השרפה בשער הגיא (1995)

אין תמונה חופשית

השרפה בשער הגיא, המוכרת לעיתים גם כ"שרפת שורש", הייתה שרפת יער שפרצה בבוקר 2 ביולי 1995, סמוך למושב מסילת ציון, וכילתה קרוב ל-20,000 דונם של יער נטוע וחורש טבעי בהרי ירושלים ובפארק רבין. היא נודעה כשרפה הגדולה בתולדות מדינת ישראל עד לשרפה בכרמל בשנת 2010.[1]

השרפה ונזקיהעריכה

אזור פארק רבין והרי יהודה לאורכו של כביש 1 מתאפיין בערוצי נחל עמוקים ומדרונות תלולים. בחלק קטן מהאזור היה בטרם השרפה חורש טבעי, ואילו מרביתו הייתה מכוסה יער מחטני בצפיפות גבוהה, שמקורו בנטיעות של השלטון הבריטי בשנות ה-20 של המאה ה-20 ושל הקרן הקיימת לישראל לאחר הקמת המדינה. הטופוגרפיה התלולה ופגיעותם הרבה של יערות מחטניים לשרפות, השפיעו על עוצמת השרפה ומהירות התפשטותה. יום פריצתה של השרפה נודע כיום החם ביותר בישראל מזה ארבעים שנה, ושררו בו רוחות שרביות מזרחיות, אשר חגו מאוחר יותר והפכו לרוחות מערביות במהירות של עד 60 קמ"ש.

תחילתה של השרפה ב-2 ביולי 1995, בשעה 10:30 בבוקר, סמוך ללולי מושב מסילת ציון שמדרום לשער הגיא. מסלול התקדמות השרפה נקבע לפי משטר הרוחות באותו יום, כשתחילה נעה האש בכיוון צפון-מערב, חצתה את כביש 38 ובהגיעה לכביש 1 חצתה אף אותו כשהיא נעה הפעם בכיוון צפון-מזרח וחוסמת בו את התנועה. לאחר מכן התקדמה אל עבר היישובים נווה אילן, שורש וקריית יערים, ולבסוף שבה דרומה והתפשטה מערבה בכיוון שואבה וגבעת יערים. כל היישובים פונו מתושביהם במהלך השרפה.

בשרפה, שנמשכה כיממה וחצי, עלו באש כ-2 מיליון עצים, ניזוקו 31 מבתי מושב שורש וחמישה מבתי נווה אילן. נזקיה הכלכליים של השרפה נאמדו בשנת 1997 בכמעט 40 מיליון דולר. בפעולות הכיבוי נטלו חלק מטוסי ריסוס ומסוקי יסעור של חיל האוויר.[1]

שיקום והשפעותעריכה

לאחר השרפה, מינה השר לאיכות הסביבה, יוסי שריד, ועדה מקצועית וועדה ארגונית לטיפול בפארק ושיקומו. הקווים המנחים את הוועדה בפעולתה היו הרצון להדגיש מחדש את קווי המתאר הנופיים שהוסתרו על ידי הייעור המאסיבי הקודם, ואת תפקודיו ההיסטוריים של השטח כאתר חקלאות מסורתית. המלצות הוועדה כללו דרישה ליצירת אזורי חיץ סביב יישובים ובין חלקות יער גדולות, סילוקם של עצים שרופים והימנעות מנטיעת עצי ברוש. כמו כן הוחלט על שיקום טראסות עתיקות ונטיעת גני בוסתן ועצי זית בקרבת אתרים ייחודים באזור, צעדים שאכן מומשו.[2] מחקר שבוצע כעבור מספר שנים גילה כי בפועל לא היה יתרון לשיקום יער בנטיעות על פני שיקומו העצמי וכי תצורת הנוף הסופית אינה זהה לתכנוני המשקמים.[3] בפועל פני השטח השתנו, כשצפונית לכביש 1 השתלטה בחלקים מהשטח השיטה המכחילה שדחקה מינים מקומיים של צומח, ודרומית לו השתקם יער אלון מצוי ואלה ארצישראלית.[4][5]

ועדה נוספת קמה ביוזמתו של שר הפנים, דוד ליבאי, שמינה את "ועדת לפידות", או בשמה המלא "ועדת ברור לחקירת הדליקה בהר יהודה", בראשות האלוף (מיל') עמוס לפידות. המלצות הוועדה הוגשו ב-14 בספטמבר 1995 לשר הפנים אהוד ברק. הוועדה מתחה ביקורת על מצבו של מערך הכיבוי, אי יכולתו להתמודד עם שרפות ענק, פריסתו הלקויה, יכולות השליטה בהפעלת כוח האדם שלו ומצב הציוד שברשותו. המלצותיה העיקריות היו הקמת 10 תחנות כיבוי קטנות ביערות, רענון שורות הכבאים, שינוי המבנה הארגוני של מערך הכבאות, מרכוז השליטה באירועים גדולים, יצירת ערוצי קשר מיוחדים עם יישובים בקרבת יערות ומתן קווים כלליים לתכנון יערות בישראל. בעקבות הוועדה הוקמה בידי שר הפנים אליהו סוויסה, "ועדת גינוסר" לבחינת הדרך ליישומן של המלצות ועדת לפידות. מסקנותיה של ועדת גינוסר הוגשו ב-1998 לראש הממשלה בנימין נתניהו. נכון לשנת 2010, מרבית המלצות הוועדות לא יושמו.[6] למרות זאת, בעקבות השרפה שונה מערך הכיבוי של הקרן הקיימת לישראל והוכנסו לשורותיו רכבי כיבוי קלים יותר ומותאמים לשטח הררי.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 דורון קדוש, "שרפה בהרי יהודה - 1995, "שרפת שורש" ", בתוך אסונות טבע בישראל (עורכים: משה ענבר ורמי (יורם) פורת), הוצאת החוג ללימודי סביבה וגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, פברואר 2007, עמ' 114-121.
  2. ^ ראו גם "פארק רבין" באתר קק"ל ואתר רשות הטבע והגנים.
  3. ^ החברה להגנת הטבע, שיקום הכרמל – עמדת החברה להגנת הטבע, דצמבר 2010.
  4. ^ רשות הטבע והגנים, מסלול טיול שלוחת שיירות.
  5. ^ צפריר רינתהצמח עשה את שלו, הצמח יכול ללכת, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2007
  6. ^ אילן ליאור, שרפה בכרמל, 15 שנות ועדות ודו"חות, אך כמעט דבר לא נעשה, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2010