פתיחת התפריט הראשי

השבויים הישראלים בסוריה ובלבנון במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות נפלו בשבי בסוריה ובלבנון 76 יהודים בתוכם אזרחים, חיילי צה"ל, לוחמי פלמ"ח ויהודים תושבי ארצות הברית. השיחות על שביתת הנשק אתם לא נוהלו ברודוס אלא במשמר הירדן ובמעבר ראש הנקרה כאשר מרדכי מקלף משמש כראש המשלחת הישראלית. מדינת ישראל עמדה על שחרור כל השבויים כחלק בלתי נפרד מההסכם.

השבויים הישראלים בסוריה במלחמת העצמאותעריכה

 
חזרת השבויים מסוריה במלחמת העצמאות-21/7/1949

במלחמת העצמאות נפלו בשבי הסורי ארבעים ושמונה לוחמים ואזרחים ישראלים. הם הוחזרו במרץ 1949, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה.

בקרב עמק הירדן לא היו שבויים. הסורים רצחו את כל הפצועים ואת אלה שלא הצליחו להימלט מצמח. רוב השבויים שנפלו בידי הסורים היו חברי ומגיני המושבה משמר הירדן שנכבשה על ידי הסורים ב-10 ביוני 1948. שבויים נוספים נפלו בשבי בקרבות שהתנהלו על ראש הגשר הסורי במבצע ברוש.

במשמר הירדן נפלו בשבי 42 אנשים בתוכם 8 נשים. כמו כן, 12 מהשבויים היו פצועים. הסורים סירבו לשחרר את הנשים בטענה כי העובדה שהן לא פונו עם שאר הבלתי לוחמים ערב הקרבות מעידה על כך שהן היו לוחמות.

השבויים הועברו ברגל עד הירדן ומשם במשאיות פתוחות לקוניטרה שם עברו חקירה ראשונית. הסורים בקשו לגלות אם אכן הייתה מערה סודית בין איילת השחר ומשמר הירדן היות שהתקשו להאמין שעשרות בודדות עמדו מולם והפילו בהם קרבנות רבים.

מקוניטרה הם הועברו לבניין הבולשת בדמשק ואחר יומיים של חקירות הועברו לבית הסוהר הצבאי המרכזי ברובע אל מאזה בדמשק שבו הוחזקו אסירים פוליטיים ופושעים פליליים, בניגוד לכללי אמנת ז'נבה שקבעו כי שבויים ייכלאו במחנה מיוחד משלהם.

התנאים הסניטרים בבית הסוהר היו ירודים. השבויים נאלצו בתחילה לישון על מחצלות דקות שורצות פשפשים. רק לאחר ביקור נציג הצלב האדום בדמשק בכלא סופקו להם מזרנים ומאוחר יותר הועברו אליהם בגדים מהארץ.

שמונה הנשים זכו לתנאים נוחים יותר. כבר בהתחלה סופקו להן מזרנים והן לא חויבו לצאת לעבודה מחוץ לכלא כמו הגברים. בין הנשים הייתה אשה קשישה (רחל בלשניקוב), שלא רצתה לנטוש את בעלה ובנה שנפלו בשבי ואשה אחת בהריון.

ב-5 באפריל 1949 החל המשא ומתן על חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. השיחות התנהלו באוהל בשטח ההפקר בין מחניים למשמר הירדן ונמשכו כ-3 חודשים. כמחווה של רצון טוב שחררו הסורים בתחילת פברואר 1949, שישה מהשבויים בתוכם הזוג הקשיש בלשניקוב והאשה שהייתה בסוף הריונה. הם הועברו לישראל דרך מעבר ראש הנקרה.

ב-20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה ובסעיף 6 נכתב כי "השבויים ישוחררו 24 שעות לאחר חתימת ההסכם".

ב-21 ביולי 1949 שוחררו יתר השבויים דרך שטח ההפקר ליד משמר הירדן. השחרור התעכב בגלל דרישתם של הסורים לקבל לידם קבוצה של 20 עריקים מהצבא הסורי שמצאו מקלט בישראל. העריקים הובאו למקום ולאחר שהביעו בפני משקיפי האו"ם ונציגי הצלב האדום כי אין ברצונם לחזור לסוריה, התרצו הסורים והסכימו להעביר את השבויים לישראל. השבויים הועברו לישראל ובקיבוץ מחניים נערכה להם קבלת פנים.

השבויים הישראלים בלבנון במלחמת העצמאותעריכה

 
ריילי (משמאל) ומרדכי מקלף בדיוני הסכם שביתת הנשק בין לבנון וישראל בראש הנקרה, מרץ 1949

בלבנון היו בשבי במלחמת העצמאות חמישה לוחמי פלמ"ח ושלושה לוחמי צה"ל. כן היו בשבי קבוצה של 20 יהודים ילידי הארץ שהיו בדרכם לארץ באונייה ונלקחו בשבי בנמל ביירות.

ב-22 באוקטובר 1947 חדרה ללבנון חולייה של חמישה אנשי פלמ"ח ליד קיבוץ אילון למטרות מודיעין. עם שחר הם נתגלו ונעצרו בידי שוטרי גבול לבנוניים. לאחר שהות קצרה בצידון שהייתה מלווה במכות, הם הועברו לבית הסוהר המרכזי בביירות.

בהיעדר מצב המלחמה בין הצדדים התייחסו אליהם הלבנונים כפושעים פליליים והאשימו אותם בניסיון לפגוע במקורות המים בלבנון באמצעות חיידקי כולרה. עו"ד אהרון חוטר ישי נשלח מטעם ההגנה לדאוג להגנה משפטית נאותה. הם נידונו לשנתיים עד שלוש שנות מאסר. הלבנונים כאמור לא ראו בהם שבויי מלחמה והם הוחזקו ב"כלא החול" בביירות בתנאים קשים עם אסירים פליליים באולמות צפופים רוחשי שרצים וכינים.

שני חיילי צה"ל נפלו בשבי בקרבות סג'רה וחייל אחד נפל בשבי בקרב עם חיילי צבא ההצלה של קאוקג'י ליד מנרה ב-23 באוקטובר 1948.

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגבשה בארצות הברית קבוצה של 20 ילידי הארץ ששהו שם ובקשו להצטרף ללוחמים בארץ ישראל. בקבוצה היו שבתי טבת, אלי אילן ועודד בורלא. האונייה הגיעה לנמל ביירות ב-14 במאי 1948 מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אנשי ז'נדרמריה לבנונים הורידו אותם מהאונייה, העבירו אותם למחנה בבעל בק וסירבו לבקשת הסורים להעבירם לסוריה. הם נחקרו שטחית ללא הפעלת לחץ פיזי.

משרד החוץ האמריקאי הפעיל לחץ כבד על הלבנונים לשחרר את חברי הקבוצה למרות שלרובם לא הייתה אזרחות אמריקאית. לבסוף הושג הסכם להחזירם לארצות הברית תוך התחייבות אמריקאית שלא יותר להם להגיע לישראל ולהתגייס לצה"ל.

בסוף אוגוסט 1948 הם הועלו על אנייה שהפליגה לארצות הברית תוך עגינה באלכסנדריה שם הגנו עליהם השלטונות המצריים מהמפגינים הרבים שדרשו להורידם לחוף ולעוצרם. לאחר שהגיעו לארצות הברית מצאו חלק מהם דרכים להגיע למדינת ישראל ולהתגייס לצה"ל.

המשא ומתן עם הלבנונים נערך בראש הנקרה. הקושי העקרי היה כאמור חמישה אנשי הפלמ"ח שהלבנונים לא ראו בהם שבויי מלחמה. דוד בן-גוריון עמד על כך שאין לחתום שום הסכם ללא שחרור אנשי הפלמ"ח. לבסוף הושגה פריצת דרך וב-23 במרץ 1949 נחתם ההסכם. ב-24 במרץ 1949 הוחזרו השבויים מלבנון ובקיבוץ ראש הנקרה נערכה להם קבלת פנים גדולה בנוכחות ראש משקיפי האו"ם הגנרל ריילי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה