וג'ריאנה

וַגְ'רַיָאנָה (בסנסקריט: वज्रयान, תעתיק לטיני: Vajrayāna, טיבטית: דוֹרגֶ'ה טהֶגפָּה), הנקראת גם טנטראיאנה ומנטראיאנה, הם שמות שנתנו למאוחר משלושת הזרמים בבודהיזם, לצד הטהרוואדה ("תורת הנזירים הבכירים") והמהאיאנה ("הדרך הגדולה"). לעיתים מכונה זרם זה גם "בודהיזם אזוטרי" או "בודהיזם מיסטי" במערב.

וג'ריאנה

שורשים, סיווג והנהגה
דת	בודהיזם
זרם	בודהיזם

ציור בד: רב-האמן הטנטרי ההודי הנודע טילופה (988-1069)

משמעות השם וג'ריאנה היא "מרכבת היהלום" או דרך היהלום. לפי המסורת הטיבטית, "דרך היהלום" ניתנה על ידי בודהה בסובבו את גלגל הדהרמה בפעם השלישית, בהסתמכו על "השאיפה להארה" (סנסקריט: בּוֹדהיצ'יטָה). משמעות השם טנטראיאנה היא "מרכבת הטנטרה", ומשמעות השם מנטראיאנה הוא "מרכבת מנטרה".

הווג'ריאנה הוא הזרם הקטן ביותר משלושת הזרמים הבודהיסטים ולו 28 מיליון מאמינים שהם 5.7% מהבודהיסטים בעולם. בשל עובדה זו ובגלל ההבדל המועט בין זרם זה ובין זרם המהאיאנה הגדול ביותר, ישנם חוקרים שאינם מקטלגים את הווג'ריאנה כזרם נפרד, אלא כעוד מסורת (מני רבות) בזרם המהאיאנה.

מאפייני הווג'ריאנה

מטרות

מטרת הווג'ריאנה, בדומה לשאר הזרמים הבודהיסטים, היא הגעה להארה מלאה והפיכה לבודהה. אלו ההולכים בדרך זו נקראים בודהיסטווה. בדומה לתנועות אחרות שמקורן במהאיאנה, הבודהיסטווה נודר לפעול למען הארה של כל החי בעולם, ולא להארה אישית. ההבדל הרעיוני בין המהאיאנה לוג'ריאנה הוא הגישה של הווג'ריאנה שלפיה צריך להיות דמיון בין האמצעי לתוצאה של תהליך ההארה, כלומר שכדי להגיע לנירוונה, על הבודהיסטווה לתרגל נירוונה. גישה זו, המכונה "דרך הפרי", מנוגדת לשיטה המקובלת במהאיאנה, המכונה "דרך הכוונה", לפיה הנרוונה היא רק היעד של התהליך, לא הדרך אליו.

בנוסף להבדל הרעיוני, הווג'ריאנה נבדלת מהמהאיאנה גם במנהגים האזוטריים שלה הנקראים טנטרה. ישנם תרגולים ותפיסות אזוטריות וסודיות שהמאמין נחשף אליהן ישירות ממורו רק לאחר תקופת חניכה, ביניהם תרגולים מיסטיים כמו שינון מנטרות מקודשות, "כוונון" צ'אקרות, תפילה לאלים ובזרמים מסוימים אף כישוף. לטענת חסידי הווג'ריאנה, מטרת הטנטרה היא זרוז תהליך ההתעוררות הבודהיסטי במהלך מחזור חיים אחד.

חניכה מיסטית

היבט בולט נוסף של הווג'ריאנה הוא ההעברה שבעל-פה או החניכה (סנסקריט: אַבְּהִיסקָה, טיבטית: དབང་, תעתיק: וואנג, מילולית: "העצמה"). בטקס החניכה נחשף התלמיד לעקרונות ולשיטות סודיות. מאמיני הווג'ריאנה טוענים שהטקס עצמו הוא מיסטי, ושבמסגרת הטקס עוברים "שדרים" מיסטיים מהגורו לחניך המכילים מידע שלא ניתן לספוג באף דרך אחרת. בנוסף הם טוענים שהשיטות אינן שמישות מחוץ לקונטקסט החניכה בין גורו לבין תלמיד.

בדומה לתורות נסתר אחרות, גם המורים הטנטרים מסבירים את הצורך בסודיות בכך ששיטותיהן יעילות במיוחד. לכן, ישנה סכנה שאם לא יתורגלו השיטות כראוי וללא חניכה נאותה ממורה מוסמך, עלול המתרגל להזיק לעצמו הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

אסכולת הקאג'יו של הבודהיזם הטיבטי ואסכולת השינגון היפנית משתמשות בשיטת "החותם הכביר" (סנסקריט: מַהַמוּדְרָה, טיבטית: צַ'אג-צֵ'ן). אסכולה טיבטית נוספת, הנקראת נינגמה, משתמשת בשיטת "השלמות הכבירה" (סנסקריט: מַהָא-אַטי, טיבטית: דזוֹג-צֵ'ן).

שבועות

חלק מרכזי מהתרגול הוג'ריאני הוא הסַמָאיה (טיבטית: དམ་ཚིག), שהן סט של שבועות שהמאמין לוקח על עצמו במעמד החניכה. הסמאיה הן המשך של שבועת בודהיסטווה שכל מתרגל נשבע בתחילת דרכו. תוכן השבועה משתנה בין הזרמים השונים ורמות התרגול והחניכה השונות.

סַקְיה פַנְדיטה, מנהיג דתי ומלומד טיבטי בן המאה ה-12, פרט את 14 האיסורים החשובים ביותר בסמאיה:

• זלזול במורי הווג'ריאנה
• מעבר על הוראות הבודהה
• העלבת אחים ואחיות לאמונה הוג'ריאנית
• זניחת אהבת כל חי
• זניחת הבודהיצ'יטה (השאיפה לשחרר כל חי) בפועל או במחשבה
• העברת ביקורת על הטנטרה והסוטרה
• חשיפת הסודות האזוטריים לאלו שאינם ראויים להם
• זלזול בגוף ופגיעה עצמית
• דחיית הריקות
• התרועעות עם גורמים שליליים
• כישלון להרהר בריקות
• פגיעה באלו שמאמינים בשיטות ובשיעורים
• כישלון בשמירת שאר הסמאיה
• זלזול בנשים

שיטות הטנטרה

ציור בד טנטרי: השמחה הגבוהה ביותר (היבט זכרי) באיחוד עם החוכמה הגבוהה ביותר (היבט נקבי). בסנסקריט: צ'אקרסמוורה, בטיבטית: קהורלו דמצ'וק

בחלקה מסתמכת הווג'ריאנה על מגוון שיטות טנטריות, שמקורן בכתבים מהודו הידועים כטנטרות. ההיבט החשוב ביותר של הנתיב הטנטרי הוא "להשתמש בתוצאה כדרך", כלומר: במקום למקם את ההארה כמטרה מרוחקת בעתיד, מנסה המתרגל להזדהות עם גוף, דיבור ותודעה מוארים של בודהה. דמות בודהה זו, שעמה עשוי אדם להזדהות באופן הטוב ביותר, נקראת היבט-בודהה (בסנסקריט: אישתָדוואטה, טיבטית: יידם).

שיטות הטנטרה כוללות:

• שינון מילים או הברות טעונות כוח (מנטרות).
• שימוש במגוון שיטות של יוגה, הכוללות שליטה בנשימה (פְּרַאנַיָאמָה), יאנטרה ושימוש בתנוחות ידיים מיוחדות (מודרה)
• שימוש בעזרים חזותיים והדמיות, האמורים להטביע רשמים תת-הכרתיים שיעזרו להתפתחות הרוחנית.
• השיטות החשובות הן השדרים שבעל-פה, הניתנים על ידי מורה מוסמך. לימודים אלה ניתנים באופן אישי ממורה לתלמיד. הם סודיים, מאחר שהם דורשים מידה של בשלות מהתלמיד. לימודים אלה אמורים לתאר היבטים מסוימים בתודעה וכיצד לממשם.

בתרגול טנטרה בודהיסטית קיים היבט של איחוד מיני: מתרגל או מתרגלת מנסים להמיר את האנרגיה המינית שלהם למודעות קורנת, האמורה להחוות כאושר עילאי. לפי תורה זו, ניתן למקד את המודעות לשם השגת הארה באמצעות אינטראקציה מינית. לתרגול זה מעט מהמשותף עם יחסי מין במובן הרגיל. נכון יותר יהיה לומר שיש כאן ניסיון לתעל את האנרגיות המיניות לשם מימוש מטרה נעלה יותר: הארה מלאה. היבט המיניות נפוץ ביותר באיקונוגרפיה של הווג'ריאנה, שם הוא מסמל את איחודן של שמחה עילאית (ההיבט הזכרי) עם מרחב חסר-גבולות (ההיבט הנקבי).

וג'ריאנה בהשוואה למהאיאנה

הפילוסופיה הוג'ריאנית מבוססת באופן מלא על המהאיאנה, ולמעשה מקבלת את כל הנחות המוצא והמסקנות שלה והטנטרה קיימת גם בטקסטים מהאיאנים קדומים, כך שההבדל המרכזי בין שתי התפיסות הוא העדפת התרגול הטנטרי על ידי המורים הווג'ריאנים.

הבדלים באופני תרגול

במסורת הסוטרה של המהאיאנה מושם דגש על ניתוח תחושת העצמי כדי להגיע למסקנה שלא ניתן לאפיין אובייקט כזה, ומכך להסיק שאין לעצמי קיום מדיד וקבוע. אף נטען כי ניתן לבחון אם רכיביו של מושא הזדהות כלשהו קיימים או לא, ובעקבות ניתוח באופן זה להגיע להכרה באי-קיומם, כך אמורה להיעלם ההיקשרות ל"עצמי" כישות מהותית ועקבית, וקבלה של הטבע החולף שלה, בדומה לשאר האובייקטים.

בניגוד לכך, בבודהיזם הטנטרי ממיסים את ההיקשרות ל"אני" באמצעות הזדהות עם היבטי-בודהה. נאמר כי להיבט בודהה אין מאפייני אגו, אין הוא מוצק או חומרי, והוא נטול היקשרות; וכך, על ידי הזדהות ישירה עם היבט הנקי מהמאפיינים שהוזכרו, אמור המתרגל להפטר מן ההיקשרות ל"אני" הגשמי. לטענת המורים הוג'ריאנים, ההגעה ליעד באופן תרגול זה קצרה בהרבה.

אמן הווג'ריאנה היפני קוּקָאי, טען שההבדל בין שיטות התרגול נעוץ בכך שהמהאיאנה שמה דגש על התפתחות דרך מושגים ולמדנות, ופחות על חוויה הישירה של טבע התודעה. לכן הגדיר את המהיאנה כאקסוטרית (exoteric- פונה החוצה), כלומר כשעקרונותיה בנויים להיות מובנים, ולכן ארעית, בניגוד לוג'ריאנה האזוטרית (esoteric- פונה פנימה), שעקרונותיה דורשים תהליך של חניכה על מנת להבינם. מנקודת השקפה כזו מהווה הווג'ריאנה את הלימודים הבודהיסטיים היחידים אשר אינם מתפשרים עם הטבע המושגי המוגבל של הקהל שאליו הם מופנים, שהרי נאמר על הלימודים שהם "טבע האמת" (סנסקריט: דהרמקאיה – עקרון ההארה). מנקודת השקפה זו שני הזרמים הגדולים של הבודהיזם (הטהרוורדה ומהאיאנה) הן היבטים פשרניים של בודהיזם. מצד שני, הוגים מהאיאניסטים טוענים שהעקרונות האזוטרים של הווג'ריאנה עוברים על הוראת בודהה בקַלאמה סוּטה (נאום מפורסם של גאוטמה הבודהה) בה הוא מורה לא לקבל את הוראתם של מורים וקדושים אלא אם הנך מסוגל לבדוק את אמיתותם, הוראה שמתנגשת עם הטבע הסודי והמיסטי של הווג'ריאנה.

תולדות הווג'ריאנה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא חסר ביסוס ולא מדויק היסטורית.

הודו

ישנן מספר סברות בנוגע למקום יסודה של הווג'ריאנה. יש הטוענים שראשיתה באוּדִיאָנָה (כיום עמק הסוַואט שבפקיסטן), בעוד אחרים טוענים שבהודו ^{[דרוש מקור]}. על-פי הבודהיזם הטיבטי, לימד הבודהה ההיסטורי שאקיימוני את "דרך היהלום" לתלמידיו הקרובים ביותר, אך מאחר שלימודים אלה לא נחשפו אל מחוץ למסגרת יחסי מורה-תלמיד, הם הועלו על הכתב בצורה כללית זמן רב לאחר כתיבת השיעורים הנקראים סוּטרה.

הכתבים המוקדמים ביותר להווג'ריאנה הופיעו בראשיתה של המאה ה-4 לספירה. אוניברסיטת נַלַנְדָה שבצפון הודו הפכה למוקד מרכזי בו התפתחה תיאורית הווג'ריאנה - אף-על-פי שקיימת סברה, שלמעשה הושפעה האוניברסיטה מן התנועה הטנטרית המוקדמת יותר מאשר הובילה אותה. הודו המשיכה להוות את המרכז ההתפתחותי של הווג'ריאנה עד למאה ה-12.

טיבט ובהוטן

ערך מורחב – בודהיזם טיבטי

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: תרגמת ושימוש במונחים לא ברורים.

בטיבט שולבה המסורת ההודית עם הבּוֹן הטיבטי, שהיא דת כישוף ופולחן אבות, ומשילוב זה נוצר הבודהיזם טיבטי. זרם זה נפוץ בטיבט, בהוטן, מונגוליה, צפון הודו, נפאל ובכמה רפובליקות בפדרציה הרוסית הסמוכות לארצות שצוינו, המפורסמת בהם היא רפובליקת קלמיקיה שהיא האזור היחיד באירופה בעל צביון בודהיסטי מובהק. הבודהיזם הטיבטי עושה שימוש בטנטרת "השלמות הכבירה" (סנסקריט: מַהַא-אטי, טיבטית: דזוֹג-צֵ'ן) ו"החותם הכביר" (בסנסקריט: מהמודרה, בטיבטית: צ'אג-צ'ן), והיא מיושמת במלואה רק בבודהיזם הטיבטי ^{[דרוש מקור]}. ישנם אסכולות של זן בסין וביפן שאימצו חלקים מסוימים מהטנטרה הנהוגה בטיבט ^{[דרוש מקור]}. הבודהיזם הטיבטי נקרא גם הבודהיזם הלמאי, כאשר לאמה היא המילה הטיבטית לגורו, בגלל המרכזיות של תפקיד הגורו בבודהיזם הווג'ריאני.

בשנת 747 לספירה הוזמן רב-האמן הטנטרי מהודו, פַּאדְמַסַמְבְּהָאָוָוה (גוּרוּ רינפּוֹצֶ'ה), על ידי טְרִיסוֹנְג דֵצֶן, מלך טיבט, להפיץ את בודהיזם "דרך היהלום" בטיבט ובהוטן. במיוחד הדגיש פַּאדְמַסַמְבְּהָאָוָוה את ההיבט הטנטרי של לימודי "דרך היהלום" והפכו לנגיש. בתמיכתו של מלך טיבט תורגמו תכנים חשובים רבים לשפה הטיבטית. ארבע המסורות העיקריות שנוסדו בטיבט המכונות נינגמה ("נינגמה" פירושו "המסורת העתיקה") מבוססות על אותם שיעורים וטקסטים שתורגמו בתקופתו. במהלך המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12 הובא השדר החשוב השני מהודו לטיבט על ידי מַארפָּה לוֹצַאוָוה (1012-1097) ובּרוֹגְמִי, וכך החלו להיווסד אסכולות וג'ריאנה חדשות (טיבטית: סארמָה) כמו קַאג'יוּפָּה וסַקִיאָפָּה. רב-האמן ההודי הדגול אטישה (982-1054) הגיע גם לטיבט, ועם תלמידו הטיבטי העיקרי דְרוֹמְטֶנפָּה (1004-1065) ייסד את מסורת הקדאמפה. הבסיס הלימודי של מסורת הקדאמפה שימש את גֵ'ה צוֹנְגְקַאפָּה להנחת העקרונות הפילוסופיים היסודיים של אסכולת מהיאנה, שלימים נודעה כ"גְלוּגְפָּה" (או "גאנדֶן").

עם פלישת הסינים לטיבט בשנת 1959 נאלצו טיבטים רבים לעזוב את ארצם עקב הדיכוי הלאומי מצד הסינים, והחלו לכונן קהילות בודהיסטיות בצפון הודו. אחד מאותם טיבטים גולים הוא טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה הנוכחי.

סין

מהודו הגיעה הווג'ריאנה לסין ב"דרך המשי" בתחילת המאה ה-7 לספירה – בדיוק כאשר הגיעה המהיאנה בסין לשיא פריחתה בעידודם ותמיכתם של הקיסרים משושלת טאנג ^{[דרוש מקור]}. עיר הבירה שיאן (XIAN שנקראה אז גם צ'נג אן) נעשתה מוקד מרכזי של לימודי הבודהיזם ^{[דרוש מקור]}. כשקבוצת נזירים, החוזרים מעלייתם לרגל להודו, הביאו עמם את הכתבים החדשניים ואת השיטות הייחודיות, זכה זרם הווג'ריאנה למקום כבוד ^{[דרושה הבהרה]}. היום הווג'ריאנה כמעט ונזנחה בסין, שרוב אוכלוסייתה אינה דתית.

יפן

ערך מורחב – בודהיזם ביפן

בשנת 804 לספירה שלח הקיסר קאמו את נזיר בשם קוּקאי לסין של שושלת טאנג כדי שיעשיר את השכלתו הבודהיסטית. קוקאי חזר משם עם זרם סיני של בודהיזם שקיבל ביפן את השם שינגון.

אסכולת השינגון היפנית התפתחה מתוך זרם סיני של הווג'ריאנה שנקרא זֶ'ן-יאן (בפין-יין: zhēnyán, סינית מסורתית: 真言). זרם זה ננטש בסין אחרי רצף של איחודים ופירוקים עם אסכולות בודהיסטיות אחרות, אך המשיך להתקיים ביפן. השינגון והבודהיזם הטיבטי חולקים מקורות משותפים (בעיקר מנטרות ומנדלות), אבל מעט דמיון קיים באופן הפולחן. השינגון מבוסס על סוטרות ומסורות הקודמת לאלו הטיבטיות, אך הווג'ריאנה הטיבטית יותר מפותחת מהיפנית הן משום שדת האלילים הטיבטית הייתה יותר מפותחת מבחינת פרקטיקה מיסטית מהשינטו היפני ^{[דרוש מקור]} והן משום שבטיבט התקיים לאורך ההיסטוריה זרם בודהיסטי אחד על כל ענפיו בעוד ביפן קיימות מספר רב של מסורות שאינן קשורות אחת לשנייה.

אינדונזיה ומלזיה

בסוף המאה ה-8 הגיעו תבניות הלימוד של הווג'ריאנה לאי האינדונזי ג'אווה, ובמהרה נבנה שם מנזר עצום בבּורוֹבּוּדוּר. האימפריה הסְריוויגָ'אִית נעשתה מוקד לימוד ותרגול של הווג'ריאנה, ואמן "דרך היהלום" הנודע, אַטִישָה, היה תלמידו של סֵרְלִינְגְפָּה, מלומד בודהיסטי נודע ושליט בית המלוכה הסריוויג'אי. בודהיזם הווג'ריאנה שרד באינדונזיה ומאלזיה עד שדוכא במאה ה-13 עם פלישת האסלאם.

מונגוליה

במאה ה-13, זמן רב לאחר ששכך הגל הראשוני של הווג'ריאנה בסין, היוו סין ומונגוליה אזורים מנהליים של האימפריה המונגולו-סינית. בעת שלטונו של גוֹדָן-חאן (נכדו של ג'נגיס-חאן) נפוצו שיטות הווג'ריאנה באזור המנהל הסיני הודות לפעילותם של שני מורים נודעים מאסכולת הסַקִיאַפָּה של הבודהיזם הטיבטי, סַאקייה פָּאנדִיטָה קוּנְגָה גייַאלְצֶן ואחיינו צ'וֹגיאל פַאגְפָּה. לאחר מחלוקות פוליטיות פנימיות לגבי מי יהיה החאן העליון, הוחלט שהשלטון יעבור משושלת גודן לזו של מונגא – נכד נוסף של ג'נגיס-חאן. סאקייה פאנדיטה הלך לעולמו זמן קצר לפני חילופי השלטון, ואחיינו פאגפה נאלץ לתת את נאמנותו הפוליטית לקובלאי, אחיו הצעיר של מונגא.

בשנת 1251 הזמין יורש האימפריה המונגולו-סינית, קובלאי-חאן, לחצרו את הקרמאפה ה-2, קארמה פאקשי – ראש שושלת הקארמה קאג'יו של הבודהיזם הטיבטי. מקורות מסוימים טוענים שכדי למנוע סכנה עתידית של התפוררות האימפריה על רקע שוני תרבותי-חברתי, רצה קובלאי-חאן לכונן דת אחידה בכל רחבי האימפריה. לכן הזמין את רוב נציגי הדתות הידועות באותה תקופה כדי לבחור אחת מהן. בוועידה נכחו נציגים מן הנצרות, האסלאם, ההינדואיזם, הבודהיזם וזרמים רבים אחרים. לפי המסופר, הפגין שם קרמאפה כוחות על-טבעיים ופלאיים רבים, וההרפתקן הנודע מרקו פולו, שהיה אורח כבוד בחצרו של החאן אותה עת, אף תיעד אותם ביומן המסע המפורסם שלו. מסופר שקובלאי-חאן התרשם ביותר מבודהיזם הווג'ריאנה ואימצו, אולם על נתיניו לא כפה זאת. אימוצו את הווג'ריאנה גרם לפריחתן של השיטות וההדרכות הטנטריות בכל רחבי האימפריה המונגולו-סינית.

הווג'ריאנה דעכה עם קצה של שושלת יואן שכונן קובלאי חאן ^{[דרוש מקור]}.

האסכולות הטנטריות לסוגיהן

• בודהיזם טיבטי

• נינְגְמָה
• בּון החדש (יוּנְגְדרוּנְג בּוֹן)
• סאקייה

• שושלות הסאקייה:

• בּוֹדוֹנג
• בּוּלוּג
• דְזוֹנג
• ג'וֹנַאנְג

• נְגוֹר
• צַאר

• קַדַאם

• גְלוּג

• קַאג'יוּ

• קארמה קאג'יו (או קַמצַאנג קאג'יו)
• שאנגפה קאג'יו
• צאלפה קאג'יו
• בַּארוֹם קאג'יו
• פַּגדרוּ קאג'יו (או פּהַגמוֹ דְרוּגְפּה קאג'יו)

• טאגלוּנג
• טרוֹפּהוּ קאג'יו
• דרוגפה קאג'יו
• מַארצָנג קאג'יו
• יֵרְפָּה קאג'יו
• יאזָנג קאג'יו
• שוּגְסֶבּ קאג'יו
• דְריקוּנג קאג'יו
• רֵצ'וּנג קאג'יו

• אסכולת המִיקיוֹ היפנית

• שינגון

• קוגי (שינגון אורתודוקסי)

• קויהסאן
• טוג'י
• זנטסוג'י-הא
• דאיגו-הא
• אומורו-הא
• דאיקאקוג'י-הא
• סניוג'י-הא
• יאמאשינה-הא
• שיגיסאן
• נאקאיאמאדרה-הא
• סאנבושו
• סומאדרה-הא

• טאצ'יקאווה ראיו

• טוג'י-הא

• שינגי שינגון (שינגון רפורמי)

• צ'יזאן-הא
• בוזאן-הא
• קוקובונג'י-הא
• אינונאקי-הא

• טֵנדָאי (מקורה באסכולת הטִייַנתָאי הסינית ותוספות של תרגולים טנטריים)

• גנשי קימיו דאן

ראו גם

• זרמים בבודהיזם
• בודהיזם
• קאג'יו
• קארמה קאג'יו
• חמש בודהות החוכמה

לקריאה נוספת

• לאמה אולה נידהל, גילוי דרך היהלום, הוצאת בית עלים, 2001
• לאמה אולה נידהל, החותם הכביר, הוצאת דרך היהלום, 2005
• טוֹפּגָה יוּלְגִיאָל רִינְפּוֹצֶ'ה, העיקרון המרכזי בווג'ריאנה
• שַאנְגְפָּה רינפוצ'ה, מבוא לווג'ריאנה
• הארכיון של דר' ברזין למסורות הווג'ריאנה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וג'ריאנה בוויקישיתוף

• וג'ריאנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בודהיזם טנטרי, דף שער בספרייה הלאומית