זקינתוס
זקינתוס (ביוונית: Ζάκυνθος) או זנטה (בוונטית: Zante) הוא אי יווני במרכז הים היוני, המהווה יחידה אזורית נפרדת במחוז האיים היוניים. האי, השלישי בגודלו מקרב קבוצת האיים היוניים אליה הוא שייך, ממוקם כ-20 ק"מ ממערב לחצי האי הפלופונסי וכ-15 מדרום לאי קפלוניה. זקינתוס היא היחידה האזורית הדרומית ביותר במחוז האיים היונים.
 | |
| תמונת לווין של זקינתוס | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז | מחוז האיים היוניים |
| חבל ארץ | האיים היוניים |
| רשויות מוניציפליות ביחידה האזורית | 1. זקינתוס |
| בירת היחידה האזורית | זקינתוס |
| שטח | 407.58 קמ"ר |
| גובה | 758 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביחידה האזורית | 41,180 (2021) |
| ‑ צפיפות | 100 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 37°48′N 20°45′E / 37.8°N 20.75°E |
| אזור זמן | UTC+2 |
| http://www.zakynthos.gr | |
שטחו של האי עומד על כ-407 קמ"ר, ואוכלוסייתו מונה בקירוב, נכון ל-2011, 41,000 תושבים, כאשר קרוב לחצי מהתושבים מתגוררים בתחומי העיר זקינתוס, העיר הגדולה ביחידה האזורית, ובירתה המנהלית.
גאוגרפיה
עריכההאי של זקינתוס הוא בעל צורה דמוית ראש חץ הפונה לכיוון צפון מערב, שאורכה הוא כ-40 ק"מ ורוחבה כ-20 ק"מ. ההיקף של האי עומד על כ-123 ק"מ. החלק המערבי של האי היא רמה הררית, וחופו הדרום מערבי הוא צוקי באופיו, בעוד חלקו המזרחי הוא מישור פורה, מאוכלס בצפיפות. חלק זה של האי בעל חופים ארוכים וחוליים ומשובץ במספר גבעות.
חלקו הדרום מערבי של זקינתוס מורכב משני חצי איים, החובקים את מפרץ לגאנאס הרדוד, שבו שוכנים שני איים קטנים ובלתי מיושבים. חופי מפרץ לגאנאס הם אזור ההטלה העיקרי של נקבות צב הים החום, צב ים המצוי בסכנת הכחדה, ובמקום קיים פארק לאומי ימי.
בירת האי, הנושאת את שמו, שוכנת בחלק המזרחי של החוף הצפוני, ומתפרשת על שטח של כ-46 קמ"ר.
סמוך לאי נמצאת הנקודה העמוקה ביותר באגן הים התיכון, שעומקה הוא 4500 מטרים.
היסטוריה
עריכההשם זקינתוס הוא ממקור פלסגי, כלומר קודם לתרבות היוונית.
באי שרידים מתקופת האבן החדשה. הוא נזכר באיליאדה ובאודיסיאה. בימי הביניים היה בשלטון הרפובליקה של ונציה שהנהיגו שלטון פאודלי.
האי היה בשליטת ונציה עד שנת 1797. עם סיום עצמאותה של הרפובליקה הוונציאנית בהסכם קאמפו פורמיו, סופח האי, יחד עם האיים היוניים האחרים, לצרפת, אשר שלטה בהם עד 1799, מועד בו גורשה על ידי כוח צבאי עות'מאני-רוסי. הכוחות הכובשים הקימו באיים את רפובליקת שבעת האיים אשר התקיימה בין 1800 ל-1807. ב-1809 סופחו האיים לפרובינציות הצרפתיות של איליריה, אך באותה שנה השתלטו הבריטים על האי. לאחר תבוסת נפוליאון בשנת 1815, העניק קונגרס וינה את זקינתוס והאיים היוניים לאימפריה הבריטית. ב-1817 הקימו הבריטים מדינת חסות בשם ארצות הברית של האיים היוניים. עם עלייתו לשלטון של גאורגיוס הראשון, מלך היוונים העניקו הבריטים את האיים לממלכת יוון ומאז הם חלק מיוון.
מחבר ההמנון היווני המשורר דיוניסוס סולומוס, נולד בזקינתוס בשנת 1798. הוא חיבר את המנון לחירות, שיר המורכב מ-158 בתים, ב-1823, וההמנון הלאומי כולל שניים מהם.
כלכלה
עריכהרוב תושבי האי עוסקים בחקלאות ובדייג, ואינם תלויים בתיירות לפרנסתם. באי תעשיית תיירות מפותחת. ענף התיירות עונתי ופעיל בעיקר בחודשי הקיץ. כחצי מיליון תיירים בשנה מגיעים לאי. אזור התיירות המרכזי הוא בלאגאנס אשר על החוף הדרומי. זקינתוס זכה ב'אות האי האקולוגי', המוענק על ידי האיחוד האירופי, בגין שימור חופים.
ארכיטקטורה
עריכהבשנת 1953 פקדה את האי רעידת אדמה עזה, שגרמה נזק רב למבנים באי. על אף שכמה מהכנסיות הוונציאניות של העיר שופצו, העיר זקינתוס נחשבת עדיין לעיר אפורה. אף על פי כן, באי שרידים רבים, בני 500 שנה ויותר, הממחישים את גדולתה של העיר בעבר. בעיר אנפוניטריה קיימים מבנים רבים ששרדו, בהם מנזר עתיק שהוקם בשנת 1400.
יהודי זקינתוס
עריכה
ערך מורחב – קהילת יהודי זקינתוס
יהודים יושבים באי זקינתוס מזה שמונה מאות שנים. לאחר גירוש ספרד הגיע למקום גל הגירה נוסף של יהודים. במקום עומד בית קברות עתיק מאותה תקופה.
בשנת 1941 פלשו הגרמנים והאיטלקים ליוון. תחילה היה זקינתוס תחת שלטון איטליה הפשיסטית שלא הציקה ליהודים, אך בספטמבר 1943 פרשה איטליה מהמלחמה והנאצים השתלטו על האי. מפקד האי, הקולונל ליט, הורה לאסוף את כל יהודי האי, כ-275 במספר, ולהעבירם להשמדה. לצורך כך העביר ליט לראש עיריית זקינתוס, לוקאס קארר פקודה בה ציווה לרשום את שמות היהודים וכתובותיהם. ראש העיר התייעץ במיטרופוליט של האי כריסוסטומוס דימיטריו ויחד החליטו למסור למפקד האי דף שהיו רשומים בו שני שמות: הראשון היה שמו של הארכיבישוף והשני שמו של ראש העיר. לשאלת המפקד ענו השניים "אנו היהודים הראשונים באי, אם ברצונך לקחת את היהודים שלנו אנו הולכים איתם".
בהנחיית הארכיבישוף עזבו היהודים את בתיהם וברחו לכפרים. תושבי הכפרים נתנו להם מחסה, ולמרות הרעב ששרר באי, הם סייעו ליהודים במאבק ההישרדות. מפקד האי השהה את גירוש היהודים, אבל לאחר שקהילת יהודי קורפו נשלחה להשמדה באושוויץ, ננקטו צעדים מחודשים לשילוח קהילת יהודי זקינתוס למחנות המוות. שלוש ספינות הגיעו לשם כך לזקינתוס, אולם מפקד הפרטיזנים באי דימיטרי קטבאטיס איים לפגוע בחיילים הגרמנים אם יגורשו היהודים. בסופו של דבר הספינות הללו שימשו את הגרמנים בבריחתם החפוזה מהאי ב-12 בספטמבר 1944. הקהילה היהודית של זקינתוס ניצלה בשלמותה.
הסופרת מיכל שלו מספרת פרק זה בספרה רחמים. סיפור הצלתה של הקהילה, מנקודת הראות של ילדה יהודייה מיכל-מזל מצא, הועלה גם בסיפור לילדים "הגיבורים מהאי זקינתוס", שכתבה בתה שילה כהן.
לאחר המלחמה עלו רוב אנשי הקהילה לישראל. כהוקרה לתושבי האי שסייעו בהצלת היהודים, התקינו היהודים שנותרו באי את הוויטראז'ים בכנסיית סינט ד'יואניסיאוס. באוגוסט 1953 נהרס הרובע היהודי של האי בעקבות רעידת אדמה קשה שהחריבה את העיר זקינתוס. חיל הים הישראלי ששייט באזור נחלץ במהירות לסייע לתושבי האיים זקינתוס וקפלוניה שנפגעו מרעידת האדמה. יהודי האי ניצלו מהרעידה, למעט ליזה מצא שנספתה באסון. לאחר אירוע זה, עזבו היהודים המעטים שנותרו באי את זקינתוס. מרביתם עלו לישראל.
היהודי האחרון באי, ארמנדו מורדו, נפטר בשנת 1982. ב-1978 הוענק לארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי ולראש העיר לוקאס קארר אות חסיד אומות העולם. ב-1992 הקימה הנהגת יהודי יוון שתי אנדרטאות במקום בו ניצב בית הכנסת שלום, כהוקרה לחסידי אומות העולם: ראש העיר לוקאס קארר והארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטריו, שהודות למנהיגותם הערכית ואומץ ליבם, ניצלה הקהילה היהודית באי[1].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- גלעד פישר, זקינטוס: היכן שהורמונים ישראלים פוגשים אירופיות ורדרדות, באתר וואלה, 13 ביולי 2014
- נטע וולף, חופשה בזקינטוס: הרבה מעבר לרצועת חוף, באתר ynet, 16 ביוני 2015
- דניאל ארזי, הצד האפל: האי המדהים שהישראלים אוהבים מלא בסמים, פשע ואלכוהול, באתר מאקו, 26 בספטמבר 2024
- מהן המערות הכחולות שבאי זקינתוס?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
- זקינתוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)