ג'ון מילטון

Disambig RTL.svg המונח "מילטון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מילטון (פירושונים).

ג'ון מילטוןאנגלית: John Milton;‏ 9 בדצמבר 16088 בנובמבר 1674) היה משורר אנגלי ומלומד, שידוע בעיקר בזכות השיר האפי "גן העדן האבוד", מיצירות המופת של השירה העולמית. נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים.

ג'ון מילטון
John Milton
ג'ון מילטון
ג'ון מילטון
לידה 9 בדצמבר 1608
צ'יפסייד, לונדון, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בנובמבר 1674 (בגיל 65)
לונדון, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, מסאי, עובד מדינה, מלומד
בן/בת זוג Mary Powell, Elizabeth Minshull עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אנגלי
מקום לימודים קולג' קרייסט, בית הספר סנט פול, ג'יזס קולג', קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה לטינית, יוונית, עברית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה, כתיבת מסות
יצירות בולטות גן העדן האבוד, אריאופגיטיקה
חתימה John Milton signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תמונה של ביתו של מילטון בבקינגהמשייר, שבו כתב את שירו המפורסם גן העדן האבוד

תולדות חייועריכה

ג'ון מילטון נולד בצ'יפסייד, לונדון. אביו היה לבלר אמיד, השתייך לכנסייה הקתולית אבל המיר את דתו לכנסייה האנגליקנית, דבר שגרם לניתוק ממשפחתו. מילטון למד בבית הספר היוקרתי "סנט פול" בלונדון וחנך באופן פרטי שם. לאחר מכן למד ב"כרייסט קולג'" בקיימברידג'. בתחילה רצה להיות כומר, אך זנח את שאיפתו זו והעדיף להקדיש זמנו לשירה. בקיימברידג' כתב מסות ושירים שזכו לשבחים. הוא למד שפות זרות ושפות קלאסיות (לטינית, יוונית, עברית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית), ושלט בהן היטב. בהיותו בקיימברידג כתב חלק מיצירותיו הנודעות הקצרות כמו On the Morning of Christ's Nativity (בבוקרו של לידת המשיח), L'Allegro (האיש השמח) ו-Il Penseroso (האיש החושב). אחרי כן המשיך את לימודיו בבית אביו, במשך שבע שנים. אז גם כתב את שיריו הראשונים כמו "Lycidas" ו"Comus" שפורסמו ב-1645.

ב-1638 יצא לטיול ארוך באירופה, שם פגש אנשי שם, כמו גלילאו והפילוסוף ההולנדי הוגו גרוטיוס, שהשפיעו על כתיבתו. באיטליה שהה בפירנצה, ברומא, בסיינה, ובנאפולי. בעת שהותו שם כתב שירה באנגלית ובלטינית. הוא היה מחויב לחזור לביתו עם פרוץ מלחמת האזרחים באנגליה בשנת 1639. כשחזר לאנגליה ניהל בית ספר פרטי, ותמך בניסיונות לרפורמות בכנסייה האנגליקנית. הוא תכנן לכתוב אפוס, הראשון מסוגו בשפה האנגלית, בסגנון האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס והקומדיה האלוהית של דנטה.

ב-1642 נשא לאשה את מרי פאוול, שהייתה אז בת 16, אבל היא חזרה לבית אביה אחרי חודש. בתגובה לכך מילטון כתב סדרה של פמפלטים, באחד מהם קרא להקלה בחוקי הגירושין של הכנסייה. טענותיו אלה הביאו לפרסומו כפולמוסן, וגם לביקורת מהממסד הדתי. כתגובה לביקורת מילטון כתב את המאמר "אראופגיטיקה" (Areopagitica) בו קרא לביטול (חלקי) של הצנזורה. מרי פאוול חזרה אליו ב-1646 וילדה לו שלוש בנות (אן, מרי, דבורה) ובן (ג'ון).

בסיומה של מלחמת האזרחים השנייה, שבה המלך צ'ארלס הראשון הודח והוצא להורג, כתב מילטון פמפלטים התומכים בפרלמנט החדש. מילטון עבד שנים אחדות בשירות המדינה, והיה המזכיר המדיני של אוליבר קרומוול. הוא ניהל את ההתכתבות בלטינית, ועסק בהסברה למען הממשל הבריטי. מילטון חלה כנראה במחלת גלאוקומה, וב-1652 היה עיוור לחלוטין. הוא המשיך לעבוד בעזרת עוזרים, כולל המשורר המפורסם לימים, אנדרו מרוול. בשנה זו פקדו אותו אסונות קשים - קודם מתה אשתו אחרי לידת בתו הצעירה דבורה, ואחר כך מת בנו ג'ון בגיל 15 חודש. ב-1656 נשא לאישה את קתרין וודקוק, והיא מתה שנתיים אחר כך, פחות מארבעה חודשים אחרי שילדה את בתם קטרינה. מילטון הקדיש סונטה מרגשת לאשתו - "על אשתו המנוחה".

אחרי מותו של קרומוול ב-1658, הרסטורציה החזירה לשלטון את צ'ארלס השני. בתקופה של חילופי הממשל בשנת 1660 מילטון איבד את משרתו, נאלץ להתחבא מהשלטונות, ואף נעצר ונכלא. הוא שוחרר כשניתנה חנינה כללית. אחר כך הוא נעצר שנית ושוחרר רק אחרי התערבותם של חברים בעלי השפעה, כולל אנדרו מרוול, שנבחר בינתיים כחבר בפרלמנט. בשנת 1663 מילטון נשא לאישה את אליזבת' מינשול, שהייתה בת 24, והיא טיפלה בו בערוב ימיו.

בתקופה זו יצר את האפוס שהעניק לו את עיקר פרסומו - "גן העדן האבוד", שנכתב בין 1658–1664 ופורסם ב-1667. השיר, שנכתב בחרוז לבן (בלי חריזה), משקף את אכזבתו מכשלונו של המהפכה אבל גם את האופטימיות שלו בפוטנציאל האנושי. היצירה זכתה להכרה מיידית בגדולתה, ושבחים ממשוררים ידועים בני זמנו כג'ון דריידן.

ב-1671 פרסם מילטון את "גן העדן המוּשב" וגם את "סמסון אגוניסטיס" (שמבוסס על הסיפור התנכ"י של שמשון). הוא המשיך לכתוב בשנותיו האחרונות עד למותו, מאי-ספיקת כליות, ב-1674.

הערכת שירתו והשפעתהעריכה

במאה ה-18 ג'ון דניס שיבח את "גן העדן האבוד" כשיר מקורי הנובע מרגש דתי נלהב וכתב שמילטון הוא אחד מהגאונים הגדולים ביותר והנועזים ביותר אי פעם, וג'וזף אדיסון בסדרת מאמרים מפורסמים הגדיר באמצעות היצירה את העקרונות של טעם ספרותי טוב. סמואל ג'ונסון כתב ש-"גן העדן האבוד" שיר מהמעלה הראשונה בתכנונו, אך הסתייג מאד מסגנונו ולשונו. בחצי הראשון של המאה ה-18 ג'ון פיליפס השתמש, בחיקוי כמעט מושלם, באופן ההבעה של מילטון לחיבור שיר דידקטי על הכנת מיץ תפוחים, בעוד ג'יימס תומסון, גדול משוררי דורו, הלך בעקבות מילטון וחיבר את "העונות", אפוס בחרוז לבן מקורי. לקראת המאה ה-19 הייתה באנגליה הסכמה מוחלטת שמילטון אחד מגדולי המשוררים האנגלים ובשורה הראשונה של גדולי המשוררים שבכל האומות ובכל הדורות.

כתב סר אג'רטון ברידג'ס: "שיריו הגדולים דורשים מהקורא כובד ראש, כמעט כואב. השפע המדהים ביותר של למדנות מזוקק למושגיו ולתיאוריו. למדנותו לעולם אינה מדכאת את דמיונו; ודמיונו לעולם לא מוחק ולא מעמעם את למדנותו: אך אלו לא היו מצליחים, בלי התוספת של לב גדול ושכל טהור ונעלה. השכל הזה הוקדש ללימוד ולהגות מנערותו ועד מותו; הוא לא חפץ בהנאות הגסות של החיים; הוא היה לגמרי רוחני".

למילטון הייתה השפעה גדולה על המשוררים הרומנטיים האנגלים. שלי החשיב את מילטון יחד עם שייקספיר ודנטה לפילוסופים נעלים ביותר. "קין" של ביירון ו-"אנדימיון" של קיטס חוברו בהשראת "גן העדן האבוד".ויליאם בלייק אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת"', וחיבר בעקבותיו את האפוס "מילטון". להבדיל, ויליאם וורדסוורת' כתב על מילטון: "למרות שלכאורה השראתו נבעה מהספרות הקלאסית, הוא היה עברי בנשמתו, וכל הדברים אצלו תכליתם הנשגב". וורדסוורת' אף הסתמך על שירת מילטון כאמת מידה לחיבור שירה.

ויליאם האזליט כתב: "מילטון לא כתב מתוך דחף מקרי, אלא לאחר בחינה מחמירה של כוחו, תוך החלטה לא להשאיר דבר לא גמור שבכוחו לעשות. הוא תמיד עמל, וכמעט תמיד מצליח. הוא חותר ללא ליאות לומר את הדברים המובחרים ביותר בעולם, ואכן אומר אותם. הוא מקשט ומרומם את נושאו כמיטב יכולתו: מקיפו בכל אסוציאציה אפשרית של הדר או של הוד, אם מוסרי, אם אינטלקטואלי, אם פיזי."

באמצע המאה ה-20 קבע המשורר טי אס אליוט, שהסתייג מהשפעתו העצומה של מילטון על השירה האנגלית: "אין עוד משורר שלשירתו קשה כל כך להתייחס בנפרד, מבלי שדעותיו הפוליטיות והתאולוגיות מכניסות עצמן (לדיון) בלי רשות". למרות דבריו של אליוט, קיומם של כנסים, אגודות וכתבי עת שמוקדשים ללימודי מילטון מעידים על מקומו כאחד מגדולי המשוררים בשפת האנגלית.

כתב מקולי: "ההשפעה של שירתו נולדת, לא כל כך ממה שמביעה, אלא ממה שרומזת; לא כל כך מהרעיונות שמוסרת ישירות, אלא מרעיונות אחרים הקשורים אליהם... אי-אפשר להבין את יצירות מילטון וליהנות מהן, אלא אם כן שכל הקורא פועל יחד עם זה של הכותב. הוא לא מצייר תמונה גמורה, או מנגן למאזין רק פאסיבי. הוא רושם, ומותיר לאחרים להשלים את המתאר. מקיש על הקליד ומצפה מהמאזין להפיק את המלודיה".

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה