מנרה
מְנָרָה (Menara[3]) הוא קיבוץ הנמצא באזור אצבע הגליל, מערבית לקריית שמונה. הקיבוץ נמצא ברכס רמים שבהרי נפתלי וממוקם סמוך להר שנאן, פסגת הרכס. הנקודה הגבוהה בקיבוץ היא בגובה 880 מטר מעל פני הים.
 קיבוץ מנרה ממעוף הציפור
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | הגליל העליון |
| גובה ממוצע[1] | 848 מטר |
| תאריך ייסוד | 1943 |
| תנועה מיישבת | התנועה הקיבוצית |
| סוג יישוב | קיבוץ |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2021[1] | |
| - אוכלוסייה | 266 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 2.7% בשנה |
(למפת אצבע הגליל רגילה)   מנרה  באדום - מנרה בירוק - מיקום בניין המועצה | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[2] |
7 מתוך 10 |
| http://www.manara.co.il | |
שם הקיבוץעריכה
שמו של הקיבוץ משמר את השם הערבי של המקום. בספטמבר 1943 הציע זאב וילנאי שם עברי למקום: רָמִים[4], אך חברי הקיבוץ סירבו להשתמש בו, ואף פרסמו מודעה בעיתון דבר, ב-12 בנובמבר 1943, שלא קיבלו את הסכמתם לשם החדש[5]. כדי להדגיש את התנגדותם סיפרו החברים סיפור על קבוצה של רווקים בני הקיבוץ, שצעדו לעבר מושב רמות נפתלי הסמוך על מנת להיפגש עם בנותיו, בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל. בדרכם, פגשו הבוגרים עובר אורח ששאלם מי הם ולאן הם הולכים, והקבוצה נאלצה לענות לו כי הם מרמים והולכים לרמות[6].
בשנת 1964 אושר רשמית השם מְנָרָה (במלרע, על משקל "מְצָדָה", בנימוק של שמירה על הגייה עברית ולא ערבית), שמקורו ב"מַנָארָה", שמו הערבי של המקום שמשמעותו מינרט או מגדלור[7]. בעברית דבורה, למעשה בפי כל, הקיבוץ מכונה מָנָרָה, בקמץ ובמלעיל.
היסטוריהעריכה
הקמת הקיבוץעריכה
הקיבוץ נוסד בתחילת 1943 על ידי גרעיני נוער מתנועת הנוער העובד ילידי הארץ ונוער עולה מגרמניה ומפולין, על שטח של 1,200 דונם שרכשה הקרן הקיימת[8]. האדמות נרכשו משני בעלי אדמות מקומיים באוקטובר 1942, תמורת 4,100 לירות ארץ ישראליות. תושבי הקיבוץ התגוררו תחילה באוהלים ובמערות שבמקום, וב-28 באוקטובר 1943, נערך טקס הנחת אבן הפניה לבניין הראשון ביישוב, אליו הוזמנו גם ערבים מיישובי הסביבה[9]. הקיבוץ ממוקם סמוך לכפר המתואלים (השיעים הלבנונים) הונין ודאג לשמור על יחסי שכנות. במאי 1945, אף נסעו נציגים מהקיבוץ להשתתף בהלוויית אחיו של מנהיג המתואלים בלבנון[10].
בשנים הראשונות סבל היישוב ממחסור במים וקשיי תחבורה[11]. הדרך היחידה לאזור עברה בחלקה בשטח לבנון. פעמים רבות אי אפשר היה להשתמש בה, והיה צורך להביא למנרה חומרי בניה לצריפים, מזון, ואספקה, ובעיקר מים על גבי פרדות. במקום היו כמה בורות מים עתיקים שתקנו והורחבו לאגירת מי גשמים. בנוסף, היה צורך להכשיר את הקרקעות במקום לחקלאות, לסקול את אדמת הטרשים ולטייב את הקרקע. סוג הקרקע והאקלים המתאימים לגידול עצי פרי, ועד סוף 1947 כבר היה בקיבוץ, על שטח של 165 דונם, מטעי תפוחים, שזיפים, ענבי מאכל, אפרסקים, דובדבנים וזיתים. במשק היה גם פרות המספקות חלב, כוורות דבורים וכ-1,000 תרנגולות "לגהורן" מטילות ביצים. הקיבוץ גם הפיק פירטרין (פיראתרום), מפרחי חרצית, המשמש להכנת תרסיסים ואבקות להשמדת חרקים[12].
בספטמבר 1947, הושלמה סלילת כביש הגישה לקיבוץ[13], והחל שירות אוטובוסים שבועי של חברת אגד לקיבוץ[14].
בנובמבר 1947, נחנך בית התרבות בקיבוץ, בתכנונו של האדריכל שמואל ביקלס, הוא נבנה על קצה המצוק עם מרפסת גדולה שהשקיפה על עמק החולה[15]. המבנה שהכיל חדר קריאה, מועדון וספרייה נבנה מאבנים שנחצבו במקום[12]. ביקלס תכנן גם את תוכנית האב של מנרה. את הכסף למימון המבנה תרם תושב זוג מתל אביב, זלמן ושרה שני (קראסנוב) לזכר בנם מרדכי[16]. לאחר שעמד כמה שנים נטוש, הושכר המבנה לחברת בזק שאטמה את המרפסת והפתחים והציבה עליו אנטנות תקשורת[17].
במלחמת העצמאותעריכה
ב-6 בפברואר 1948, בשעה 4.45אחר הצהרים נתקלו במחסום שתי מכוניות משא שהיו בדרכם להביא מזון ואספקה לקיבוץ, בכביש לידי נבי יושע. מהגבעות משני צדי הכביש הומטרה עליהם אש ממקלעי לואיס. מחלקת הפלמ״ח ששהתה במקום הסתערה על היורים בפיקודו של אורי גלין והבריחה אותם חזרה לכפר הערבי הסמוך. 14 מנוסעי המכוניות הצליחו לברוח לרמת נפתלי ולמנרה, ושניים נהרגו במקום[18].
החל ממרץ 1948 היה המקום מנותק ומידי לילה היה צועד אורי גלין עם כיתתו לכפר גלעדי וחוזר עם תיקים מלאים באוכל לילדי מנרה. בסוף אפריל 1948 אף פונו ממנו ילדי היישוב ואת האספקה קיבל הקיבוץ ממטוס שהצניח אותה אל היישוב[19].
לאחר מבצע יפתח במאי 1948, חל שיפור במצב הביטחוני ונפתחה הדרך לקיבוץ. ב-27 באוגוסט 1948 אירע אסון במחסן הנשק בקיבוץ, עת אירעה התפוצצות בסופו של אימון, ותשעה חיילי ההגנה, רובם עולים חדשים שנשלחו לתגבר את המקום, נהרגו[דרוש מקור].
ב-22 באוקטובר 1948 תקף 'צבא ההצלה' באזור מנרה, כבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים והיה נראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח. כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש[20][21]. ב-29 באוקטובר 1948 החל מבצע חירם, במסגרתו פעלה חטיבת כרמלי, שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כן ערכה החטיבה, עם תחילת המבצע, מספר מבצעי הסחה והטעיה, כסיוע למאמץ העיקרי. בהמשך המבצע, כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני[22].
לאחר הקמת המדינהעריכה
באירוע השלג, בפברואר 1950 (בו ירד גם שלג כבד בתל אביב), נותק הקיבוץ למשך מספר ימים ונמדדה בו טמפרטורה של 8- מעלות צלזיוס[23].
.jpg)
במאי 1950, נשרף כליל חדר האוכל של הקיבוץ, לאחר שפרצה בו שרפה באמצע הלילה[24]. ב-28 במאי 1953, נחנך לראשונה קו מים לקיבוץ. חברת מקורות הניחה צינור מים בקוטר 20 אינץ' ממעין עין זהב ליד קריית שמונה, לאורך 9 קילומטר, ובהפרש גבהים של 760 מטר. עם השלמת הקו לראשונה היה לקיבוץ אספקת מים סדירה, במקום אספקה במכליות ומאגר מי גשמים. קו המים אפשר לקיבוץ לנסות ולפתח את ענף המטעים, שהוגבל עד אז עקב המחסור במים[25]. טקס חנוכת הקו נערך ב-24 ביולי 1953. בטקס נשאו דברים רחל רבין ויצחק טבנקין[26].
בשנת 1954, ערכה החברה הממשלתית מחצבי ישראל סקר גאולוגי וגילתה מרבצים של עופרת ברזל[27] ואחר כך גם צורן, סמוך לקיבוץ[28]. לצורך בדיקת ההיתכנות הכלכלית של כריית הברזל, נחפר מכרה לתוך ההר. בינואר 1955 שונעו מהמכרה 500 טון של עפרות ברזל. שנשלחו לנמל חיפה ומשם לגרמניה לבדיקה[29]. ריכוז הברזל בעפרות היה כ-27%, נמוך מדי לניצול תעשייתי[30], כך שהיה צורך להקים מפעל העשרה שיעשיר את אחוז הברזל עד מעל ארבעים אחוז, הכמות הנדרשת לניצול תעשייתי[31]. פעילות כריית מחקר נמשכה כחמש שנים ולבסוף הוחלט לא להשקיע בהפקה מסחרית של הברזל[32].
בסוף שנות ה-50 סבלה מנרה מהסתננויות משטח לבנון, באותה עת עוד לא הוקמה גדר מערכת באזור, ולא היה מכשול פיזי על הגבול. רוב המסתננים היו תושבי הכפרים מצידו השני של הגבול שביקשו ללקט חציר או עצים[33][34][35].
שנות ה-60 וה-70עריכה
במחצית השנייה של שנות ה-60, התדרדר המצב הביטחוני של הקיבוץ. באוגוסט 1965 פוצץ צינור המים של הקיבוץ[36]. ב-5 במאי 1967 הופגז הקיבוץ, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, באש מרגמות משטח לבנון[37], ושוב ביוני 1968[38]. באוקטובר 1968 נהרג חבר הקיבוץ וחבר נוסף נפצע קשה כשהטרקטור שלהם עלה מוקש[39]. בספטמבר 1970 נורו על הקיבוץ רקטות קטיושה[40].
ענפי המשקעריכה
חקלאותעריכה
המטעים והכרמים של הקיבוץ נמצאים בהר על שטח של כ-1,030 דונם. במטע מגדלים בעיקר תפוחים (כ- 670 דונם) ופירות קיץ: נקטרינה, דובדבן, אפרסק אבוקדו וקיווי. הכרם תופס שטח של 220 דונם, מגדלים בו זני ענבים שונים באופן בלעדי עבור יקבי רקנאטי ויקב הרי גליל[41]. הקיבוץ מעבד כ-2,500 דונם בעמק החולה, בהם מגדלים גידולי השדה וירקות כגון. בנוסף מחזיק בחוות הלולים לפטם בשטח 7 דונם.
צוק מנרהעריכה
ערך מורחב – צוק מנרה
צוק מנרה הוא מיזם תיירות של הקיבוץ הכולל את:
- רכבל מנרה – רכבל המתחיל דרומית לקריית שמונה, מטפס על גבי צוק מנרה עד לקיבוץ – הפרש גובה של 750 מטר. רכבל מנרה הוא השני באורכו בישראל. באתר נמצא גם מרכז פעילות גדול לילדים ולנוער.
- מנרה לודג' – 55 חדרי אירוח לזוגות ולמשפחות.
- 4 אתרי גלישת מצוקים
- מסלול לאופני הרים
- מגלשות הרים
לקריאה נוספתעריכה
- יואב רגב, הגדות תש"ח, נתניה: אחיאסף, 2013.
קישורים חיצונייםעריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מנרה- מנרה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
- סיפור מקומי מנרה - ארכיון קהילתי של מנרה מבוסס תמונות וסרטונים מהקיבוץ על פני שנותיו
- מנרה במרכז המידע להתיישבות בגליל
- מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על קיבוץ מנרה באתר 'חלון אחורי', 26 במאי 2015
הערות שולייםעריכה
- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות ובכל יישוב בעל 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2023 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2021.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ התעתיק הרשמי לאותיות לטיניות של מנרה הוא Menara. ראו הסבר בדף השיחה "תעתיק לועזי".
- ^ רמים, דבר, 24 בספטמבר 1943
- ^ תיקונים - עוד אין שם עברי למנרה, דבר, 12 בנובמבר 1943
- ^ יהודה זיו, רגע של מקום, צבעונים הוצאה לאור, תשס"ה-2005.
- ^ ילקוט הפרסומים - רשימת שמות יישובים, באתר ועדת השמות הממשלתית, 28 בדצמבר 1964
- ^ נקודות התישבות חדשות, הארץ, 23 ביוני 1943
- ^ "ביתנו אל ים יצפה, שמא באים בני גאולים" - ירית אבן-הפינה לבית הראשון ברמים, דבר, 2 בנובמבר 1943
- ^ ישובים יהודים משתתפים כאבל אחמד בק, הארץ, 30 במאי 1945
- ^ מנרה צמא למים, דבר, 14 ביוני 1946
- ^ 1 2 מאגנה הארטויג, חקלאות בלי מים, הארץ, 28 בנובמבר 1947
- ^ סלילת דרך למנרה, הארץ, 26 בספטמבר 1947
- ^ שרות "אגד" למנרה. (רמים), המשקיף, 5 באוגוסט 1947
- ^ חג במנרה, דבר, 7 בנובמבר 1947
- ^ אברהם סלומון, מנרה - רמים, הארץ, 20 בספטמבר 1951
- ^
קשת רוזנבלום, שמואל ביקלס: אדריכל על הגג, באתר הארץ, 7 במרץ 2013
- ^ נהרגו בדרך למנרה, הארץ, 8 בפברואר 1948
- ^ יחזקל ג, מנרה בבדידותה, דבר, 1 ביולי 1949
- ^ קרב באזור מנרה, דבר, 24 באוקטובר 1948
- ^ מחמיר המצב בגזרת מנרה, הארץ, 29 באוקטובר 1948
- ^ שלמה טנאי, צבא ישראל פתח במבצע בצפון לגירוש חיל קאוקג'י, הארץ, 31 באוקטובר 1948
- ^ מנרה מודיעה: יצאנו ממצור ה"גנרל חורף", על המשמר, 9 בפברואר 1950
- ^ חדד־האוכל במנרה עלה בלהבות מנרה, על המשמר, 2 במאי 1950
- ^ י כוכבי, מים מחולה הגיעו למנרה, על המשמר, 29 במאי 1953
- ^ מנרה חוגגת חג המים, דבר, 26 ביולי 1953
- ^ תקציבי משרד המסחר והתעשיה, הפיתוח והעבודה נדונים בכנסת, שערים, 10 במרץ 1954
- ^ מתצבי צורן נתגלו ברכס מנרה, הארץ, 14 במרץ 1955
- ^ נמשך חקר עפרות ברזל בהר מנרה, למרחב, 23 בינואר 1955
- ^ סקר לגילוי עפרות ברזל נערך בהר מנרה, דבר, 27 בדצמבר 1959
- ^ "מחצבי ישראל" תנצל מרבצי הברזל בהר מנרה, למרחב, 6 בנובמבר 1957
- ^ 30 עובדים פוטרו במכרה הברזל "רמים", קול העם, 22 בפברואר 1960
- ^ מסתננים כרתו עצים במנרה, הבוקר, 20 באוגוסט 1958
- ^ הונסו 150 נשים וילדים שחדרו לישראל ליד מנרה, הארץ, 22 בפברואר 1959
- ^ קוצרות מהלבנון נעצרו בישראל, חרות, 18 באפריל 1958
- ^ חבלנים מלבנון פוצצו צינור מים ליד מנרה, למרחב, 29 באוגוסט 1965
- ^ דני צידקוני, פגזי מרגמה על מנרה, למרחב, 7 במאי 1967
- ^ פגזי מרגמה מלבנון על משק מנרה, הצופה, 16 ביוני 1968
- ^ איש קיבוץ מנרה וחברו נפצע קשה בעלותם על מוקש, למרחב, 29 באוקטובר 1968
- ^ טילי קטיושה נורו למנרה וליסוד"המעלה, דבר, 9 בספטמבר 1970
- ^ מיכל רוה, יקבי רקנאטי חתמו על הסכם לרכישת יבול כרם קיבוץ מנרה, באתר גלובס, 29 במאי 2002
