פתיחת התפריט הראשי

הפארק הלאומי קשת השער

פארק לאומי במיזורי

הפארק הלאומי קשת השעראנגלית: Gateway Arch National Park), שעד 2018 היה קרוי אתר ההנצחה הלאומי להתרחבות מערבה על שם ג'פרסון (Jefferson National Expansion Memorial), הוא פארק לאומי בתחומי העיר סנט לואיס במזרח מדינת מיזורי בארצות הברית, סמוך לנקודה ממנה יצאה משלחת לואיס וקלארק. האתר הוגדר אתר הנצחה לאומי (National Memorial) באמצעות צו נשיאותי מספר 7523 ב-21 בדצמבר 1935, והוא מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

הפארק הלאומי קשת השער
קשת השער היא האטרקציה העיקרית בפארק
קשת השער היא האטרקציה העיקרית בפארק
מדינה מיזורי בארצות הברית
שנת הכרזה 22 בפברואר 2018
שטח הפארק 0.368[1] קמ"ר
מבקרים בשנה 1,398,188[2] (נכון ל־2017)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
קואורדינטות 38°37′29″N 90°11′06″W / 38.624600°N 90.184970°W / 38.624600; -90.184970
Gateway Arch National Park

הפארק הוקם במטרה להנציח את:

הפארק משתרע על שטח בן 368 דונם (הפארק הלאומי הקטן ביותר בארצות הברית) לאורך גדת הנהר מיסיסיפי באתר שבו הוקמו הבניינים הראשונים בסנט לואיס. הפארק כולל בית המשפט הישן, לשעבר בית המשפט של המדינה ובית משפט פדרלי שבו החלו לדון בתביעתו של דרד סקוט להכיר בו כאדם חופשי; מוזיאון ההתרחבות מערבה (Museum of Westward Expansion), ובעיקר ידועה קשת השער, קשת קו שרשרת הפוך מפלדה, שהפכה לסמל המייצג ביותר של העיר.

רכיביםעריכה

קשת השערעריכה

  ערך מורחב – קשת השער

קשת השער המכונה גם "השער למערב" היא המבנה הגבוה ביותר במדינת מיזורי. היא תוכננה על ידי האדריכל הפיני-אמריקאי אירו סארינן, יחד עם הקונסטְרוּקְטור האנסקארל באנדל (Hannskarl Bandel) ב-1947 ונבנתה בין 1963 לאוקטובר 1965. גובהה של הקשת 192 מטרים, והמרחק בין שתי רגלי הקשת בבסיס גם הוא 192 מטרים. רוחב הקשת בבסיסה הוא 16.64 מטרים והיא הולכת ונעשית צרה עד 5.18 מטרים בראש המבנה. בתוך הקשת נוסעות קרוניות מיוחדות, המשמשות כמעליות העולות לתצפית תיירותית הנמצאת בחלל שבחוליות הקשת העליונות.

בית המשפט הישןעריכה

בית המשפט הישן נבנה על שטח שהוענק למטרה זו על ידי מייסד סנט לואיס אוגיסט שוטו (Auguste Chouteau). המבנה נבנה במקור ב-1816, עבר כמה שיפוצים והושלם ב-1864, בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, כאשר נבנתה כיפת המבנה הדומה לכיפת הקפיטול שגם היא נבנתה במהלך מלחמת האזרחים. בבית משפט זה התנהלו משפטיו הראשונים של דרד סקוט.

בית המשפט הוא החלק היחיד של הפארק השוכן מערבית לכביש בין-מדינתי 44. מערבה לבית המשפט הישן יש סדרה של גנים ציבוריים המשתרעים בין הרחובות מרקט וצ'סנט המכונים "מול השער של סנט לואיס" (St. Louis Gateway Mall), שבמרכזם מבנה בית המשפט האזרחי (Civil Courts Building) שעל גגו פירמידה המבוססת על מבנה המאוזוליאום בהליקרנסוס (שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק). כאשר נבנה בית המשפט האזרחי בשנות ה-20 של המאה ה-19 תבעה משפחת שוטו לקבל לידיה בחזרה את השטח עליו הוקם בית המשפט הישן בטענה שהוא הוענק במקור למדינה על מנת שישמש בית משפט לנצח. התביעה נדחתה.

המוזיאון בקשת השערעריכה

תחת הקשת יש מרכז מבקרים שהגישה אליו מכניסה מעגלית מול בית המשפט הישן. הכניסות הקודמות למרכז המבקרים שהיו בבסיס הקשת, הפכו ליציאות בלבד. בתוך המרכז נבנה "המוזיאון בקשת השער" (או בשמו הקודם "מוזיאון ההתרחבות מערבה"), שהושלם ביולי 2018.[3] במוזיאון החדש יש מוצגים במגוון נושאים כולל ההתרחבות מערבה ובניית הקשת, כשהם מסופרים מזווית הראיה של סנט לואיס. באולם טאקר (Tucker Theater), שנבנה ב-1968 ושופץ 30 שנים אחר-כך, יש 285 מושבים ומוצג בו הסרט הדוקומנטרי "אנדרטה לחלום" (Monument to the Dream) על בניית הקשת. אולם נוסף, אולם אודיסי (Odyssey Theater) שנבנה ב-1993 והכיל 255 מושבים, נסגר ב-2016 כחלק ממיזם השיפוץ ובמקומו פועלים בית קפה וחנות המופעלים על ידי "אגודת הפארקים הלאומיים על שם ג'פרסון" (Jefferson National Parks Association), ארגון שותף לשירות הפארקים שהוא מוסד ללא כוונת רווח.[4][5]

היסטוריהעריכה

 
מבט על בית המשפט הישן מאזור התצפית בראש הקשת

שנות ה-30 של המאה ה-20עריכה

אתר ההנצחה התפתח במידה רבה באמצעות מאמציו של לותר אלי סמית (Luther Ely Smith‏; 1951-1873), שפעל לקדם את תדמית העיר סנט לואיס בעיני תושביה, והעלה לראשונה את הרעיון ב-1933. סמית היה היושב ראש במשך שנים ארוכות של הוועדה שבחרה את האזור, ובשנת 1935 שכנע את פרנקלין רוזוולט להפוך אותו ליחידה של שירות הפארקים הלאומיים, לאחר שסנט לואיס מכרה אגרות חוב שנועדו לממן את התחלת הבנייה, ושמימנה חלקית את תחרות האדריכלות ב-1947 שבחרה את הקשת.[6]

בתחילת שנות ה-30 התחילו לחפש בארצות הברית אתר הנצחה הולם לתומאס ג'פרסון (אנדרטת וושינגטון ואנדרטת לינקולן שזה עתה הושלמה בנייתה היו אתרי ההנצחה הנשיאותיים הגדולים היחידים באותה תקופה).

זמן קצר לאחר חג ההודיה של 1933 כאשר סמית, שהיה חבר בוועדה להקמת הפארק ההיסטורי הלאומי על שם ג'ורג' רוג'רס קלארק (George Rogers Clark National Historical Park) באינדיאנה, שב לעירו ברכבת הוא שם לב למצב הגרוע של המיקום שבו נוסדה סנט לואיס לאורך המיסיסיפי. הוא חשב שהאנדרטה לזכר ג'פרסון צריכה להיות במקום המסמל את אחד ההישגים הגדולים ביותר של ג'פרסון, רכישת לואיזיאנה.

אזור זה של סנט לואיס היה אתר שבו:

כמעט כל המבנים ההיסטוריים הקשורים לתקופה זו הוחלפו בבניינים חדשים יותר. הרעיון של סמית היה להרוס את כל הבניינים באזור המקורי של סנט לואיס ולהחליף אותם בפארק עם "מאפיין מרכזי, פיר, בניין, קשת או משהו שיסמל את התרבות והציוויליזציה האמריקאית".

 
צד הערך של קוורטר המוקדש לקשת ולמשלחת לואיס וקלארק

סמית הציע את הרעיון לברנרד דיקמן, ראש עיריית סנט לואיס, אשר כינס בזריזות פגישה של ראשי התושבים של סנט לואיס ב-15 בדצמבר 1933 במלון ג'פרסון. הם אימצו את התוכנית, וסמית הפך ליושב הראש של מה שעתידה להיות האגודה הלאומית להנצחת ההתרחבות על שם ג'פרסון (תפקיד שבו החזיק עד 1949, למעט חריגה של שנה אחת).

לאחר מכן הגדירה הוועדה את גבולות השטח, קיבלה הערכת עלויות של 30 מיליון דולר כדי לקנות את הקרקע, לפנות את המבנים ולהקים פארק ואנדרטה. הממשל הפדרלי הבטיח להשתתף במימון (באמצעות ועדת הנצחת ההתרחבות הטריטוריאלית של ארצות הברית (United States Territorial Expansion Memorial Commission)) אם העיר סנט לואיס תוכל לגייס כסף.

השטח שהיה אמור להיכלל בפארק גבל בגשר אידס (Eads Bridge) / שדרת וושינגטון מצפון, רחוב פופלר (Poplar Street) מדרום, הנהר מיסיסיפי ממזרח ורחוב תירד (Third Street) (כיום כביש בין-מדינתי 44) ממערב. בית המשפט הישן, ששכן מערבית לרחוב תירד, נוסף ב-1940.[7]

המבנה היחיד באזור שלא נכלל היה הקתדרלה הישנה או בשמה הרשמי "הבזיליקה של לואי הקדוש, מלך צרפת" (Basilica of St. Louis, King of France), השוכנת באתר של הכנסייה הראשונה של סנט לואיס מול ביתו של מייסד סנט לואיס אוגיסט שוטו. מייסדי העיר היו קבורים בבית הקברות של הקתדרלה, אבל קברותיהם הועתקו ב-1849 לבית הקברות בלפונטיין (Bellefontaine Cemetery) כאשר פרצה בעיר מגפת כולרה.

פינוי של 40 גושי בניינים במרכז סנט לואיס גרם להתנגדות מרה של כמה גורמים, בייחוד העיתון St. Louis Post-Dispatch.[8] ב-10 בספטמבר 1935 אישרו המצביעים של סנט לואיס מכירת אגרות חוב בסכום של 7.5 מיליון דולרים על מנת לקנות את הרכוש. אדריכל מקומי בשם לואי לה בום (Louis Le Beaume) סיפק הצעת תכנון מקדמית לאתר שכללה כמה מוזיאונים, מזרקות ואובליסקים.[9]

המבנים באתר נרכשו בסכום של 7 מיליון דולרים על ידי הממשלה הפדרלית באמצעות הפקעה שהייתה נושא לדיונים משפטיים ארוכים, אבל לבסוף הם נרכשו בעלות של 132% מאומדן שוויים. רוזוולט בחן את אזור אתר ההנצחה ב-14 באוקטובר 1936 כשהגיע לעיר להשתתף בחנוכת אנדרטת החיילים של סנט לואיס. בחבורתו נכלל גם הסנאטור הארי טרומן.

שנות ה-40 של המאה ה-20עריכה

השטח פונה מבניינים עד 1942. בין הבניינים שנהרסו היה "Old Rock House" שנבנה ב-1818 עבור סוחר הפרוות מנואל ליסה (Manuel Lisa, כיום המדרגות בצד הצפוני של הקשת) והבית מ-1819 של ז'אן פייר שוטו (Jean Pierre Chouteau), אחד מהחלוצים של סנט לואיס, במפגש הרחובות וושינגטון ופירסט.[10]

תחרות האדריכלות למונומנט נדחתה בשל מלחמת העולם השנייה. העניין במונומנט התגבר אחרי המלחמה כיוון שהיה עתיד להיות המונומנט הגדול הראשון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

האומדן המשוער של עלות התחרות היה 225,000 דולרים וסמית תרם באופן אישי 40,000 דולרים. ראשי התושבים ערכו את התחרות הכלל ארצית ב-1947 לבחור עיצוב לחלק המרכזי בשטח המונומנט.

האדריכל אירו סארינן זכה בתחרות עם תוכניות לקשת קו השרשרת בגובה 180 מטרים שתוקם על גדת המיסיסיפי. עם זאת, תוכניות אלו שונו במהלך 15 השנים שבאו אחר-כך, כשהקשת הועתקה למקום גבוה יותר, הוגבהה והורחבה ב-12 מטרים נוספים.

המאפיין האדריכלי המרכזי הנשקף מבסיס הקשת היה בית המשפט הישן, שהיה פעם המבנה הגבוה ביותר במיזורי, ויש לו כיפה דומה לכיפת הקפיטול, שהוצבה על הבניין בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית באותה תקופה שבה הוצבה הכיפה על הקפיטול.

סארינן פיתח את צורת הקשת בעזרת הקונסטְרוּקְטור האנסקארל באנדל (Hannskarl Bandel). הקשת אינה קו השרשרת הפוך טהורה. סארינן העדיף צורה שהייתה מאורכת מעט ודקה יותר כלפי ראש הקשת, צורה שיצרה אפקט מעודן של ריחוף, ומעתיקה יותר ממשקל המבנה מטה מאשר החוצה בבסיס.

כאשר סארינן זכה בתחרות, האישור הרשמי נשלח ל"א. סארינן", משום שהוועדה חשבה שהזוכה הוא אביו של האדריכל, אליאל סארינן, שגם הוא שלח תוכנית במסגרת התחרות. המשפחה חגגה על בקבוק שמפנייה, ושעתיים אחר-כך התקשר פקיד נבוך על מנת לבשר שהזוכה הוא למעשה סארינן הבן. סארינן האב פתח בקבוק שמפנייה שני כדי לחגוג את הצלחת בנו.[8] בין חמשת הפיינליסטים היה גם האריס ארמסטרונג (Harris Armstrong) אדריכל מקומי מסנט לואיס.

שנות ה-50 של המאה ה-20עריכה

השטח לאנדרטה הוקדש רשמית ב-10 ביוני 1950 על ידי הנשיא הארי טרומן. עם זאת הפרויקט הוקפא משום שפרצה מלחמת קוריאה.

ב-23 ביוני 1959 החלה העבודה לכסות את פסי מסילת הברזל שחצתה את שטח אתר ההנצחה.

שנות ה-60 של המאה ה-20עריכה

ב-11 בפברואר 1961 התחילה החפירה וב-1 בספטמבר סארינן נפטר. ב-12 בפברואר 1963 הוצב משולש פלדת אל-חלד שיצר את החוליה הראשונה בקשת על הרגל הדרומית.

ב-28 באוקטובר 1965 הושלמה הקשת, שעלות בנייתה הייתה כ-15 מיליון דולרים. הפארק הסמוך תוכנן על ידי אדריכל הנוף דן קילי (Dan Kiley). יחד עם כל האזורים ההיסטוריים של שירות הפארקים הלאומיים נכלל אתר ההנצחה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places) ב-15 באוקטובר 1966. סגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי ומזכיר הפנים של ארצות הברית סטיוארט יודול (Stewart Udall) חנכו את הקשת ב-25 במאי 1968.

שנות ה-80 של המאה ה-20עריכה

ב-1984 אישר הקונגרס את הרחבת האנדרטה על מנת לכלול עד 400 דונם על הגדה המזרחית של נהר המיסיסיפי ב-סנט לואיס מזרח באילינוי (East St. Louis). כספים הוקצבו להתחיל את רכישת הקרקע, אך הקונגרס הקפיא רכישות קרקעות על ידי שירות הפארקים בשנת הכספים 1998. ההקפאה המשיכה לתוך המאה ה-21, כשההרחבה הופכת פחות ופחות סבירה בגלל השקת ספינת קזינו במזח מהגדה המזרחית ומתקנים הנלווים אליה.

שנות ה-90 של המאה ה-20עריכה

במהלך השיטפון הגדול של 1993 הגיעו מי השיטפון של המיסיסיפי לאמצע הדרך בגרם המדרגות הגדול במזרח.

ב-1999 שופץ אזור ההמתנה לקרוניות בעלות של כ-2 מיליון דולרים. בנוסף הועבר האתר ההיסטורי הלאומי יוליסס ס. גרנט, כ-16 קילומטרים דרומית-מערבית לסנט לואיס, לניהולו של המפקח על אתר ההנצחה.

העשור הראשון של המאה ה-21עריכה

בשנת 2007 ביקשו ראש עיריית סנט לואיס פרנסיס סליי (Francis Slay) והסנאטור ממיזורי לשעבר ג'ון דאנפורת (John Danforth) משירות הפארקים הלאומיים ליצור שימוש "פעיל" יותר בשטח ההנצחה תוך התבססות על המודל של פארק המילניום בשיקגו כולל את האפשרות של מסעדות, מזרקות, החלקה על הקרח, שחייה, ופעילויות אחרות.[11] שירות הפארקים הלאומיים לא תמך בתוכנית, כשהוא מציין שלחצי פיתוח הגלויים האחרים היחידים על רכוש של שירות הפארקים היו בשדה התעופה ג'קסון הול בפארק הלאומי גרנד טיטון.

העשור השני של המאה ה-21עריכה

למשך מרבית זמן קיומו היה אתר ההנצחה מופרד מהמרכז של סנט לואיס על ידי החלק השקוע של כביש בין-מדינתי 70 (כיום בין-מדינתי 44 כאשר כביש בין-מדינתי 70 הוזז לכביש חדש), אבל ב-2014, הכביש כוסה ומאז יש קשר בין מרכז העיר לאתר ההנצחה. בנובמבר 2015 הבשילה התוכנית המקורית של סארינן. בניית החלק המקשר בין קשת השער ובית המשפט הישן הושלמה. עיצוב זה ורכיבי עיצוב אחרים הם פרי התכנון של חברת שותפות מייקל ואן ואלקנבורג (Michael Van Valkenburgh) שזכתה בתחרות העיצוב ל"תכנן מחדש את חווית הביקור". הפרויקט, שתוכנן במקור להסתיים ב-2015 על מנת לחפוף עם חגיגות השנה ה-50 לפתיחת הקשת,[12] הסתיים בקיץ 2018.[13] הפרויקט כולל:[14]

  • החלפת החניון התת-קרקעי הצפוני באמפיתיאטרון פתוח, גן החוקרים עבור ילדים ותוספת גינון של 30 דונם.
  • כיכר מרוצפת באבן בין הקשת לנהר
  • מסלולי הליכה מוגבהים בצד אילינוי של הנהר, המגיעים לגובה של 11 מטרים ומתפתלים דרך שמורת עופות חדשה (הקונגרס אישר את רכישת השטח בצד אילינוי)
  • מוזיאון מורחב מתחת לקשת השער שהכניסה החדשה אליו תהיה כמעט גוש בניינים קרוב יותר למרכז העיר מאשר הכניסה הקודמת

הפרויקט כולו הסתיים ב-2018, כאשר השיפוצים בכיכר קינר (Kiener Plaza, חלק מהמול של סנט לואיס) הסתיימו במאי 2017,[15] והמוזיאון החדש והשיפוצים בבית המשפט הישן הסתיימו במהלך קיץ 2018.[16] עלות הפרויקט הכוללת היא 380 מיליון דולר והוא מומן מתרומות פרטיות ומימון ציבורי. המימון הציבורי בסך 159 מיליון דולר הגיע מהגדלת מס הקניה (Proposition P), ושאר ה-221 מיליון דולר הובטחו באמצעות מאמצי גיוס הכספים של קרן פארק קשת השער (Gateway Arch Park foundation).[17]

הקונגרס של ארצות הברית אישר את הכרזת פארק לאומי באתר קשת השער בתחילת 2018 תוך שינוי שם האתר מ"אתר ההנצחה להתרחבות מערבה על שם ג'פרסון" ל"הפארק הלאומי קשת השער". נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הפך את הצעת החוק לחוק בחתימתו ב-22 בפברואר 2018.[18]

תיירותעריכה

 
חדר התצפית בקצה הקשת

מספר המבקרים בפארק נמצא מזה שנים אחדות בירידה. ב-2016 ביקרו באתר 1.2 מיליון תיירים המספר הנמוך ביותר מאז שהאתר נפתח למבקרים בשנת 1967, כאשר בסוף המאה ה-20 היה מספר המבקרים קרוב ל-4 מיליון בשנה.[19] השיפוצים אשר הסתיימו בקיץ 2018 וההכרזה על האתר כפארק לאומי אמורים להגדיל את מספר המבקרים.

פעילויותעריכה

הפארק מציע את הפעילויות הבאות:[20]

  • עליה לקצה הקשת באמצעות הקרוניות המיוחדות ותצפית על מרכז העיר או על הנהר.
  • צפייה בסרט הקצר "אנדרטה לחלום" המתאר את בניית הקשת
  • סיור בספינה לאורך המיסיסיפי
  • טיסת תצפית ממסוק באזור הקשת
  • ביקור בבית המשפט הישן שבו מוצגים זמנית המוצגים מהמוזיאון על הקמת סנט לואיס, על ההתפשטות מערבה ועל ההתנגשויות עם תרבויות האינדיאנים של המישורים הגדולים

קישורים חיצונייםעריכה

ביאוריםעריכה

הערות שולייםעריכה


קו הרקיע של סנט לואיס. במרכז הקשת, מאחוריה בית המשפט הישן, ובהמשך המול ובו בית המשפט האזרחי