פתיחת התפריט הראשי

משמר הירדן במלחמת העצמאות

בתחילת יוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות הדפו עשרות בודדות של מתיישבי המושבה משמר הירדן דלים בחימושם ללא עזרה מחטיבה 9 של צה"ל, שהופקדה על הגנת הגליל העליון המזרחי, שתי התקפות של צבא סוריה שחצה את נהר הירדן ופלש לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. בהתקפה השלישית, ב-10 ביוני, תש כוחם של המגינים, המושבה נכבשה ונהרסה והנותרים בחיים הלכו בשבי. הגליל העליון הועמד בסכנת ניתוק מיתרת שטחה של מדינת ישראל. במבצע ברוש במסגרת קרבות עשרת הימים נפלו 100 לוחמים בניסיון כושל של צה"ל לשוב ולהשתלט על המובלעת הסורית במשמר הירדן. השטח חזר לריבונות ישראל בעקבות הסכם שביתת הנשק עם סוריה ביולי 1949.

המושבה לא הוקמה מחדש ועל אדמותיה הוקמו הקיבוץ גדות ומושב העובדים משמר הירדן.

רקעעריכה

המושבה משמר הירדן נוסדה בספטמבר 1890 בעזרת חובבי ציון. במאורעות תרפ"ט סבלה המושבה מהתנכלויות וממעשי שוד. בשנות ה-30 קיבל היישוב כתגבור גרעיני חיזוק של תנועת בית"ר. גם במאורעות המרד הערבי סבלה המושבה מהתנכלויות. בהמשך להצטרפותם של חברי בית"ר, הקים האצ"ל במושבה מחנה אימונים לחבריו. הדבר נודע לבריטים, וב-18 בנובמבר 1939 פשטו הרשויות הבריטיות על המושבה, ואסרו 38 מהמתאמנים. חברי בית"ר עזבו את המקום עד סוף 1940. בינואר 1947 התיישבו במשמר הירדן 42 חברי 'ארגון וג'ווד' (על שם ג'וזאיה וג'ווד, מדינאי בריטי פרו-ציוני), ארגון חיילים משוחררי הצבא הבריטי יוצאי בית"ר, אם כי רק כמחציתם נותרו במקום. מספר חודשים אחר כך התיישבו במקום, במספרים קטנים יותר, גם יוצאי מחנות המעצר בקפריסין ועולים משארית הפליטה.

חודשי המלחמה הראשוניםעריכה

בהחלטת החלוקה נקבע נהר הירדן כגבול הבינלאומי בין סוריה, ממזרח לנהר והמדינה היהודית, ממערבו. המושבה נותרה בשטח מדינת ישראל. מצבה הטופוגרפי של המושבה היה נחות בהיותה נמוכה וגלויה, 'פרושה כעל כף היד' מכיוון רמת הגולן. עקב הרכב האוכלוסייה שכללה גרעין התיישבותי של בית"ר ואצ"ל, הפיקוד במקום כלל את המא"ז מטעם "ההגנה", אשר נטלה לידה את האחריות הכוללת להגנת האזור, את נציג מפקדת האצ"ל וכן נציג 'וג'ווד'. הפיצול בפיקוד נוסף לקושי בריכוז המשאבים להגנה, שנבע מכך שגרעין המושבה היה מורכב מאיכרים בעלי משקים פרטיים. מאז החלטת האו"ם האמורה, החמיר המצב הביטחוני במקום. בין השאר, הותקפו הדרכים למושבה ובדצמבר 1947 נשדד עדר צאן. ב-11 בינואר 1948 פוצץ הפלמ"ח את גשר בנות יעקב, כדי להקשות על חדירת לוחמים ערביים מכיוון סוריה. החל מאמצע מרץ 1948 התנהלו במשמר הירדן עבודות ביצורים בניצוחה של סולל בונה. בין השאר, תוכננה הקמת עשר עמדות המקושרות ביניהן, אך עבודה זו, אם כי נעשתה ברובה, לא הסתיימה עד התקפת הצבא הסורי. עמדות אלה יצרו קו הגנה מסביב למעין חומה שהקיפה את הבתים. בנוסף, נערמה ממזרח סוללת עפר בגובה של כשני מטרים, וזאת כדי למנוע תצפית ואש ישירה על המושבה מכיוון סוריה. כן הוקפה המושבה גדר. למושבה היה קשר טלפוני ואלחוטי, מורס ודיבור, עם מפקדת 'ההגנה' (מסוף מאי: צה"ל), ששכנה במחניים ואחר כך בראש פינה. באפריל 1948, כוחות 'ההגנה' עצרו בראש פינה כוח תגבורת של האצ"ל, בן 12 איש, ומנעו ממנו להגיע לעזרת המושבה. כמה מהם הסתננו בכל זאת והצליחו להגיע למשמר הירדן. במקום נמצאה תגבורת של לוחמים מישובי הסביבה. יחד עם התגבורת, מנה הכוח ביישוב כ-50 עד 60 לוחמים: כעשרה עד 15 בני המושבה, כ-20–25 מ'ארגון וג'ווד' והיתר תגבורת מיישובי הסביבה.

משמר הירדן שכנה על אחת הדרכים החשובות העוברות בין סוריה לארץ ישראל (כביש 91 של ימינו, שהמשכו במזרח מגיע לקונייטרה ולדמשק), ולפיכך, על ציר פלישה אפשרי. כמו כן, היו מצפון ומדרום למושבה מעברות בהן ניתן היה לחצות את נהר הירדן בקלות יחסית. לנוכח אפשרות של פלישה, פונו ב-14 במאי הבלתי לוחמים מן המושבה. האחריות הכוללת על גזרת הגליל העליון המזרחי הייתה של חטיבת עודד, אשר הוקמה ב-1 ביוני. עם זאת, בפועל, ההגנה על יישובי קו החזית הוטלה בעיקר על תושביהם.

במקביל למאמץ הסורי תקף גם צבא ההצלה ממערב. ב־5 ביוני, ביום ההתקפה הראשונה על משמר הירדן, הצליח צבא ההצלה לכבוש את מלכיה. מכאן הוא איים בניתוק אצבע הגליל ממערב[1].

ההתקפה הסורית הראשונהעריכה

ב-5 ביוני 1948, לפנות בוקר, תקפו הכוחות הסוריים את היישוב, ובמקביל תקפו, ללא הצלחה, גם את הכפר טובא, ששיתף פעולה עם צה"ל. ההתקפה, בעוצמה גדודית ובסיוע ארטילרי ואווירי, נהדפה, והמקום קיבל תגבורת בת 16 איש מיישובי הסביבה. התגבורת ספגה אש ואבדות, והצליחה להגיע רק לאחר סיום ההתקפה. עם זאת, נראה כי בעצם האיום שבהתקרבותה, וכן בכך שמשכה אליה חלק מן האש, סייעה להדיפת הסורים. בשעות הלילה הגיעה כתגבורת פלוגה מגדוד 11 של חטיבת 'עודד', אך פלוגת התגבורת, אשר שימשה ככוח עתודה פיקודי, עזבה את המקום, כאשר למדה לדעת כי הקרב הסתיים.

ההתקפה הסורית השנייהעריכה

המושבה הותקפה שוב ב-6 ביוני (כ"ח באייר ה'תש"ח), זו הפעם בעוצמה דו-גדודית. במקביל, כהסחה, הסורים הפגיזו את דן, להבות הבשן וכפר סאלד והפציצו מהאוויר את מחניים ואיילת השחר. הסורים צלחו את הירדן מדרום למושבה, והחל משעות אחר הצהריים המוקדמות החלה התקפה גם מכיוון צפון. התקפה זו נהדפה גם היא, כאשר לעזרת המגינים פעלה סוללת תותחי 65 מ"מ שהוצבה מצפון למחניים. לאחר אותה התקפה קיבלה המושבה כתגבורת נוספת, כיתת לוחמים, מיישובי הסביבה.

 
אנדרטת משמר הירדן

כיבוש המושבהעריכה

לאחר הדיפת ההתקפה השנייה ננקטו מספר צעדים לחזק את הגנת המקום: ב-8 ביוני הועבר גדוד 23 של חטיבת כרמלי לחטיבת 'עודד', אם כי היה זה גדוד בשלבי התארגנות מוקדמים. בערבו של אותו היום נשלחה מחלקה מגדוד 11 של חטיבת עודד למקש את מעברות הירדן שליד המושבה. חלק מן המיקוש בוצע. המשכו, שהוטל בלילה שבין 9 ל-10 ביוני על פלוגה מגדוד 23 של חטיבת כרמלי, הופסק בשל אש סורית.

ב-10 ביוני לפנות בוקר, הותקף שוב היישוב, זו הפעם בידי כוח חטיבתי סורי, אשר כלל שלושה גדודי חי"ר ושני גדודי ארטילריה. גדודי החי"ר נועדו לתקוף את המושבה האחד מדרום, האחד ממזרח וגדוד נוסף מצפון. יחידה מאותו כוח, אשר פעולתה הקדימה את ההתקפות הגדודיות, הצליחה להפתיע את מגיני המקום, התקרבה אל המושבה בעודה מוסתרת על ידי סוללת העפר, וחדרה דרך גזרה ובה עמדות נטושות, אל המושבה פנימה. מספר לוחמים הבחינו בכוח הסורי החודר. חלקם נשבו וחלקם נמלטו, אך מבלי להתריע על הנעשה. בשלב זה אבד הפיקוד המרכזי על הכוח שבמושבה, וכל עמדה ובית לחמו למעשה בעצמם. לאחר שנערכו קרבות מבית לבית, ומעמדה לעמדה, הצליחו הסורים לכבוש את המושבה, כאשר חלק מן העמדות החזיקו מעמד שעות לא מעטות. פלוגה מגדוד 92 של חטיבת 'עודד' ניסתה לבוא לעזרת המושבה, אולם בשל אש סורית, לא הצליחה להגיע. בקרבות נהרגו 14 אנשים מתושבי וממגיני המושבה, ארבעה מתוכם בשתי ההתקפות הראשונות, ועשרה בקרב האחרון. 39 מהמגינים (כולל שש נשים ו-12 פצועים), אשר נותרו בחיים לאחר הקרב, נפלו בשבי הסורי ושהו בו כ-13 חודשים. לאחר שכבשו את המושבה, הסורים הרסו את המקום.

 
המרתף בו התבצרו אחרוני מגיני משמר הירדן וממנו נלקחו לשבי

עם כיבוש משמר הירדן, איימו הסורים לנתק את הכביש הראשי לאצבע הגליל (חלקו הצפוני של כביש 90 של ימינו). ואכן, עד ההפוגה הראשונה ואף זמן מה לאחר הכרזתה, נמשכו קרבות עזים, שהסורים ניסו להעמיק את אחיזתם בשטח ישראל כדי לנתק את הגליל העליון וכוחות מחטיבות 'כרמלי', 'גולני' ו'עודד' בולמים אותם, תוך כדי קרבות מרים, במרחק קצר ממערב למושבה.

ניסיון ראשון לעקירת ראש הגשר הסורי בגליל העליון המזרחי בעקבות נפילתה של משמר הירדן יום קודם לכן היה אור לבוקר ה-11 ביוני. פלוגה של גולני בפיקודו של משה פלד בחוד המאמץ של גדוד 11 מחטיבה 9 השתלטה על המשלטים החולשים על המדרונות לכיוון הנהר ומשמר הירדן אולם הגדוד שהיה אמור להתקדם בעקבותיה, לכבוש את גשר בנות יעקב ולפוצצו כלל לא הופיע. מי שכן הופיעה וצלחה את הירדן הייתה חטיבה סורית מלווה בנגמשים וטנקים. פלד תאר את ארועי אותו היום "הקרב הקשה של חיי". "הסורים פשוט טבחו בנו. נסעו וירו נסעו וירו". מי שלא נהרג מבין לוחמי הפלוגה באותו הקרב, נפצע.[2]

בהמשך המלחמה ואחריהעריכה

מבצע ברוש בקרבות עשרת הימים היה הניסיון האחרון במלחמת העצמאות לחזור ולכבוש את המובלעת הסורית במשמר הירדן, להסיג את הצבא הסורי מזרחה לנהר הירדן ולעצב את הגבול בין שתי המדינות על פי החלטת החלוקה שנסמכה על קו הגבול הבינלאומי שנקבע בהסכם ניוקומב-פולה-1923 בין צרפת ובריטניה ואושרר על ידי חבר הלאומים ב-1934. המבצע לא עלה יפה, 100 לוחמים נפלו במהלכו וקו החזית עם הסורים לא השתנה כמעט. סביב המובלעת נמשכו תקריות אש עד סוף המלחמה.

בתום המלחמה, בכ"ב בתמוז תש"ט, 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית כאזור מפורז במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אולם נותר סלע מחלוקת וזירת התגוששויות צבאיות עד מלחמת ששת הימים משום הפרשנות השונה של הצדדים להגדרת שטח מפורז. נערכו חילופי שבויים אולם נמנע מאנשי המושבה שחזרו מהשבי לבנותה מחדש. על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גוברים (לימים גדות) ומושב העובדים משמר הירדן[3]. מהמושבה המקורית שרדו הריסות בתים.

המחלוקת ההיסטורית סביב הקרבעריכה

נסיבות נפילת משמר הירדן עוררו מחלוקת היסטורית. עיקר המחלוקת נסב סביב הטענה כי זיהוי המושבה עם האצ"ל הביא לקיפוחה בכל הנוגע לאמצעי התגוננות ולסיוע. הטוענים לקיפוח מציגים את חסימת תגבורת האצ"ל למושבה באפריל 1948. כן עלתה הטענה כי הגעת גדוד 23 מחטיבת כרמלי, שהוקצה כתגבורת, עוכבה על ידי מפקדת חטיבת עודד שהייתה אחראית על האזור, בשל הזיהוי האמור של המושבה. מנגד, טוענים אנשי חטיבת 'עודד' שהגדוד מ'כרמלי' לא הספיק להגיע לעזרת המושבה בגלל שהוא עבר לאזור מן הגליל המערבי, לא הספיק להתארגן בגזרה החדשה, ובכל מקרה, התארגנותו כגדוד הייתה עדיין בחיתוליה.

בהמשך, משרד הביטחון סירב להעניק את נס הקוממיות למושב העובדים משמר הירדן (שכונה בתחילה "בני צפת") שהוקם כשני קילומטרים מהמושבה שחרבה, בטענה שהנס מוענק רק ליישובים שעמדו במערכה ונותרו במקומם לאחריה[4][5]. מאוחר יותר זכה המושב לקבל את הנס משהוחלט שגם יישוב שחרב במלחמה ראוי לו.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב, קובץ י"ד, עורך: ניר מן, המרכז לחקר כוח המגן, תשע"ד (2014), עמ' 303–342
  2. ^ מוסה פלד, ‏"הסורים פשוט טבחו בנו, נסעו וירו, נסעו וירו", שריון 1, יולי 1998, עמוד 13, באתר "יד לשריון"
  3. ^ דיוויד סלע, ‏מושבה בטראומה: תושבי משמר הירדן חוזרים אל ההריסות, באתר ישראל היום, 8 נובמבר 2019
  4. ^ הממונה על יחסי ציבור - משרד הביטחון, נס הקוממיות רק ליישובים קיימים, דבר, 19 במאי 1955
  5. ^ נתן בן חיים, עוד לעניין נס הקוממיות למשמר הירדן - מכתב למערכת, דבר, 24 במאי 1955