו לפת"ח ולארגונים המקורבים אליו. בישיבה זו עודכנה האמנה בה דרך הפעולה נקבעה להיות קיצונית יותר, וכונתה המאבק המזוין, וכן הושם דגש על הפלסטיניות של המאבק[4].

ב-4 בפברואר 1969, במושב החמישי של המועצה, הודח גם חמודה ובמקומו נבחר יאסר ערפאת, ראש הפת"ח, לאחר שה"צעירים" הצליחו בהשתלטות על המועצה. מאז נקבע מספר חברי המועצה וחלוקת המנדטים בין הארגונים קודם כינוסה. הוסכם כי מספר חברי המועצה במושב החמישי יהיה 105, מהם: 33 לפת"ח, 11 חברי הוועד הפועל היוצא, 12 לאל צאעקה, 28 עצמאיים, ושלושה נציגי איגודים מקצועיים. הפת"ח הפך לארגון המוביל של אש"ף.[5]

ב-1–6 בספטמבר 1969 נערך המושב השישי של המועצה, שבו נקבע מספר החברים ל-112. במושב זה השתתפה לראשונה "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", שפרשה בפברואר מ"החזית העממית לשחרור פלסטין". במושב הזה גם אושרה האסטרטגיה של אש"ף, לפיה "מטרת המהפכה הפלסטינית היא הגשמת השחרור המלא של פלסטין", וכמו כן הוחלט על כינון "המדינה הדמוקרטית אשר תרחק מכל צורות ההפליה הדתית והגזענית".[5]

במרץ 1971 התקיים בקהיר הכינוס השמיני של המועצה, בו קבעו הצירים "כי מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה מאז התקופות הקדומות ביותר".[6] באותו כינוס צורפו לראשונה שלושה ערבים ישראלים למועצה: עורך הדין סברי ג'ריס, המורה חביב קהווג'י והמשורר מחמוד דרוויש.[7]

בכינוס ה-12 של המועצה, שנערך ב-1–9 ביוני 1974, אושרה תוכנית השלבים של אש"ף.[8]

ב-22 במרץ 1977 אישרה המועצה את נכונותה להקמת מדינה בכל חלק של הארץ שתפנה ישראל, אולם גם אישרה מחדש את מטרת הפלסטינים לשחרר "את כל האדמה הערבית הכבושה" (כלומר, הארץ כולה), "ללא שלום או הכרה" בישראל. קבוצות הסירוב הפלסטיניות והפונדמנטליסטים האסלאמיים שללו את עמדת המועצה בדבר הקמת מדינה פלסטינית קטנה זמנית כצעד ראשון בשלבים לקראת "שחרור פלסטין כולה".[9]

ב-19–22 בינואר 1979 התכנס בדמשק, בהשתתפות כל הארגונים, המושב ה-14 של המועצה, כדי לגבש עמדה רשמית מוסמכת בנוגע לצעדיו של סאדאת.[10] המועצה דחתה את תוכנית האוטונומיה בגדה המערבית.[11]

לאחר הכינוס ה-16 של המועצה בתוניס ב-1983, התקבלה עקרונית החלטה על "קונפדרציה" עם ירדן.

לאחר שאלג'יריה ביטלה את הצעתה לארח את מושב המועצה הלאומית, תחת לחציו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד, ב-22–29 בנובמבר 1984 אירחה ירדן בעמאן את מושב המועצה ה-17, שבפתיחתו נאם המלך חוסיין. המועצה חזרה על דחייתה את הסכמי קמפ-דייוויד ותוכנית האוטונומיה.[12]

ב-20–26 באפריל 1987 נערך באלג'יר הכינוס ה-18 של המועצה, בהשתתפות כל הארגונים, פרט לארגוני "הברית הלאומית".[13]

ב-12–15 בנובמבר 1988, כשנה לאתר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ולאחר הודעת חוסיין ב-31 ביולי 1988 על ניתוק הזיקה של ירדן עם הגדה המערבית, התכנסה המועצה הלאומית באלג'יר למושב ה-19. ב-15 בנובמבר הכריזה המועצה על "עצמאות פלסטין" ועל "כינון מדינת פלסטין על אדמתנו הפלסטינית ובירתה ירושלים", על בסיס החלטת החלוקה 181 מ-1947. המועצה החליטה על "כינון בהקדם האפשרי של ממשלה זמנית למדינת פלסטין" ואשרה הודעה מדינית הקוראת לכינוסה של ועידה בינלאומית על בסיס החלטות 242 ו-338.[14]

לאחר הסכמי אוסלועריכה

כחלק מהסכמי אוסלו תבעה ישראל כי המועצה הלאומית תצביע על ביטול הסעיפים הקוראים להשמדתה. ב-15 בנובמבר 1998 התקיימה הצבעה כזו בכינוס מיוחד שהתקיים בעזה ושבו השתתף גם ביל קלינטון (אם כי מידת תקפותה נתונה לביקורת). המועצה קיבלה בכינוס זה את החלטה 181 של מועצת הביטחון.

המועצה המחוקקת הפלסטינית החליפה את המועצה הלאומית כמוסד ייצוגי של נבחרי העם ו-188 החברים שלו (רבים מהם חברים בחמאס או בתנועות אחרות המתנגדות לאש"ף) החליפו את 618 החברים של המועצה הלאומית הפלסטינית כגוף ייצוגי. למרות מרכזיותה בהיסטוריה של אש"ף, במאמר משנת 2007, כינה המזרחן גיא בכור את המועצה "גוף היסטורי חסר כל חשיבות כיום"[15].

במאי 2018 צורפה הנערה עהד תמימי כחברת כבוד במועצה.

לקריאה נוספתעריכה

  • גיא בכור וצבי אל-פלג, לקסיקון אש"ף, (תל אביב: משרד הביטחון, 1991).
  • חגי ארליך, יוסף נבו, מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, נספח ו': הכרזת העצמאות של המועצה הלאומית הפלסטינית, ב-1 באוקטובר 1948 - בעזה, עמ' 190 (תרגום: מאנגלית לפי חליל II, עמ' 579).
  2. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הבטחון, 1996, עמ' 300.
  3. ^ חגי ארליך, יוסף נבו, מיכאל אפל, 2005, "המזרח התיכון בימינו" עמ' 133
  4. ^ Yehoshafat Harkabi, Palestinians and Israel, page 49; יהושפט הרכבי, האמנה הלאומית הפלסטינית ומשמעותה
  5. ^ 1 2 משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 304.
  6. ^ אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 273–274.
  7. ^ מנחם רהט, 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971
  8. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 306.
  9. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 89.
  10. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 308.
  11. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 309.
  12. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 310.
  13. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 312.
  14. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 314–315.
  15. ^ אנכי - תלמידי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל, אנכי (בעברית)