יהדות יוון
יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, וראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת שלטון ביזנטיון סבלה הקהילה מגבלות ורדיפות, ואולם עם תחילת שלטון העות'מאנים במאה ה-15, חל שיפור בחיי הקהילה היהודית ביוון העות'מאנית, ויהודים רבים שגורשו בגירוש ספרד התיישבו מחדש ביוון. המגורשים נעשו ליסוד הדומיננטי בקהילה, שנהגה ברובה לפי מנהגי יהדות ספרד, ואולם באיים ובמקומות נוספים נשמרו קהילות קטנות של יהודים רומניוטים, ששמרו על מנהגים דתיים קדומים ודיברו בניב ייחודי של יוונית, יווניטיקה. קהילה יהודית-ספרדית גדולה וחשובה במיוחד התפתחה בעיר הנמל סלוניקי.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו ביוון כ-80,000 יהודים (כשני שלישים מהם בסלוניקי) אשר למעלה מ-60,000 מהם נספו בשואה. בשנות האלפיים, מונה הקהילה שנותרה ביוון כ-5,300 איש.
היסטוריה
עריכהעד חורבן בית שני
עריכההעדויות הראשונות המעידות על קיום יהודים ביוון הן מהתקופה ההלניסטית (תקופה שנמשכה בין השנים 323 לפנה"ס ועד 30), ולפיהן חיו יהודים בערים סלוניקי, לאריסה, ביזנטיון ועוד.
בתנ"ך מצויים מספר מקומות שמעידים על יישוב יהודי ביוון גם בתקופות קדומות יותר:
- ”ובני יהודה ובני ירושלם מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם” (יואל, ד', ו')
- ”ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים אל הגוים תרשיש פול ולוד משכי קשת תבל ויון האיים הרחקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים” (ישעיהו, ס"ו, י"ט)
במחצית הראשונה של המאה השלישית לפנה"ס ישנן ידיעות על קשר בין יהודה וספרטה. ספר מקבים א' מתאר חליפת מכתבים בין יונתן הוופסי לבין אנשי אשפרתא, היא ספרטה – חליפת מכתבים שנועדה לחדש קשר קודם. מכתבו של הקונסול הרומאי מ-142 לפנה"ס, שהעתקים ממנו נשלחו לספרטה וסיקיון שבפלופונסוס, מעיד על קיום יישובים יהודים במקומות אלה. הכהן הגדול חוניו השלישי נמלט לספרטה מפני אנטיוכוס אפיפנס; אדם במעמדו נמלט רק למקום שיש בו קהילה שתקיים אותו ברמת חיים גבוהה.
הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר הוא כתובת מן המאה ה-3 לפנה"ס שבה נזכר עבד משוחרר, מוסכוס בן מוסכיאון שישב בעיר הנמל אורופוס שבאזור בויאוטיה. בתקופת גזירות אנטיוכוס (168 לפנה"ס) ומרד המכבים, גדל מס' היהודים שהובאו ליוון כעבדים, כפי שמעידות כתובות מן התקופה הזאת שנמצאו בדלפי. לאחר שחרורם התיישבו רבים מהם במקומות שאליהם הובלו.
במאה ה-1 לספירה היו, לפי עדותו של פילון האלכסנדרוני יהודים ברוב חלקי הפלופונסוס. פאולוס מצא יהודים ובתי כנסת בעיר קורינתוס. אספסיאנוס שלח אלפי שבויים יהודים אל נירון קיסר לעבוד באיסתמוס הקורינתי.
אחרי חורבן בית שני
עריכהקיסר האימפריה הרומית קונסטנטינוס הפך את דת הקיסרות לנצרות ואף הטיל חוקים שהקשו על חיי היהודים ביוון, אך גם פגע בפגאנים שחיו באותה תקופה ביוון. באותה עת החלה התבוללות מסוימת בקרב יהודי יוון. הובטח להם שאם ימירו את דתם לנצרות, ההגבלות תפוגנה. אבל דבר זה לא קרה, ויהודי יוון חיו במשפחות יהודיות מפולגות שכללו את החלק מבני המשפחה שבינתיים המירו את דתם לנצרות. בתקופה הביזנטית סבלו יהודי יוון, בדרך כלל, מרדיפות ומגבלות חוקיות קשות.
בשנת 1204, בעקבות מסע הצלב שבו נחרבה העיר קונסטנטינופול החלו להתעורר בקהילה תקוות משיחיות.
עד כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1453 היו עליות ומורדות בחיי היהודים לפי מצב רוחם של השליטים באותה עת. בזמן השלטון העות'מאני בין השנים 1453 עד 1832 זכו היהודים לחופש דתי ופולחני בגלל סובלנותם של השליטים הטורקים. לאחר גירוש ספרד גדלה הקהילה מאוד, בקולטה גולים מספרד ופורטוגל שהגיעו ליוון, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית שהסכימה לקבל יהודים רבים. הקהילה קיבלה ברובה הגדול את מנהגי יהדות ספרד ואת שפת הלאדינו ועמדה בקשרים הדוקים עם פוסקי הלכה בטורקיה. על-פי רוב עמדו היהודים בקשרים טובים יותר עם הטורקים שהתיישבו ביוון מאשר עם היוונים. צמיחתה של קהילת סלוניקי מוסברת בין היתר בכך שעיר זו הייתה בתקופה העות'מאנית בעלת אופי טורקי יותר מאשר יווני.
בשנת 1821 עם התקוממות היוונים כנגד הטורקים במלחמת העצמאות היוונית, תמכו רוב יהודי יוון בטורקים. בעקבות זאת, נרצחו כ-5,000 יהודים בחצי האי פלופונסוס בשל אהדתם לצד הטורקי בעימות. פרעות ביהודים נלוו למלחמה בטורקים, ולפיכך היגרו יהודים רבים מיוון למדינות אחרות.
בחג הפסחא של שנת 1847 אירעו פרעות אנטישמיות שבמהלכן נפגע רכושו של דוד פסיפיקו, סוחר בעל אזרחות בריטית. ממשלת בריטניה הטילה מצור ימי בן שנתיים על יוון, עד שהממשלה היוונית נעתרה לדרישתה ופיצתה את פסיפיקו.
מלחמת העולם השנייה
עריכה
ערך מורחב – שואת יהודי יוון
על פי סקר שנערך בנובמבר 1941, ביוון חיו באותה שנה 78,750 יהודים, מהם 55,000 בסלוניקי, 3,000 בקורפו, 3,000 בקוואלה, 3,000 ביאנינה, 2,500 באתונה.[1] 1,200 נוספים התגוררו בלאריסה, 900 בקסטוריה, 900 בוולוס, 500 בטריקלה, 400 בפלורינה ו-325 בכלקיס.
לאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, נשלחו כ-46,000 יהודים מבני קהילת סלוניקי הגדולה לאושוויץ, ושם נרצחו רובם. בסך הכל נרצחו במהלך השואה כ-60,000 מיהודי יוון, כ-80% מהיהודים שהיו בה לפני המלחמה.[2] מספרם הכולל של הניצולים שנמצאו ביוון מייד לאחר המלחמה נאמד בכ-10,000 איש, רובם התרכזו באתונה, סלוניקי ולריסה. בינואר 1945 נספרו באתונה 4,985 יהודים ובסלוניקי כ-2,000 יהודים.[1] רבים מהניצולים היגרו לאחר מכן לארץ ישראל ומיעוט מהם לארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
יהדות יוון כיום
עריכהבשנות האלפיים, מונה הקהילה היהודית ביוון כ-5,300 יהודים, מתוכם כ-3,500 באתונה ו-1,000 בסלוניקי. בשניהם פועל גם בית חב"ד מקומי. קהילות קטנות קיימות גם בלאריסה, וולוס, קורפו, יואנינה, רודוס, זקינטוס, כלקיס וטריקלה.
יהדות סלוניקי
עריכה
- ערך מורחב – יהדות סלוניקי
הקהילה הגדולה ביותר מכל קהילות יוון הייתה קהילת יהודי העיר סלוניקי. הקהילה הוקמה כבר בימי התקופה ההלניסטית, בשנת 140 לפנה"ס וישנם אזכורים להתיישבות יהודים במקום כבר בימים ההם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולין היגרו יהודים ממנה לסלוניקי והתיישבו בה. הקהילה שהוקמה הייתה הגדולה ביותר ביוון עד ימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית במקום הגיעו אליה יהודים רבים משאר מדינות אירופה שבהן ישבו הנוצרים. לקהילה היו מספר בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר, והקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי הנמל הושבת ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל. בשנת 1917 כילתה שרפה גדולה את הרובע היהודי ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים.
הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. לאחר אירוע זה הופיעו גזירות נוספות כמו עבודות כפייה. בדצמבר הפכו הגרמנים את הרב צבי קורץ, רבה של סלוניקי, לראש היודנראט המקומי. הרב קורץ שיתף איתם פעולה, ודמותו נותרה שנויה במחלוקת עוד שנים רבות לאחר המלחמה.
בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי, ועל היהודים הוטלו גזירות שונות. הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם.
ב-15 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. בסך הכל מקהילה בת כ-55,000 בני אדם שרדו רק 1,950 (כ-4%). רוב הניצולים עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948.
יהודי יוון בישראל
עריכהיישובים שהוקמו על ידי בני התפוצה בארץ ישראל או שהיו בין המקימים או בין התושבים הראשונים ביישוב:
- צור משה - הוקם על ידי עולים מקסטוריה בשנת 1937
- שכונת פלורנטין בתל אביב - הוקמה על ידי שלמה פלורנטין יליד סלוניקי.
- נמל תל אביב הוקם ברובו על ידי עולים מיוון.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- מיכאל מולכו מיכאל, יוסף נחמה, שואת יהודי יוון 1941 -1944, יד ושם, ירושלים, תשכ"ה
- י"מ תא-שמע, לתולדות הספרות הרבנית ביוון במאה הי"ד, תרביץ, שנה סב (תשנ"ג), א. עמ' 101–114
- שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי - בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ד 2014
- אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך.
- סטיבן באומן, היהודים בתנועת ההתנגדות היוונית 1941-1945, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ז
- Bowman, Steven, The Agony of Greek Jews 1940-1945, Stanford University Press, California, U.S.A, 2009.
קישורים חיצוניים
עריכה
- חסידי אומות העולם, "רשימת חסידי אומות העולם מיוון", באתר יד ושם.
- אתר הקהילה היהודית ביוון
- המוזיאון היהודי ביוון
- אתר בית הכנסת עץ חיים באי כרתים
- לאה איני, "יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי | אש בדרכים שורפת, באתר הארץ, 12 באפריל 2010
- רות אלמוג, מעולם הספרות והאמנות | היגון והגבורה, באתר הארץ, 28 במאי 2010
- אריאל שנבל, המשבר ביוון והקהילה היהודית: תחושה של יום כיפור, באתר nrg, 3 ביולי 2015
- מוטי כנרי, צפון יוון: סיפורם הטרגי של יהודי תראקיה, באתר GoTravel
- אלברט א' קלדרון, אברהם גאלאנטי - פועלו בחינוך, בעיתונות ובקהילה, פעמים 18, תשמ"ד 1984, עמ' 102-125
- סימונטה דלה-סטה טוראפרנקה, בית המדרש לרבנים ברודוס 1926–1938, המדיניות הפאשיסטית והנסיון לגבש מוקד ליהודי הים התיכון, פעמים 37, תשמ"ט 1989, עמ' 78–112 - על הקמתו של מוסד חינוכי ברודוס בתקופת השלטון האיטלקי באי והקשר בין המוסד לבין שלטונות ויהודי איטליה
- לאה בורנשטיין-מקובצקי, חיים וחברה בקהילת ארטה במאה ה-16, פעמים 45, עמ' 136-126
- גדליהו סטרומזה, בין יהודים ליוונים-נוצרים: המפגש והעימות, פעמים 37, תשמ"ט 1988, עמ' 151–152 - על ספר מאת צבי אנקורי בנושא היחסים בין יהודים ליוונים מאז ראשית הנצרות ועד למאה העשרים
- ז'ק סטרומזה, ספרי זכרונות ועדויות על שואת יהודי יוון, פעמים 27, תשמ"ו 1986, עמ' 169–174 - חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה.
- יצחק כרם, יוון והעלייה הבלתי לגאלית, 1934-1947, המשך, המשך, שורשים במזרח, קובץ ד, 1989, 282-241.
- ברכה ריבלין, העלייה לארץ ישראל מהקהילות היהודיות ביוון על פי ספרות השו"ת במאה השבע-עשרה והשמונה-עשרה, פורסם בשורשים במזרח קובץ ה, תשס"ג 2002, עמ' 57–70. קובץ שהוקדש לנושא הרעיון הלאומי בפזורה הספרדית.
- חן מלול, ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29.03.2017
- אורלי ק' מירון, התפתחותה הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בצפון יוון ..., יד בן-צבי
ארכיון אוסף חיים מזרחי לתולדות הציונות הרביזיוניסטית ביוון., בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 שואת יהודי יוון, אתר חב"ד יוון (ארכיון)
- ^ גדעון רפאל בן מיכאל, יהדות יוון בשואה, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ (ארכיון)