בודהיזם ביפן

בודהיזם ביפן
שורשים, סיווג והנהגה
דת	בודהיזם
זרם	בעיקר מהאיאנה
תאריך ייסוד	המאה ה־6
ארגונים ופעילות
פלגים	זן (בודהיזם), בודהיזם הארץ הטהורה, ניצ'ירן (בודהיזם) ועוד.

הבודהיזם ביפן מורכב ממספר של מסורות וכתות בודהיסטיות הפעילות ביפן, רובן המוחלט מזרם המהאיאנה.

בניגוד לרוב המדינות הבודהיסטיות (לדוגמה טיבט, קוריאה או תאילנד) אין גוף או שיטה המאחדת את הזרמים הבודהיסטים ביפן, ולכן הפערים בין הזרמים גדול הן פילוסופית והן ברמת הארגון. רוב הזרמים מנהלים קשרים היסטוריים והגותיים הדוקים יותר עם זרמים וכתות מחוץ ליפן מאשר לזרמים המתקיימים בתוך המדינה (לדוגמה מסורת הזן השואבת מהצ'אן הסיני ומסורת השינגון שצמחה ממקורות דומים לבודהיזם הטיבטי).

הבודהיזם התפשט מהודו מזרחה על דרך המשי והגיע ליפן דרך סין במאה החמישית. על פי ספר ליאנג (אנ'), הבודהיזם הגיע ליפן בשנת 467 בדמות חמישה נזירים בודהיסטים שנשלחו מסין. לעומתו הספר ניהון שוקי מציין את שנת 552 כשנה שבה המלך הקוריאני סיונג, שהשליט את הבודהיזם כדת הרשמית בממלכתו, שלח נזירים בודהיסטים ליפן על מנת להפיץ את האמונה.

הקיסר יוֹמֵיי (Yomei) היה הקיסר הראשון שקיבל את הבודהיזם, אולם היה זה הנסיך שוטוקו טייצ'י (אנ'), בנו של יומאי, אשר תחת חסותה של הקיסרית סויקו (אנ') שהשריש את הבודהיזם ביפן ^[^{דרוש מקור]}.

לצד הבודהיזם המאורגן על זרמיו, מתקיימת ביפן גם דת עממית בודהיסטית המכונה ביפנית שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏習合 ,רומאג'י: Shinbutsu-shūgō), המשלבת בודהיזם עם אמונות שינטואיסטיות מקומיות. מערכת אמונות זאת נקראת גם לעיתים "הסינקרטיזם היפני".

זרמים עיקריים בעידן המודרני עריכה

ניתן למצוא ביפן ייצוג לרוב הזרמים והמסורות הנהוגות במזרח אסיה, כתוצאה מכך הבודהיסטים ביפן אינם מאוחדים בתפיסתם או באופן הפולחן, בניגוד לבודהיזם בסין או בקוריאה. אין ארגון-על שמאחד את הזרמים הבודהיסטים ביפן והם נוטים לעבוד באמצעות ארגונים ועמותות נפרדות לכל גוף.

רוב הזרמים אינם ייחודיים ליפן, אלא יובאו מסין. חלקם, לדוגמה השינגון, נזנחו בארץ מוצאם אך המשיכו להתקיים ביפן.

בודהיזם הארץ הטהורה עריכה

ערך מורחב – בודהיזם הארץ הטהורה

בתקופת הייאן, חדר ליפן בודהיזם הארץ הטהורה דרך סין, שהציע גאולה מהירה שתביא עמה האמונה בבודהה אמיטאבהה הקרוי ביפן אמידה, זרם זה על תת-זרמיו קיים עד היום. בודהיזם הארץ הטהורה נקרא גם בכינוי הגנאי "אמידיזם". בודהיזם הארץ הטהורה יובא ליפן מסין שבתורה יבאה אותו מהודו.

זרם זה מאופיין בפולחן דתי לבודהיסטווה אמידה, וכולל תפילות, אמירה פולחנית של שמו, שינון מנטרות ומנחות, על מנת להיכנס בשערי הארץ הטהורה לאחר המוות. מכיוון שאמירת שמו נחשבת סגולה לכניסה לארץ הטהורה, נהוג להשתמש בשמו כברכה לשלום.

גן זן יבש במקדש ריואן-ג'י ביפן.

זן עריכה

ערך מורחב – זן (בודהיזם)

מקור השם זן הוא במילה ההודית ג'האנה, שמשמעותה מצב נפשי אליו ניתן להגיע באמצעות מדיטציה. הזן הוא מסורת בודהיסטית סינית שדוגלת במדיטציה בתור הכלי המרכזי, אם כי לא הבלעדי, להגעה להארה בודהיסטית. ביפן הזן התפצל למספר זרמי משנה, המרכזיים בהם הם סוֹטוֹ (אנ') (קאנג'י: 曹洞, רומאג'י: Sōtō) - זרם ששם דגש על תרגול מדיטציוני סטנדרטי, ורינזאי (אנ') (קאנג'י: 臨済, רומאג'י: Rinzai) המבוסס על תרגול מדיטציה עם קואן.

פסלון דארומה, המייצג את בודהידרמה בתרבות היפנית.

זן היפני הוא תוצר של תהליכים היסטוריים ארוכים שהתחוללו בעיקר בסין, ובמהלכם נוצרו מספר זרמים זן בודהיסטים שיובאו ליפן בנפרד ומאוחר יחסית בהיסטוריה של הזן. "זן" הוא אופן קריאה יפני של הסימנית הסינית "禪" שנהגת "צ'אן" (פין-יין: Chán) בקריאה סינית מסורתית. המילה צ'אן בתורה מתורגמת מהמילה ג'האנה בפאלי, ושמשמעותה מדיטציה. מטרותו של הזן היא להשיג תובנה דרך ניסיון במדיטציה, קואן, וגרימה להלם ^{[דרושה הבהרה]}. לפי המסורת, זרם זה נוסד בסין על ידי נזיר הודי בשם בודהידהרמה, המכונה ביפנית דארוּמה. פסליו נפוצים ביפן יותר מפסלי כל בודהה אחרת, אם כי התייר המערבי לא יזהה אותם כפסלי בודהה.

ניצ'ירן עריכה

ערך מורחב – ניצ'ירן (בודהיזם)

במקביל לביסוס הזן ביפן התפתח זרם בודהיסטי מקומי (ובין הזרמים היחידים שמקורם באיים היפנים), תורתו של הנזיר הבודהיסט ניצ'רן (אנ'). ממנו התפתחה תנועת סוקה גאקאי (אנ') (יפנית: 創価学会, מילולית: האגודה ליצירת ערך). ניצ'ירן היה נזיר יפני שחקר סוטרות בודהיסטיות והגיע למסקנה שהסוטרה שמייצגת את הבודהיזם המקורי והאמיתי היא "סוטרת הלוטוס". בכתביו הוא זלזל בשאר הזרמים שהתקיימו בזמנו ביפן (במיוחד בשינגון) בטענה שאין הם מבנים את הבודהה. ניצ'ירן טען שהבודהיזם צריך להיות פשוט ונגיש וששאר הזרמים, ובמיוחד השינגון הסודי והמיסטי, מסובכים מדי לאדם הפשוט. כמו כן הוא הדגיש מיסיונריות (שנמשכת עד היום אצל חלק מהניצ'ירנים). מכיוון שזהו בודהיזם פשוט הוא כולל בסך הכל את שינון המנטרה "נאמו מיוהו רנגה קיו" (הכותרת של סוטרת הלוטוס) ומנדלה אחת שניצ'רן יצר. ניצ'ירן ניסה לקדם את דגם הבודהיזם שלו בחייו בתקווה שהוא יהפוך לזרם המועדף על פני זרמים אחרים, דבר שהוביל להגלייתו.

מנדלה המשמשת את זרם השינגון. במרכזה הבודהה טאיזוֹ-קאי

שינגון עריכה

השינגון הוא זרם מיסטי של הבודהיזם מזרם הוג'ריאנה. הזרם יובא ליפן על ידי נזיר בשם קוּקאי (空海) אשר נשלח לסין בשנת 804 על ידי הקיסר, קוקאי, אימץ את אסכולת הזֶ'נְיאן הסינית, וזו ננטשה בינתיים בסין בעקבות רצף של איחודים ופירוקים, אך המשיכה להתקיים ביפן.

מקור השם "שינגון" הוא קריאה יפנית של הסימניות הסיניות 真言 (בפין-יין: zhēnyán) שמשמעותם "מילים אמיתיות". מושג זה הוא תרגום של המילה בסנסקריט מנטרה. קוקאי אמנם הביא מסין את המנטרות והמנדלות, אך בגרסה שלו מהאווירוקאנה בודהה הוא סמל אוניברסלי של שורש העולם והבודהות. קוקאי, כמו רוב ההוגים מזרם הווג'ריאנה, טען שהשיטות המיסטיות שהביא ופיתח מסוגלות להביא אדם להארה במחזור חיים אחד, זאת בניגוד לזרמים אחרים בבודהיזם שטוענים שיש לעבור מספר גלגולי חיים כדי להגיע להארה. השינגון שופע בטקסיות והתרגולים עצמם מכילים אספקטים סמליים ומיסטיים רבים, ביניהם סימני ידיים (מודרה), שינון מנטרות ומדיטציה (בעיקר ויזואליזציה). כמו כן לשינגון יש פנתיאון של בודהות, מלכי חוכמה שמימיים, פטריארכים וכו'. במובנים רבים, השינגון העשיר בטקסים ומסורות מיסטיות והזן המינימליסטי המדגיש את החוויה האישית על פני המסורת מייצגים הפכים בתרבות היפנית.

טנדאי עריכה

טנדאי גם הוא זרם מיסטי שהובא מסין (טיין-טאי בסינית). זרם הטנדאי הובא ליפן פעמיים, פעם אחת על ידי הנזיר הסיני גנג'ין (ולא צלח) ופעם שנייה על ידי סאיצ'ו. זרם זה השפיע רבות על הבודהיזם היפני והרבה הוגים חשובים של הבודהיזם היפני אומנו בהתחלה כנזירי טנדאי. במקור אסכולה זו הוקמה על ידי מאסטר במדיטציה בשם צ'ה אי (Chih-i) כדי לחבר ולסנטז ניגודים בכל הזרמים הבודהיסטים שהובאו לסין ולכן אסכולה זו נחשבת ל"אסכולה הסינית האמיתית הראשונה". טנדאי הוא זרם מאוד גמיש שמאפשר לאמץ לתוכו תרבויות שונות ודוקטרינות שונות. משום כך הוא השתלב יפה עם דת השינטו והאסתטיקה היפנית. הדוקטרינה של זרם זה משלבת תרגולים אזוטריים הקראים מיקיו (מילה שפירושה ביפנית דומה לתורת הנסתר) עם תרגולים אקסוטריים (כמו זן) שמטרתן להבין שחוויות החושים כמו שהמתרגל חווה אותן בדרך הלא מוארת שלהן הן טבע הבודהה וכך לסלול את הדרך להארה ^{[דרושה הבהרה]}. תרגולים אלו מבוססים על הטנטרה הבודהיסטית.

הדרך העולה לאוֹמינֵסאן-ג'י, אתר מרכזי עבור השוגנדו.

שוגנדו עריכה

השוּגֵנְדוֹ (קאנג'י: 修験道, רומאג'י: Shugendō; מילולית: "דרך המבחן והתרגול") אינו זרם בודהיסטי מוגדר, אלא צורת תרגול לא מאורגנת ששורשיה במאה ה-7. תרגול השוגנדו משלב את פולחן הטבע השינטואיסטי עם פולחנים עממיים שונים ובודהיזם מיסטי. התרגול כולל תקופות של סיגוף בהרים שמטרתו להתקרב לטבע ולחוות אותו "כפי שהוא" (ראיית הדברים "כפי שהם" היא יעד בתרגולים בודהיסטים רבים, בין השאר ויפאסנה). לפי תפישת השוגנדו תרגולים אלו לא רק מקרבים להארה קולקטיבית של כל היצורים החיים, אלא גם מצילים אותם מגורל רע. בעבר, מתרגלי השוגנדו המכונים יאמאבּוּשי (קאנג'י: 山伏, מילולית: "שוכן הרים") היו ידועים כלוחמי גרילה מוכשרים שהסתמכו על ההיכרות האינטימית שלהם עם ההרים, ונחשבים אחד מאבי-הטיפוס של מיתוס הנינג'ה. כיום, מתרגלי שוגנדו מתארגנים לרוב דרך מקדשי טנדאי או שינגון באתרים הנחשבים מקודשים.

זרמים היסטוריים עריכה

ריטסו עריכה

זרם הריטסו (בהודית: וינאיה) הומצא בסין על ידי דוסן (דאו-שואן בסינית) ב-650 לספירה ויובא ליפן לראשונה על ידי גנג'ין ב-753 לספירה. בית ספר זה שם דגש על חוקי הנזירים (ע"ע וינאיה) שהותוו על ידי הטריפיטקה עם דגש על גרסת הוינאיה של הדהרמהגופטה ("שיבונריטסו" ביפנית).

ג'וג'יטסו עריכה

זרם הג'וֹג'יטסו (בהודית: Tattvasiddhi) הוא יבוא מהודו, שם הוא נחשב לזרם שהתפצל מזרם הסאוטראנטיקה שבתורו התפצל מזרם הניקאיה (זרם ראשי יותר בהודו ואחד מזרמים המוקדמים של הבודהיזם ההודי שלא שרדו). מה שמייחד זרם זה הוא שהוא דחה את האבידהרמה וטען שאין הוא קשור לבודהה. משמעו של השם הוא "הסוף לסוטרות". השם מרמז על סדר הטקסטים המסורתי בטריפיטקה (שלושת הסלים).

קושה עריכה

זרם הקושה (בהודית: אבהידהרמה) יובא ליפן מסין בזמן תקופת נארה. זרם זה מסתמך על טקסט בשם "אבידהרמה קוסה" מכאן גם לקוח שמו של הזרם. הטקסט נכתב על ידי הפילוסוף ההודי ואסובאנדהו במאות הרביעית והחמישית לספירה. זרם הקושה הוא פיצול של זרם הסארוואסיוואדה בהודו.

סאנרון עריכה

פירוש שמו של זרם זה הוא "זרם שלושת הדיונים". זרם זה הגיע ליפן במאה השביעית לספירה והוא תת-זרם של זרם המדיאמיקה שפותח על ידי נגרג'ונה ולכן הוא מבוסס על שני דיונים של נג'ארג'ונה ואחד של אריהדווה.

הוסו עריכה

הוסו הוא השם היפני לזרם היוגהקרה (ביפנית: יוגהגיוהה). פירוש שמו של זרם היוגהקרה הוא "תודעה בלבד" או "אחד שמתאמן ביוגה" והוא מבוסס על כתבים של מאסטרים בודהיסטים מוקדמים כמו ואשובנדהו אך זרם זה במקור יצא מאוניברסיטת נלנדה הבודהיסטית העתיקה. בתאוריה זרם זה מלמד שכל התופעות הן תופעות שמקורם בתודעה. לפי יוגהקרה ישנם שבע תודעות משניות ותודעה שמינית שהיא הבית של הקארמה במוח, שורש כל שבע התודעות האחרות והיא גם אחראית על היווצרות ולכלוך (על ידי קארמה) כל התודעות האחרות. עוד בתאוריה של זרם זה הם זרעים (ביג'ה בסנסקריט) מטאפוריים של כל התופעה ותופעה בעולם. תפקידו של התלמיד הוא על ידי אימונים יוגים ומדיטציה להשמיד זרעים אלה של תודעתו עד להיותו בודהה. זרם זה יובא לסין על ידי שואן-זנג (גנג'ו ביפנית) ב-630 לספירה והובא ליפן ב-654 לספירה.

קגון עריכה

זרם הקגון (חואהיואן בסינית) הוא זרם שיובא מסין שם הוא הומצא על ידי דוג'ון (דושון בסינית) ב-600 לספירה והוצג ליפן (דרך קוריאה, שם הוא נקרא האיום) ב-736 לספירה על ידי בודהיסנה ונעשה פופולרי על ידי הנזיר רובן. בתאוריה זרם זה שם דגש על מטאפיזיקה בה כל התופעות הן הדדיות משמע מכילות זו את זו ולכן גם פירושן הוא הדדי. סוטרת האוואטאמסאקה היא הסוטרה המרכזית של זרם זה.

טאצ'יקאווה ריו עריכה

טאצ'יקאווה ריו הוא תת-זרם נשכח של השינגון שמתמקד ביחסי מין כאמצעי להגיע להארה. את הזרם הקים הנזיר היפני נינקאן ב-1114. האגדה מספרת שנינקאן ופקיד מחוזי אחד (בגרסה אחרת זהו ילד בשם סנג'יומארו) קיללו את השליט המקומי ולכן הוגלו, בגלות נינקאן הקים זרם זה. בניגוד לקוקאי שרצה לטהר את הטנטרה מהפן המיני שלה, נינקאן שאף להקים זרם נתיב יד שמאל ביפן שמתמחה באימונים מהצד השמאלי של הטנטרה. זרם זה הוצא מחוץ לחוק במאה ה-13 והמשיך להתקיים רשמית בסתר עד ל-1689 לפחות. הסוטרות של זרם זה נמצאות במקדשי שינגון ספורים תחת הכותרת "לא לפתוח". עמוד מרכזי שדוקטרינה זו מלמדת הוא שטבע הבודהה על כל תכונותיו יכול להיות מושג על ידי איחוד בין זכר ונקבה ושאיבוד האגו שקורה במהלך יחסי מין יכול להוביל להארה כמו גם רגע האורגזמה שנחשב כרגע התגלות.

היסטוריה לפי תקופות עריכה

לאחר שהבודהיזם יובא מהודו לאסיה המרכזית ומשם לסין הוא הגיע בסופו של דבר גם ליפן עם פתיחת דרך המשי לסחר במאה השנייה לספירה.

עדויות בכתבים הסינים המוקדמים עריכה

לפי הכתב ההיסטורי "ליאנג שו", חמישה נזירים טיילו מאזור קיפין בתוך קאבול שנמצא בגנדהרה (ממלכה שהייתה בצפון פקיסטן ומזרח אפגניסטן) ל"מזרח הקיצוני" (פוסאנג) כנראה הכוונה ליפן המזרחית שם הם הציגו את דת הבודהיזם.

בהתחלה הגיעו לחצי האי המזרחי ביפן שישה זרמים סיניים. כולם לוכדו מסביב לעיר נארה שם הוקמו מקדשים מפורסמים כמו טודאי ג'י והוקי ג'י. בתקופה זו (תקופת נארה) בודהיזם עדיין לא פעל כדת אלא היה השטח של נזירים מלומדים שתפקידם היה להתפלל בשביל השגשוג וההצלחה של המשפחה הקיסרית. משום שסידור זה לא הציע הרבה לאדם הפשוט נמצאו באותה תקופה גם הנזירים ההדיוטים ללא השכלה רשמית בבודהיזם. אבל, הדת של הנזירים ההדיוטים לא הייתה רק בודהיזם אלא שילוב של בודהיזם עם אלמנטים של טאואיזם ואלמנטים שאמאניים של שינטו. הנזירים המשכילים אולי זכו בהשכלה אבל הפופולריות הייתה שייכת לנזירים הפשוטים של העם.

תקופת נארה עריכה

ערך מורחב – תקופת נארה

עם הזמן הצורך להשיג סוטרות גדל אצל היפנים ולכן נשלח שליח לסין (בזמן שושלת סוי). מה שגרם להגדלת מספר הנזירים ולכן נוצרו מטות של בישופים וארכיבישופים. עד 627 היו ביפן 46 מקדשים בודהיטים, 816 נזירים בודהיסטים ו-569 נזירות בודהיסטיות.

באותה תקופה היו שישה זרמים ראשיים ביפן. אך הם לא היו בלעדיים, והיה מצב במקדשים שנזירים התמחו בכמה זרמים בבת אחת, לכן אפשר לראות זרמים אלה כמעין קבוצות לימוד יותר מאשר זרמים.

זרמים בתקופה נארה: ריטסו, ג'וג'יטסו, קושה, סאנרון, הוסו, קגון.

תקופת הייאן עריכה

ערך מורחב – תקופת הייאן

בתקופה זו יובאו זרמים חדשים ליפן מסין והוצג הבודהיזם האזוטרי על ידי קוקאי (שינגון) וסאיצ'ו (טנדאי).

זרמים בתקופת הייאן:טנדאי, שינגון.

תקופות קמקורה ואשיקאגה עד לתקופה המודרנית עריכה

ערכים מורחבים – תקופת קמקורה, תקופת אשיקאגה

בתקופת קמקורה יובאו ליפן שני זרמים עם ההשפעה הגדולה ביותר על היפנים כיום. בודהיזם הארץ הטהורה וזן. שניהם אומצו במהירות על ידי האצולה והשפיעו על התרבות היפנית השפעה ניכרת.

בתקופות אשיקאגה זרם הזן זכה בתמיכה של הקיסר ושל השוגונים של תקופת זו והתפתח במידה ניכרת. אך כששושלת מייג'י חזרה ב-1868 היא אימצה גישה של סילוק הבודהיזם מהמדינה והשבת השינטו למעמדו הקודם.

במאה ה-21 הבודהיזם ירד קצת מהשפעתו ביפן. עם סגירה של 100 מקדשים לשנה בערך. למרות זאת 70 אחוזים מהיפנים עדיין מחשיבים את עצמם בודהיסטים בצורה כלשהי ו90 אחוזים מהלוויות נערכות לפי הטקסים הבודהיסטים.

זרמים שקמו בתקופת קמקורה: בודהיזם הארץ הטהורה, זן, ניצ'ירן.

השפעות דרך המשי על אמנות הבודהיזם היפני עריכה

האמנות הבודהיסטית ביפן החלה מיד עם המרת המדינה לבודהיזם. ההתחלה של האמנות הבודהיסטית היפנית נוצרה עם מאפיינים קלאסיים הדומים לאמנות היוונית-בודהיסטית שמקורה באימפריית קושאן, כמו סגנון לבוש ופיסול ריאליסטים המזכירים את הסגנון יווני באמנות. עוד דוגמה היא הדמות של השומרים-אלים הנקראים "ניו" במקדשים בודהיסטים שמושפעים מהרקולס, הבודהה בקמקורה, אל הרוח פוג'ין החולק מאפיינים משותפים עם אל הרוח היווני בוריאס ושוקונגושין השומר הזועם של מקדשים בודהיסטים שחולק מאפיינים דומים גם הוא עם הרקולס הגיבור המיתי היווני.

השפעה יוונית אחרת היא סגנון מגילות הפרח היווניות שמקשטות את גגות הרעפים היפניים. זהו אחד המרכיבים היחידים שנשארו כמו שהם מארכיטקטורת העץ עד היום. המגילות האלה שבהם מפוסלים הרבה פעמים צורות של גפנים ואשכולות ענבים הפכו ליותר סמליים עם השנים אבל מופיעים עד היום ביפן במבנים מסורתיים.

אובון עריכה

פסטיבל האובון בטוקושימה.

ערך מורחב – אובון

האובון (קאנג'י: お盆) לעיתים פשוט בון (盆) הוא פסטיבל בודהיסטי הנחגג ביפן אך גם מחוצה לה, בקהילות יפניות גדולות (לדוגמה בהוואי, ארגנטינה וארצות הברית). הפסטיבל הוא סוג של פולחן מתים השואב הן מהבודהיזם והן מתורתו של קונפוציוס, בו חולקים היפנים כבוד לאבות המשפחה המתים. הבון נחגג ביפן מעל 500 שנה וכולל עלייה לרגל לקבר המשפחתי או למקדש האבות (לרוב בבית המשפחה) ובאופן מסורתי גם ריקוד טקסי. כיום הבון התפתח להיות פסטיבל וחג משפחתי, בו נפגשים בני המשפחה המורחבת לסעודה משותפת ונתינת מנחה למת.

תאריך החג נקבע לפי לוח שנה ירחי, ביום החמש עשרה בירח השביעי.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא בודהיזם ביפן בוויקישיתוף

הספר של ליאנג מתוך אתר האוניברסיטה הלאומית NSYSU של הרפובליקה הסינית (טאיוואן)
בודהיזם ביפן, באתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן