פדאיון

הפֶדַאיון הפלסטיניערבית: الفدائيّون) הם קבוצות חמושות או לוחמי גרילה בעלי אוריינטציה לאומנית מקרב העם הפלסטיני. רוב הפלסטינים מחשיבים את הפדאיון כ"לוחמי חופש", בעוד שרוב הישראלים מחשיבים אותם כ"טרוריסטים".

9 באפריל 1956, שוטרים ישראליים לצד גופות חמישה פדאיון שנהרגו ליד ניר גלים
12 בדצמבר 1956, תוצאות התקפת פדאיון בתל מונד

הפדאיון נחשבו לסמלים של התנועה הלאומית הפלסטינית, הפדאיון הפלסטיני שאב השראה מתנועות גרילה בווייטנאם, סין, אלג'יריה ואמריקה הלטינית. האידאולוגיה של הפדאיון הפלסטיני הייתה בעיקרה שמאלנית לאומנית, סוציאליסטית או קומוניסטית, ומטרתם המוצהרת הייתה להביס את הציונות, לתבוע את פלסטין ולבסס אותה כ"מדינה חילונית, דמוקרטית, לא עדתית". עם זאת, המשמעות של חילונים, דמוקרטיים ולא-עדתיים התפצלה מאוד בין הפלגים הפדאיניים.

הם יצאו מקרב הפליטים הפלסטינים שנמלטו או גורשו מכפריהם כתוצאה ממלחמת העצמאות ב-1948, באמצע שנות ה-50 החל הפדאיון להפעיל מבצעים חוצי גבולות לישראל מסוריה, מצרים וירדן. ההסתננויות המוקדמות ביותר היו לעיתים קרובות כדי לגשת למוצרים החקלאיים שאיבדו כתוצאה מהמלחמה, או כדי לתקוף את צבא ההגנה לישראל, ולעיתים מטרות אזרחיות. רצועת עזה, השטח היחיד של הפרוטקטורט הפלסטיני - מדינה פלסטינית שהוכרזה באוקטובר 1948 - הפכה למוקד של פעילות הפדיינים הפלסטינית. התקפות פדאיון כוונו לגבולות עזה וסיני עם ישראל, וכתוצאה מכך ישראל נקטה בפעולות תגמול, אשר כוונו לפדאיון שגם תקפו לעיתים קרובות את אזרחי המדינות המארחות שלהם, מה שגרר בתורו פיגועים נוספים.

פעולות פדאיון צוינו על ידי ישראל כאחת הסיבות לפתיחת מלחמת סיני ב-1956, מלחמת ששת הימים והפלישות ללבנון ב-1978 ו-1982. קבוצות פדאיון פלסטיניות אוחדו תחת המטריה ארגון השחרור של פלסטין לאחר תבוסת הצבאות הערביים במלחמת ששת הימים ב-1967, אם כי כל קבוצה שמרה על מנהיג משלה וכוחות מזוינים עצמאיים.

היסטוריהעריכה

כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעיתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה".

הפדאיון החלו לפעול יחד עם תופעת ההסתננות לתחומי מדינת ישראל של פלסטינים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות. מטרות ההסתננות היו בתחילתה, בין היתר, ניסיונות לחזור לבתים שננטשו או על מנת להציל רכוש או יבול שנותר. הפעולות התמימות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של 1950 וכללו גנבות[1] ואף רצח של תושבים יהודים ישראלים באזורי הספר. ישראל הגיבה בפעולות התגמול נגד המסתננים ומחנות הפליטים שמהם הגיעו ונגד כוחות הביטחון של המדינות שמהן יצאו.

מרצועת עזהעריכה

תנאי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים הגבילו את היקף כוחות הצבא ברצועת עזה. הפתרון של ממשלת מצרים למגבלה זו היה להקים כוח משטרה פרה-צבאי פלסטיני. משטרת הגבולות הפלסטינית הוקמה בדצמבר 1952. משטרת הגבולות הייתה תחת פיקודו של עבד אל-מנאמי עבד אל-ראוף, לשעבר מפקד חטיבת האוויר המצרי, חבר האחים המוסלמים וחבר המועצה המהפכנית. 250 מתנדבים פלסטינים החלו לקחת חלק באימונים של משטרת הגבולות במרץ 1953, כאשר מתנדבים נוספים הגיעו לאימונים בחודשים מאי ודצמבר 1953.

מסוף שנת 1954 ואילך בוצעו פעולות פדאיון בקנה מידה גדול יותר משטחי מצרים. ממשלת מצרים פיקחה על הקמתן של קבוצות פדאיון רשמיות ברצועת עזה ובצפון-מזרח סיני.[2] הגנרל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה, ציין שהוא הקים יחידות פידאין פלסטיניות "על מנת שיבצעו פשיטות טרור בגבול הדרומי של ישראל"[3], כמעט תמיד נגד אזרחים ישראלים.[4] בנאום שנשא ב-31 באוגוסט 1955 אמר נשיא מצרים נאצר: "מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם והם ינקו את אדמת פלסטין... לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שאנו דורשים נקמה, ונקמה היא השמדתה של ישראל."[5]

יחידות הפדאיון שהקים נאצר באפריל 1955[6] הורכבו ממגויסים פלסטינים מרצועת עזה, תחילה לשם פעילות כנגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ[7], ולאחר מכן נגד ישראל, לאחר פעולת התגמול הישראלית "חץ שחור" ברצועת עזה, בפברואר 1955, שבה נהרגו 37 חיילים מצרים.

בחודש אוגוסט 1955 יחידות פדאיון מרצועת עזה ביצעו סדרת פיגועים, שבה נרצחו ישראלים אחדים. ב-28 באוגוסט 1955 שיגרה מצרים חוליות פידאיון לשטח ישראל, שחדרו לעומק של 40 קילומטר והגיעו עד כפר מנחם ופרדסי נס ציונה. הם רצחו שישה אזרחים, תקפו מכוניות צבא וניסו לחבל במתקני רשות השידור. אחד מאנשי הפידאיון נפצע ונשבה, וכך נתגלו לראשונה פרטים על ארגונו ומשימותיו.[6]

יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים. האחראי הראשי לפעולותיהם היה הקולונל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה.[6]

ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני בין ישראל ומצרים, וכעבור יומיים החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות.[8] כוחות צה"ל נכנסו לח'אן יונס אשר הייתה באזור רצועת עזה שהיה בשליטה מצרית וערכו חיפושים מבית לבית בחיפוש אחר לוחמי פדאיון וכלי נשק.[9] במהלך המבצע נהרגו 275 פלסטינים. 111 פלסטינים נוספים נהרגו בפשיטות ישראליות במחנה הפליטים רפיח.

מלחמת סיני פתרה את בעיית הההסתננות הפלסטינית האלימה ואת בעיית הפדאיון, והביאה בעקבותיה עשור של שקט יחסי לאורך גבולות מדינת ישראל.[10] מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמה זו הייתה למעשה המתקפה הפדאית האחרונה נגד ישראל עד להקמת ארגון "פת"ח".[8]

לקריאה נוספתעריכה

  • בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956: ההסתננות הערבית, פעולות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש (תרגם מאנגלית: יעקב שרת), תל אביב: עם עובד, תשנ"ו 1996.
  • שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1949–1956, כרמל, ירושלים, תש"ע 2009

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חלק מהדיווחים על גנבות בקר מרפתות ביישובי הספר בידי פדאיון היו למעשה כיסוי להעלמת בשר מפקחי משרד האספקה והקיצוב, כדי למכרו בשוק השחור, ראו: ינון רויכמן, מי אמר שוק שחור?, באתר ynet, 21 בספטמבר 2006
  2. ^ Martin Gilbert (2005). The Routledge Atlas of the Arab-Israeli Conflict. Routledge. ISBN 0-415-35901-5.
  3. ^ Lela Gilbert (2007-10-23). "An 'infidel' in Israel". The Jerusalem Post. אורכב מ-המקור ב-2013-07-06.
  4. ^ Kameel B. Nasr (1 בדצמבר 1996). Arab and Israeli Terrorism: The Causes and Effects of Political Violence, 1936-1993. McFarland. pp. 40–. ISBN 978-0-7864-3105-2. Fedayeen to attack...almost always against civilians {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ "Fedayeen". Jewish Virtual Library.
  6. ^ 1 2 3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק א, עמ' 1146–1147.
  7. ^ חיה רגב, אביגיל אורן, "פעולות התגמול בראשית שנות החמישים", הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1995
  8. ^ 1 2 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 431.
  9. ^ Baylis Thomas (1999). How Israel Was Won: A Concise History of the Arab-Israeli Conflict. Lexington Books. p. 107. ISBN 0-7391-0064-5.
  10. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 450.