ויקיפדיה

דרך המשי

סדרה של דרכים יבשתיות וימיות שקישרו בין סין לאירופה, הודו וצפון אפריקה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
פירוש נוסף ערך זה עוסק בדרך המסחר ההיסטורית מאסיה לאירופה. אם התכוונתם לאלבומה של המוזיקאית יהודית רביץ, ראו דרך המשי (אלבום). אם התכוונתם לאתר אינטרנט, ראו Silk Road.

דרך המשי (בסינית מסורתית: 絲綢之路; בסינית פשוטה: 丝绸之路; בפרסית: راه ابریشم) היא סדרה של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרו בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין אתרים רבים אחרים, שבהם עברו נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק, הודו, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה. דרך המשי הייתה רשת של נתיבי מסחר אירו-אסייתיים פעילה מהמאה השנייה לפני הספירה עד אמצע המאה החמש-עשרה[1], משתרעת על למעלה מ-6,400 ק"מ אשר מילאה תפקיד מרכזי בהתפתחות אינטראקציות כלכליות, תרבותיות, פוליטיות ודתיות בין העולם המזרחי והעולם המערבי.[2][3][4] השם "דרך המשי" נטבע לראשונה בסוף המאה ה-19, אבל כמה היסטוריונים מהמאה ה-20 וה-21 מעדיפים את המונח נתיבי משי, בטענה שהוא מתאר בצורה מדויקת יותר את הרשת הסבוכה של נתיבי יבשה וים המחברים את מרכז, מזרח, דרום, דרום מזרח ומערב אסיה, כמו גם מזרח אפריקה ודרום אירופה.[1]

מסעות ג'אנג קיאן "אבי דרך המשי"
דרך המשי
מראה בטיאן שאן, עמק - קארקול
מראה בטיאן שאן, עמק - קארקול
מיקום
מדינה

הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
קזחסטןקזחסטן קזחסטן
קירגיזסטןקירגיזסטן קירגיזסטן

דרך המשי - מערך הנתיבים של מסדרון צ'נגאן-טיאן שאן
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2014, לפי קריטריונים 1, 3, 5 ו-6
דרכי המשי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מקור השם

עריכה

מקור השם דרך המשי נבע מהמסחר הרווחי ביותר של טקסטיל משי שיוצר בעיקר בסין. הרשת החלה עם התרחבות שושלת האן ששלטה 400 שנה, (בין 226 שנה לפני הספירה עד 220 שנה לספירה). השם נטבע על פי הביטוי הגרמנ:Seidenstraße של הגאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן במאה ה-19, על שם המסחר במוצר סיני יוקרתי, המשי, שהובל בדרכים אלה מאז העת העתיקה. דרך המשי חדרה לתוך מרכז אסיה בסביבות 114 שנה לפני הספירה, באמצעות השליח הקיסרי הסיני ג'אנג צ'יאן המכונה עד עצם היום הזה "אבי דרך המשי". הסינים גילו עניין רב באבטחת מוצרי הסחר שלהם, והרחיבו את החומה הסינית כדי להבטיח את ההגנה על נתיב הסחר.[5] עד המאה הראשונה לספירה, משי סיני היה מבוקש ברומא, מצרים ויוון.[1] מצרכים רווחיים אחרים מהמזרח כללו תה, צבעים, בשמים ופורצלן. היצוא המערבי התבסס על גמלים, דבש, יין וזהב. מלבד יצירת עושר משמעותי עבור מעמדות סוחרים, ריבוי סחורות כמו נייר ואבק שריפה השפיע רבות על מסלול ההיסטוריה הפוליטית באירואסיה ומחוצה לה. הסחורות עברו אמנם מן הקצה אל הקצה של דרך המשי, אבל הסוחרים עברו בדרך כלל בקטעים ממנה. דרך המשי תרמה רבות להתפתחות האימפריה הפרסית, סין והודו.

רקע היסטורי

עריכה
 
ChineseJadePlaques

התהוות דרך המשי

עריכה

ביות בהמות המשא, עוד בתקופה הפרהיסטורית, אפשר לאדם הקדמון לשאת משאות של חפצים גדולים מאתר לאתר, וכך התפתח המסחר. ביות הסוס והחמור לפני 6,000 שנה והגמל לפני 6,500 שנה, אפשרו את הובלת הסחורות על פני אזורים נרחבים באסיה, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה. הערבות הנרחבות ומכוסות הדשא המשתרעות בין מזרח אסיה לאפריקה ואירופה, והיותן של ערבות אלה רצועה מפרידה בין השטחים החקלאיים לבין שטחי המדבר, היוו תנאי שטח ראויים לתנועתן של שיירות סוחרים בשטחים פתוחים שאינם חקלאיים, מבלי שיתפתחו סכסוכים עם יושבי השטחים החקלאיים. מרכז אירואסיה ידועה מימי קדם בקהילות הרכיבה על סוסים וגידול סוסים שלה, ודרך הערבות היבשתית על פני הערבות הצפוניות של מרכז אירואסיה הייתה בשימוש הרבה לפני דרך המשי.[6] באתרים ארכאולוגיים, כמו אתר הקבורה ברל Berel burial ground בקזחסטן, נמצאו זה לצד זה שלדי אדם וסוסים וכן עושר רב של תכשיטים. הממצאים מצביעים על כך שהשבטים הנודדים הארימספיאנים, Arimaspians לא רק גידלו סוסים לצורכי לנדידה, לחימה ומסחר, אלא גם הצטיינו ביצירות אמנות מעודנות שהופצו לכל אורך דרך המשי.[7][8] מהאלף השני לפני הספירה, ירקן נפריט המשמש בסיס להפקת אבן ירקן היקרה שהופק ממכרות באזור ירקאנד-חוטאן הגיע לסין. מכרות אלה לא היו רחוקים מאוד ממכרות הלפיס לזולי והספינל, שניהם מקור לאבני חן בבדח'שאן ולמרות שהפרידו ביניהם הרי הפמיר האימתניים,[9]

כמה שרידים של מה שהיה כנראה משי סיני משנת 1,070 לפני הספירה נמצאו במצרים העתיקה. ערי נווה המדבר הגדול של מרכז אסיה מילאו תפקיד מכריע בתפקוד היעיל של סחר דרך המשי.[10] היות שהמשי מתכלה מהר מאוד, לא ניתן לוודא אם זה היה משי תרבותי שמקורו כמעט בוודאות מסין או סוג של משי בר (אנ') שהגיע מהים התיכון או מהמזרח התיכון.[11]

דרכי המסחר הראשונות נוצרו כבר לפני 5,500 שנה. לאפיס לאזולי הובא למצרים מאפגניסטן כבר לפני 5,500 שנה והוא התגלה על פני מסכת הפנים, של תות-אנך-עמון שמלך במצרים העתיקה לפני 3,300 שנה. במהרה נוצר הקישור בין שתי דרכי מסחר אלה. במצרים התגלה משי סיני מלפני 3,100 שנים. עדויות למסחר באמצעות דרכים ארוכות מתועדות גo בתנ"ך בו מסופר על סוחרים בין כנען למצרים, בסיפור יוסף ואחיו. מאוחר יותר קיימים אזכורים של סחר בעץ לבנוני עם חירם, מלך צור, וסחר בתבלינים ואבנים יקרות עם תרשיש ושבא.

בתקופת ההיסטוריון היווני הרודוטוס הוקמה דרך המלך הפרסית, שאורכה היה 2,857 ק"מ, בין העיר שושן (סוסה) לאיזמיר שבטורקיה. במסלול הדרך הוקמו תחנות התרעננות אשר שירתו את הסוחרים ואפשרו להם להחליף סוסים, וכן הוקמו שירותים שאפשרו לשליחים מלכותיים לעבור לכל אורכה של הדרך בתשעה ימים, באמצעות תחנות סוסים ומסחר, לעומת סוחרים להם ארכה הדרך בדרך כלל כשלושה חודשים.

בעקבות מגעים בין סין המרכזית לבין שטחי גבול מערביים, נוודים הובילו דברי זהב ממרכז אסיה, וחוצבי ירקן סיניים החלו ליצור עיצובי חיקוי של הערבות, תוך אימוץ אומנות החיות Animal style, בסגנון הסקיתי של הערבות שהתבססה על תיאורי חיות מעורבות בקרב. סגנון זה בא לידי ביטוי במיוחד בלוחות החגורה המלבניים העשויים מזהב וברונזה,[12] עם גרסאות נוספות שנעשו בירקן וסטייטיט. בחפירות קבורה עילית ליד העיר שטוטגרט בגרמניה, המתוארכת למאה ה-6 לפנה"ס ונמצאה לא רק ברונזה יוונית, אלא גם משי סיני.[13] יצירות אמנות דומות בצורות של בעלי-חיים ומוטיבים של מתאבקים על חגורות נמצאו באתרי קבר סקיתים המשתרעים מאזור הים השחור ועד לאתרים ארכאולוגיים מתקופת המדינות הלוחמות במונגוליה הפנימית ובשאאנשי בסין.[13]

דרך המשי התחילה להיווצר והופצה על ידי שושלת האן (אנ') בסין באמצעות חקירות וכיבושים במרכז אסיה, אל הים התיכון מקושר לעמק פרגנה, השלב הבא היה פתיחת נתיב על פני אגן טארים ומסדרון הקסי (אנ') לסין עצמה, בסביבות 130 לפנה"ס, כאשר שגרירויות שושלת האן במרכז אסיה בעקבות דיווחיו של השגריר ג'אנג צ'יאן,[14] אשר נשלח במקור לכרות ברית עם היואז'י (אנ') נגד שיונגנו. ג'אנג צ'יאן ביקר ישירות בממלכת דיואן (אנ') בפרגנה, בשטחי היואז'י בטרנסוקסיאנה, במדינה הבאקטרית דקסיה (אנ') עם שרידי השלטון היווניי-באקטרי שלה, ובקאנג'ו (אנ'). הוא פרסם דיווחים על מדינות שכנות שלא ביקר בהן, כמו אנשי פרטה, טאיוז'י במסופוטמיה, שאנדו (אנ') בתת-היבשת ההודית, ובווסון (אנ').[15] הדו"ח של ג'אנג צ'יאן פרט סיבות כלכליות להתרחבות סינית ולבניית חומות מערבה, ופתח את דרך המשי אשר הפך אותה לאחד מנתיבי הסחר המפורסמים בהיסטוריה ובעולם.[16] לאחר הניצחון במלחמת הסוסים השמימיים (אנ') ובמלחמת האן - צ'יונגנו (אנ'), צבאות סיניים התבססו במרכז אסיה, ויזמו את דרך המשי כמסלול מרכזי של סחר בינלאומי.[17] הקיסר הסיני וו משושלת האן המערבית, שהחל להתעניין בפיתוח קשרים מסחריים עם התרבויות העירוניות המתוחכמות של פרגהנה, באקטריה והאימפריה הפרתית : "בן השמיים כששמע את כל זה נימק כך: פרגהנה (דייואן "האיוניים הגדולים") החזקות של באקטריות טה - סיה, (אנ') והאימפריה הפרתית הן מדינות גדולות, מלאות בדברים נדירים, עם אכלוסיה המתגוררת במקומות קבועים ונתונה לעיסוקים זהים במידה מסוימת לאלו של העם הסיני, אך עם צבאות חלשים, ומייחסת ערך רב לתוצרת העשירה של סין" (Hou Hanshu, ספר האן המאוחרת). חוקרים אחרים טוענים[18] שהקיסר וו היה מעוניין בעיקר בלחימה בצ'יונגוו (אנ') וכי סחר גדול החל רק לאחר שהסינים כבשו את פרוזדור הקסי.

הסינים התענינו גם בסוסים הגבוהים והחזקים שכונו "סוסים שמימיים" (אנ') שכונו "היוניים הגדולים" בממלכה היוונית של מרכז אסיה, שהיו בעלי חשיבות מכרעת בלחימה בנוודים.[19][20][21][22] אשר הובסו במלחמת האן-דאוין (אנ') המכונה גם War of the Heavenly Horses. לאחר מכן שלחו הסינים שגרירים רבים, בקצב של כעשרה מדי שנה, למדינות אלו ועד לסוריה הסלאוקית. קשרים אלו החלו את תחילתה של רשת הסחר של דרך המשי שהתרחבה עד האימפריה הרומית.[23] הסינים ערכו מסעות למרכז אסיה במספר הזדמנויות, ומפגשים ישירים בין חיילי האן ללגיונרים רומיים אשר כנראה נשבו או גויסו כשכירי חרב על ידי השיונג-נו מתועדים, במיוחד בקרב סוגדיאנהה (אנ') בשנת 36 לפני הספירה. ייתכן כי הקשת המוצלבת הסינית חדרה לעולם הרומי בדרך זו, אם כי ייתכן שהקשת היוונית, הגסטרפט (אנ') היא המקור לקשת הרומאית.

דרך המשי נוצלה למשך שנים רבות והייתה עדה לשינויים היסטוריים כבירים ברחבי היבשת, כמו מגפת המוות השחור שארעה באירופה ואסיה במאה ה-14 לספירה, והכיבושים המונגולים במאה ה-13. הרשת הייתה מבוזרת מאוד, והאבטחה הייתה דלילה: מטיילים התמודדו עם איומים מתמידים של שודדים ופושטים נוודים, ומרחבים ארוכים של שטח לא ידידותי. מעטים הם האנשים שנסעו לכל אורכה של דרך המשי, במקום זאת הסתמכו על רצף של מתווכים שהתבססו בנקודות עצירה שונות לאורך הדרך. בנוסף לסחורות, הרשת אפשרה חילופי מחשבה דתיים, בייחוד הבודהיזם, פילוסופיה ומדעיים.[24] מגוון רחב של אנשים השתמשו במסלולי נדידה שלא לצורכי מסחר. דרך המשי היוותה גם מסלול התפשטות של מגפות שאולי, כמו למשל מגפת הדבר באירופה.[25] משנת 1453 ואילך, האימפריה העות'מאנית החלה להתחרות על שליטת הנתיבים היבשתיים על ידי אימפריות נוספות יצרני אבק שריפה. מאבק זה גרם לפוליטיקה האירופית לחפש חלופות.[26] זוהי תחילת עידן התגליות, התפתחות הקולוניאליזם האירופאי והתעצמות הגלובליזציה. במאה ה-21, השם "דרך המשי החדשה" משמש לתיאור כמה פרויקטים גדולים של תשתיות לאורך רבים מנתיבי הסחר ההיסטוריים; בין הידועים ביותר כוללים את גשר היבשה האירו-אסיאתי, ויוזמת החגורה והדרך. ביוני 2014, אונסק"ו הגדיר את מסדרון המשי הבנוי כרשת הדרכים של פרוזדור צנגאן-טיאנשאן Silk Roads: the Routes Network of Chang'an-Tianshan Corridor, כאתר מורשת עולמית, בעוד שהחלק ההודי נשאר ברשימת האתרים מועמדים להכרה. הקטעים הדרומיים של דרך המשי, מחוטאן במחוז שינג'יאנג ועד מזרח סין, שימשו לראשונה לסחר אבן הירקן ולא לסחר המשי, 5,000 שנה לפנה"ס ודרכים אלו עדיין בשימוש למטרה זו. המונח "דרך הירקן" היה מתאים יותר מ"דרך המשי" לולא האופי הגדול והרחב הרבה יותר מבחינה גאוגרפית של סחר המשי; המונח "דרך המשי" נמצא בשימוש נוכחי בסין.[27]

האימפריה הרומית

עריכה

מיד לאחר כיבוש מצרים על ידי האימפריה הרומית בשנת 30 לפנה"ס החלו יחסי מסחר בין סין, דרום מזרח אסיה, הודו, המזרח התיכון, אפריקה ואירופה שהלכו ופרחו עם הזמן. הרומאים הכירו מסלולים במזרח שהיו חלק מלק מדרך המשי עוד מהתקופה ההלניסטית. המסחר היווני-רומי החל עוד במאה השלישית לפנה"ס. השימוש בדרך המשי על ידי הרומאים חשף את אזרחי רומי למוצרי מותרות ושפע. המסחר בין האימפריה היוונית-רומית לבין הודו החלה על ידי יורד הים היווני אודוקוס מציזיקוס.(אנ') בשנת 130 לפנה"ס, ובזמנו של הקיסר אוגוסטוס הפליגו מדי שנה מאה ועשרים ספינות להודו מנמל מיוס הורמוס (אנ') ששכן לחופי ים סוף שהיה שהיה בשליטת הרומאים לאחר כיבוש מצרים. מסמך הדכה למסעות Greek Periplus בים האריתראי משנת 60 לספירה מתעד בצורה מדויקת את נתיבי ההפלגות.[28]

מסלולים

עריכה

דרך המשי כללה מספר מסלולים. היא השתרעה מערבה מהמרכזים המסחריים העתיקים של סין: דרך המשי היבשתית, הבין יבשתית, התחלקה לנתיבים צפוניים ודרומיים העוקפים את מדבר טקלמקאן ואגם לופ נור. סוחרים לאורך המסלולים הללו היו מעורבים ב"סחר ממסר" שבו סחורות החליפו ידיים פעמים רבות לפני שהגיעו ליעדיהם הסופיים.[29]

דרכים במרכז אסיה

עריכה

החל משנת 130 לפנה"ס הוקמו שגרירויות של שושלת האן באסיה המרכזית, בשל רצונו של הקיסר הסיני וו לפתח את המסחר עם מרכז אסיה, ובעיקר עם הערים פרגנה באוזבקיסטןו ופרתיה. באיראן. השגרירויות הסיניות הגיעו עד לסוריה ולפרתיה, בעיקר בשל רצונם לרכוש סוסים למטרות מלחמה. במקביל, התפתחו קשרי המסחר עם האימפריה הרומית, שאליה נשלחו שגרירים מסין ההיסטוריון הרומי לוקיוס אנאוס פלורוס מהמאה הראשונה לפני הספירה, מתאר ביקור של שגרירים סיניים בעת מלכותו של אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס-14):

"אפילו אומות העולם אשר אינן כפופות לשליטת הקיסר נפעמו מגדולתם והעניקו כבוד לעם הרומאי, כובש המדינות הגדול. כך גם הסקיתים והסרמטים שלחו שליחים לבקש את ידידותה של רומא. ואפילו הסרסים הגיעו, וההודים השוכנים מתחת השמש האנגית הביאו מתנות של אבנים יקרות, פנינים ופילים."

האימפריה הרומית

עריכה
 
ציור קיר רומי של אישה לבושה שמלת משי סיני

לאחר כיבוש מצרים על ידי האימפריה הרומית, בשנת 30 לפנה"ס, החל להתפתח סחר בין רומא לבין הודו, דרום מזרח אסיה וסין. ברומא התעורר ביקוש רב למשי הסיני, אף שהרומאים האמינו שמקורו של המשי בעלי עצים, כפי שכתב המלומד הרומאי פליניוס הזקן (23 - 79 לספירה):

"הסרסים (הסינים) ידועים בחומר דמוי הצמר שהם משיגים מיערותיהם. אחרי שהם משרים את העלים של עצים אלה במים, הם סורקים את הסיבים הלבנים מהעלים. ומאפשרים לעלמה רומאית ללכת בבגדים שקופים בציבור".
השליח הרומי הרשמי הראשון הגיע לסין בדרך הים בשנת 166 לספירה. הסנאט הרומי אסר במספר צווים הליכה בפומבי במשי, בעיקר מטעמי מוסר, אולם איסורים אלה היו גזירה שהציבור לא עמד בה. סנקה הצעיר (4 לפנה"ס בערך – 65 לספירה) כתב: "אני רואה בגדי משי - אם החומר אשר לא יכול להסתיר את הגוף ולא יכול לשמור על צניעותו של אדם יכול להיקרא 'בגד' - לובשת האישה בגדים אלה וגופה נראה מבעד לבד הדק, כך לבעלה אין כל יתרון בצפייה בגוף אשתו על פני זר".

המסלול הצפוני

עריכה

המסלול הצפוני התחיל בצ'אנגאן, שנקראת כיום שיאן, בירה עתיקה של סין שהועברה מזרחה יותר במהלך תקופת האן המאוחרת ללוו--אויאנג. המסלול הוגדר בסביבות המאה ה-1 לפני הספירה כאשר האן וודי שם קץ להטרדות של שבטים נוודים.[30] הנתיב הצפוני השתרע לכיוון צפון-מערב דרך המחוז הסיני גאנסו ממחוז שאאנשי והתפצל לשלושה מסלולים נוספים, שניים מהם עקבו אחר רכסי ההרים מצפון ומדרום למדבר טקלמקאן והתחברו מחדש לקשגר, והשני מצפון לטיין שאן, הרי שאן דרך טורפאן, טלגר, ואלמטי, שמצויות בדרום מזרח קזחסטן. המסלולים התפצלו שוב ממערב לקאשגאר, עם שלוחה דרומית במורד עמק אלאי (אנ') לכיוון תרמז באוזבקיסטן המודרנית ובעיירה בלח' באפגניסטן, בעוד שהמסלול השני השתרע דרך קוקנד בעמק פרגנה, במזרח אוזבקיסטן, ולאחר מכן פנה מערבה על פני מדבר קאראקום בטורקמניסטן. שני המסלולים התחברו לנתיב הדרומי הראשי לפני שהגיעו למרב העתיקה בטורקמניסטן. מסלול נוסף של התוואי הצפוני פנה לכיוון צפון - מערב על פני ימת אראל וצפונה לים הכספי, והמשיך לים השחור. דרך המשי הצפונית, כמסלול לשיירות, הובילה לסין סחורות רבות כגון, תמרים, אבקת זעפרן ואגוזי פיסטוק מפרס; לבונה, אלוורה ומור מסומליה, אלגום מהודו; בקבוקי זכוכית ממצרים וסחורות יקרות אחרות.[31] בתמורה, השיירות הובילו בגדי משי, כלי לכה (אנ') וחרסינה.

המסלול הדרומי

עריכה

המסלול הדרומי המכונה גם מסלול קארקורם היה בעיקרו נתיב בודד מסין שהשתרך מהרי קארקוראם, וקיים גם כמסלול נסיעות גם בתקופה המודרנית Karakoram Highway, דרך סלולה המחברת בין פקיסטן לסין. משם הוא פונה מערבה עם שלוחות דרומה המאפשר את השלמת המסע בים מנקודות שונות. המסלול חוצה את ההרים הגבוהים, עובר דרך צפון פקיסטן, מעל הרי ההינדו-כוש אל אפגניסטן, ומצטרף מחדש לנתיב הצפוני ליד העיר מארב בטורקמניסטן. ממארב המסלול פונה בקו ישר מערבה דרך צפון איראן ההררית, מסופוטמיה וקצהו הצפוני של המדבר הסורי עד הלבנט, שם המשיכו במסע דרך ספינות מסחר ים-תיכוניות בדרכים קבועות לכיוון איטליה, בעוד שדרכים יבשתיות עברו צפונה דרך אנטוליה או דרומה לכיוון צפון אפריקה. דרך מסועפת נוספת הובילה מהעיר הראת שבאפגניסטן דרך שושן למפרץ הפרסי ומעבר לפטרה, לאלכסנדריה ולנמלים אחרים של מזרח הים-התיכון, משם נשאו ספינות את המטענים לרומא.

המסלול הדרום מערבי

עריכה

הנתיב הדרום-מערבי הוא הדלתא של הנהרות הגנגס / ברהמפוטרה, שהייתה מושא לעניין בינלאומי כבר למעלה מאלפיים שנה. סטרבו, הסופר הרומי מהמאה ה-1, מזכיר את ארצות הדלתא: "לגבי סוחרים המפליגים כעת ממצרים ... עד לגנגס, הם רק אזרחים פרטיים." הערותיו מעניינות שכן חרוזים רומיים וחומרים אחרים נמצאים בעתיקות הרי-בטשואר, העיר העתיקה שנוסדה לפני תקופת הברונזה, כיום נחפר באיטיות ליד ברהמה-פוטרה העתיקה בבנגלדש. המפה של תלמי של דלתת נהר הגנגס, מאמץ מדויק להפליא, הראתה שהמודיעים שלו ידעו הכול על מהלך נהר הברהמפוטרה, חוצה את הרי ההימלאיה ואז מתכופף מערבה למקורו בטיבט. אין ספק שהדלתא הזו הייתה מרכז סחר בינלאומי מרכזי, כמעט בוודאות ממוקדמות הרבה יותר מהתקופה הפשוטה. אבני חן וסחורות אחרות מתאילנד וג'אווה נסחרו בדלתא ודרכה. הסופר הארכאולוגי הסיני בן יאנג וכמה סופרים וארכאולוגים קודמים, כמו ג'ניס סטארגארדט, מציעים בתוקף נתיב זה של סחר בינלאומי כדרך סצ'ואן - יונאן - בורמה - בנגלדש. לפי בן יאנג, בעיקר מהמאה ה-12, הנתיב שימש להעברת מטילי יונאן (זהב וכסף הם בין המינרלים שבהם יונאן עשיר), דרך צפון בורמה, אל בנגלדש המודרנית, תוך שימוש בנתיב העתיק. המכונה מסלול 'לדו'. מאמינים שהעדויות המתעוררות של הערים העתיקות של בנגלדש, בפרט חורבות וארי-בטשוור, מסטנגאר, בהיטגרה, (אנ') ביקרםפור, (אנ') אגראסינדור וסונרגון (אנ') הן מרכזי הסחר הבינלאומיים בנתיב זה.[32][33][34] הרשת הלכה בעקבות רשתות עתיקות של אבן הירקן בדרום מזרח אסיה,[35][36][37][38] וכן רשתות התבלינים הימיות בין דרום מזרח אסיה לדרום אסיה, והרשתות הימיות של מערב אסיה בים הערבי ומחוצה לו, במקביל למסלולי הסחר הימיים העתיקים הללו של העידן הנוכחי.[39][40][41]

דרך המשי הימית

עריכה

דרך המשי הימית או נתיב המשי הימי היא הקטע הימי של דרך המשי ההיסטורית שחיברה בין דרום-מזרח אסיה, מזרח אסיה, תת-היבשת ההודית, חצי-האי ערב, מזרח אפריקה ואירופה. היא החלה במאה ה-2 לפנה"ס ושגשגה עד המאה ה-15 לספירה.[42] דרך המשי הימית הוקמה והופעלה בעיקר על ידי מלחים אוסטרונזיים בדרום מזרח אסיה שהפליגו בספינות סחר (אנ') גדולות למרחקים ארוכים מדגם Sewn-plank ו-Lashed-lug boat.[43][44] המסלול נוצל גם על ידי ספינות הדאו של הסוחרים פרסיים ו-ערבים בים הערבי ומחוצה לו,[43] וסוחרים טמילים בדרום אסיה.[43] סין החלה לבנות גם ספינות סחר משלה שנקרו ג'ונקה והפליגה במסלולים אלה בתקופה מאוחרת יותר, מהמאות ה-10 עד ה-15 לספירה.[45][46] המסלול הראשי של האזורים המערביים של דרך המשי הימית חוצה ישירות את האוקיינוס ההודי מהקצה הצפוני של סומטרה או דרך מיצר סונדה לסרי לנקה, דרום הודו, בנגלדש והאיים המלדיביים ומסתעף לנתיבים ימיים דרך הים הערבי המגיעים למפרץ הפרסי שהיא לשון של מפרץ עומאן, ולמפרץ עדן לים סוף. מסלולים משניים עוברים גם דרך קווי החוף של מפרץ בנגל, הים הערבי, ודרומה לאורך חופי מזרח אפריקה עד לזנזיבר, ארכיפלג קומורו, מדגסקר ואיי סיישל.[47][48] השם "דרך המשי הימית" הוא שם מודרני, בגלל דמיונו לדרך המשי היבשתית. כמו הנתיבים היבשתיים, לנתיבים הימיים העתיקים דרך דרום מזרח אסיה והאוקיינוס ההודי לא היה שם מיוחד במשך שנותיה הארוכות.[43] למרות השם המודרני, דרך המשי הימית כללה סחר חליפין במגוון רחב של סחורות בנוסף למשי.[46][49] היא הייתה שונה משמעותית בכמה היבטים מדרך המשי היבשתית, ולכן אין לראות בה רק הרחבה של דרך המשי היבשתית. סוחרים הנוסעים דרך המשי הימית יכולים להפליג על כל המרחק של הנתיבים הימיים, בשונה מהצורך בשימוש בממסרים אזוריים בדומה לנתיב היבשתי. ספינות יכלו לשאת כמויות הרבה יותר גדולות של סחורות, ועל כן הייתה לכך השפעה כלכלית גדולה יותר. חילופי הסחורות שנישאו על ידי הספינות הייתה שונה מחילופי הסחורות שנישאו באורחות גמלים. סוחרים בנתיב הימי התמודדו עם סכנות רבות, כגון, מזג אוויר ופיראטיות, אבל הם לא הושפעו מחוסר יציבות פוליטית ויכלו להימנע מנסיעה באזורים מסוכסכים שהיוו סכנת חיים.[46]

המסחר עם מרכז אסיה

עריכה
 
סוחר אירופי על גמל, פסל מתקופת שושלת טאנג, מוזאון שנגהאי. (אנ')

בעקבות המסחר בדרך המשי חלה גם השפעה הדדית בין התרבויות השונות הסוחרות לאורך הדרך. הן השפעה של תרבות המזרח על התרבות היוונית-רומית, והן השפעה של התרבות היוונית-רומית על התרבות הבודהיסטית במרכז אסיה, והשפעה של שתיהן על התרבות הסינית[דרוש מקור].

אימפריית קושאן בצפון הודו הייתה המרכז של השפעות הדדיות אלה, שהחלו במאה ה-2 לספירה, והסתיימו עם נפילת האימפריה הביזנטית.

במקביל לדרך המשי היבשתית התפתחו החל מהמאה השנייה לספירה דרכי מסחר ימיות בין אלכסנדריה שבמצרים לבין גואנגג'ואו שבסין. ספינות המסחר עצרו גם בחופי הודו. דרכי המסחר תרמו להיווצרות מדינות חזקות מבחינה צבאית לאורך הדרך. במדינות אלה שלטו שבטים נודדים שמקורם במדבריות צפון סין. הגדולה במדינות אלה שצמחו על דרך המשי הייתה האימפריה המונגולית.

הסחר היבשתי לאורך דרך המשי נפסק בפועל עם נפילת האימפריה הרומית, שהיוותה אבן שואבת של ביקוש למוצרים אסייתים ו"הניעה" את כל המסחר על דרך המשי, במאה ה-5 לספירה, וכן עם עליית האסלאם במרכז אסיה, במאה ה-7 לספירה, אירוע שהביא להפסקת ההתפשטות הסינית מערבה.

האימפריה המונגולית

עריכה
  ערך מורחב – האימפריה המונגולית

התקדמות המונגולים ושליטתם במרכז אסיה החל משנת 1215 הביאו להקמת רשת של דרכי מסחר יבשתיות, ויצרו מחדש את דרך המשי.

רק מעטים עברו את דרך המשי לכל אורכה, מקצה לקצה, בהם מרקו פולו וויליאם מרוברוק. לרוב עברו הסחורות מיד ליד לאורך הדרך, והמתווכים הרבים היו הסיבה למחירן הגבוה מאוד של סחורות סיניות באירופה.

לאחר נפילת האימפריה המונגולית השתלטו הטורקמנים על דרכי המסחר המערביות יותר (לאחר נפילתה של האימפריה הביזנטית). בשל כך, וכן בשל השפעתה של המגפה השחורה באירופה, פסק המסחר בין סין לאירופה. משנת 1400 פסקו לחלוטין הסחר היבשתי והעברת המשי מסין לאירופה באמצעות דרך המשי.

קשרים בין אירופה לאסיה

עריכה

בעקבות נפילת המונגולים נותק הקשר היבשתי בין סין לאירופה. היעדר הקשר המסחרי הוביל לניסיונות אירופיים להגיע לסין דרך הים. בשנת 1492 הפליג כריסטופר קולומבוס מערבה, בניסיון להגיע לסין ממערב וליצור דרך משי חדשה. אף על פי שחשב כי הגיע להודו, למעשה הוא גילה את אמריקה. ניסיונות לשלוט בדרכי המסחר לסין הביאו לכיבושים פורטוגליים באפריקה, ולאחר מכן להתפתחות המושבות של הולנד ובריטניה החל מהמאה ה-15 ועד המאה ה-17.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 "The Silk Road". National Geographic Society. 26 ביולי 2019. נבדק ב-25 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Eurasian winds toward Silla". Shiga: Miho Museum. במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-9 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Gan, Fuxi (2009). Ancient Glass Research Along the Silk Road. Shanghai Institute of Optics and Fine Mechanics, Chinese Academy of Sciences (Ancient Glass Research along the Silk Road, World Scientific ed.). World Scientific. p. 41. ISBN 978-9-812-83356-3. ארכיון מ-27 בפברואר 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ Elisseeff, Vadime (2001). The Silk Roads: Highways of Culture and Commerce. UNESCO. ISBN 978-9-231-03652-1.
  5. ^ Xinru, Liu (2010). The Silk Road in World History New York: Oxford University Press, p. 11.
  6. ^ "The Horses of the Steppe: The Mongolian Horse and the Blood-Sweating Stallions | Silk Road in Rare Books". dsr.nii.ac.jp. ארכיון מ-2 בפברואר 2017. נבדק ב-23 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Treasures of Ancient Altai Nomads Revealed". The Astana Times (באנגלית אמריקאית). 10 בדצמבר 2012. ארכיון מ-23 בפברואר 2017. נבדק ב-23 בפברואר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ "Additional Berel Burial Sites Excavated". The Astana Times (באנגלית אמריקאית). 21 באוגוסט 2013. ארכיון מ-23 בפברואר 2017. נבדק ב-23 בפברואר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Chinese jade | Ancient Art, Jewelry & Carvings | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  10. ^ Pollard, Elizabeth; Rosenberg, Clifford; Tignor, Robert (2011). Worlds Together Worlds Apart. New York: Norton. p. 278. ISBN 978-0-393-91847-2.
  11. ^ Lubec, G.; Holauerghsrthbek, J.; Feldl, C.; Lubec, B.; Strouhal, E. (4 במרץ 1993). "Use of silk in ancient Egypt". Nature. 362 (6415): 25. Bibcode:1993Natur.362...25L. doi:10.1038/362025b0. {{cite journal}}: (עזרה) Also available at "Use of Silk In Ancient Egypt". ארכיון מ-20 בספטמבר 2007. נבדק ב-3 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה))
  12. ^ Karl Jettmar, Emma C. Bunker, C. Bruce Chatwin, Ann R. Farkas, "Animal Style". Art from East to West, Artibus Asiae 34, 1972, עמ' 256 doi: 10.2307/3249657
  13. ^ 1 2 Christopoulos, Lucas (August 2012), "Hellenes and Romans in Ancient China (240 BC – 1398 AD)", in Victor H. Mair (ed), Sino-Platonic Papers, No. 230, Chinese Academy of Social Sciences, University of Pennsylvania Department of East Asian Languages and Civilizations, p. 31 footnote #56, ISSN 2157-9687.
  14. ^ Hogan, C. M. (19 בנובמבר 2007). Burnham, A. (ed.). "Silk Road, North China". The Megalithic Portal. ארכיון מ-2 באוקטובר 2013. נבדק ב-13 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Zhang, Yiping (2005). Story of the Silk Road. 五洲传播出版社. p. 22. ISBN 978-7-5085-0832-0. ארכיון מ-27 בפברואר 2018. נבדק ב-17 באפריל 2011. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Lovell, Julia (2007). The Great Wall: China Against the World, 1000 BC – AD 2000. Grove Press. p. 73. ISBN 978-0-8021-4297-9. ארכיון מ-27 בפברואר 2018. נבדק ב-17 באפריל 2011. {{cite book}}: (עזרה)
  17. ^ Li, Bo; Zheng, Yin (2001). 中华五千年 [5000 years of Chinese history] (בסינית). Inner Mongolia People's Publishing Corp. p. 254. ISBN 978-7-204-04420-7.
  18. ^ Di Cosmo, Ancient China and its Enemies, 2002
  19. ^ Frankenberger, W. T., ed. (1994). Selenium in the Environment. CRC Press. p. 30.
  20. ^ Becker, Jasper (2008). City of Heavenly Tranquility: Beijing in the History of China. Oxford: Oxford University Press. p. 18.
  21. ^ Liu, Xinru (2012). The Silk Roads: A Brief History with Documents. New York: Bedford/St. Martin's. p. 6.
  22. ^ Grousset, Rene (1970). The Empire of the Steppes. Rutgers University Press. pp. 36–37, 48. ISBN 978-0-8135-1304-1.
  23. ^ Ebrey (1999), 70.
  24. ^ Bentley 1993, p. 33.
  25. ^ "Ancient bottom wipers yield evidence of diseases carried along the Silk Road". The Guardian. 22 ביולי 2016. נבדק ב-18 במאי 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Getz, Trevor. "Land-Based Empires 1450 to 1750". Khan Academy.
  27. ^ Wood, Frances (בספטמבר 2004). The Silk Road: Two Thousand Years in the Heart of Asia. University of California Press. p. 26. ISBN 978-0-520-24340-8. נבדק ב-7 במרץ 2019. {{cite book}}: (עזרה)
  28. ^ Gary S. Dunbar, George Kish, A Source Book in Geography, Geographical Review 69, 1979-10, עמ' 476 doi: 10.2307/214816
  29. ^ Strayer, Robert W. (2009). Ways of the World: A Global History. New York: Bedford/St. Martin's. p. 219.
  30. ^ Christian, David (2000). "Silk Roads or Steppe Roads? The Silk Roads in World History". Journal of World History. 11 (1): 1–26. ISSN 1045-6007. JSTOR 20078816.
  31. ^ Ulric Killion, A Modern Chinese Journey to the West: Economic Globalisation And Dualism, (Nova Science Publishers: 2006), p.66
  32. ^ Yang, Bin. (2008). Between Winds and Clouds: The Making of Yunnan. New York: Columbia University Press.
  33. ^ "History and Legend of Sino-Bangla Contacts". Ministry of Foreign Affairs of the People's Republic of China. 28 בספטמבר 2010. ארכיון מ-28 בספטמבר 2013. נבדק ב-17 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Seminar on Southwest Silk Road held in City". Holiday. ארכיון מ-15 ביוני 2013. נבדק ב-17 באפריל 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Tsang, Cheng-hwa (2000). "Recent advances in the Iron Age archaeology of Taiwan". Bulletin of the Indo-Pacific Prehistory Association. 20: 153–158. doi:10.7152/bippa.v20i0.11751 (לא פעיל 1 בנובמבר 2024). ISSN 1835-1794. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: DOI inactive as of 2024 (link)
  36. ^ Turton, M. (17 במאי 2021). "Notes from central Taiwan: Our brother to the south". Taipei Times. נבדק ב-24 בדצמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Everington, K. (6 בספטמבר 2017). "Birthplace of Austronesians is Taiwan, capital was Taitung: Scholar". Taiwan News. נבדק ב-24 בדצמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Bellwood, Peter; Hung, H.; Lizuka, Yoshiyuki (2011). "Taiwan Jade in the Philippines: 3,000 Years of Trade and Long-distance Interaction". In Benitez-Johannot, P. (ed.). Paths of Origins: The Austronesian Heritage in the Collections of the National Museum of the Philippines, the Museum Nasional Indonesia, and the Netherlands Rijksmuseum voor Volkenkunde. ArtPostAsia. ISBN 978-971-94292-0-3.
  39. ^ Bellina, Bérénice (2014). "Southeast Asia and the Early Maritime Silk Road". In Guy, John (ed.). Lost Kingdoms of Early Southeast Asia: Hindu-Buddhist Sculpture 5th to 8th century. Yale University Press. pp. 22–25. ISBN 9781588395245.
  40. ^ Mahdi, Waruno (1999). "The Dispersal of Austronesian boat forms in the Indian Ocean". In Blench, Roger; Spriggs, Matthew (eds.). Archaeology and Language III: Artefacts languages, and texts. One World Archaeology. Vol. 34. Routledge. pp. 144–179. ISBN 978-0415100540.
  41. ^ de Saxcé, Ariane (2022). "Networks and Cultural Mapping of South Asian Maritime Trade". In Billé, Franck; Mehendale, Sanjyot; Lankton, James (eds.). The Maritime Silk Road: Global Connectivities, Regional Nodes, Localities (PDF). Asian Borderlands. Amsterdam: Amsterdam University Press. pp. 129–148. ISBN 978-90-4855-242-9.
  42. ^ "Maritime Silk Road". SEAArch. אורכב מ-המקור ב-5 בינואר 2014. נבדק ב-11 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ 1 2 3 4 Guan, Kwa Chong (2016). "The Maritime Silk Road: History of an Idea" (PDF). NSC Working Paper (23): 1–30. אורכב מ-המקור (PDF) ב-8 במרץ 2021. נבדק ב-18 ביוני 2024. {{cite journal}}: (עזרה)
  44. ^ Manguin, Pierre-Yves (בספטמבר 1980). "The Southeast Asian Ship: An Historical Approach". Journal of Southeast Asian Studies. 11 (2): 266–276. doi:10.1017/S002246340000446X. ISSN 0022-4634. {{cite journal}}: (עזרה)
  45. ^ Flecker, Michael (באוגוסט 2015). "Early Voyaging in the South China Sea: Implications on Territorial Claims". Nalanda-Sriwijaya Center Working Paper Series. 19: 1–53. {{cite journal}}: (עזרה)
  46. ^ 1 2 3 Billé, Franck; Mehendale, Sanjyot; Lankton, James (2022). "The Maritime Silk Road: An Introduction". In Billé, Franck; Mehendale, Sanjyot; Lankton, James (eds.). The Maritime Silk Road: Global Connectivities, Regional Nodes, Localities (PDF). Asian Borderlands. Amsterdam: Amsterdam University Press. pp. 11–26. ISBN 978-90-4855-242-9.
  47. ^ Manguin, Pierre-Yves (2016). "Austronesian Shipping in the Indian Ocean: From Outrigger Boats to Trading Ships". In Campbell, Gwyn (ed.). Early Exchange between Africa and the Wider Indian Ocean World. Palgrave Macmillan. pp. 51–76. ISBN 9783319338224.
  48. ^ Chirikure, Shadreck (2022). "Southern Africa and the Indian Ocean World". In Billé, Franck; Mehendale, Sanjyot; Lankton, James (eds.). The Maritime Silk Road: Global Connectivities, Regional Nodes, Localities (PDF). Asian Borderlands. Amsterdam: Amsterdam University Press. pp. 149–176. ISBN 978-90-4855-242-9.
  49. ^ Lankton, James W. (2022). "From Regional to Global: Early Glass and the Development of the Maritime Silk Road". In Billé, Franck; Mehendale, Sanjyot; Lankton, James (eds.). The Maritime Silk Road: Global Connectivities, Regional Nodes, Localities (PDF). Asian Borderlands. Amsterdam: Amsterdam University Press. pp. 71–96. ISBN 978-90-4855-242-9.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  מדריך למטייל בוויקימסע: דרך המשי
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דרך המשי


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דרך_המשי&oldid=40018243"