חופש אקדמי

חופש אקדמילטינית: Libertas scholastica) הוא החופש המוקנה למורים, תלמידים ומוסדות אקדמיים לחתור להרחבת הידע באשר הוא, זאת ללא התערבות חיצונית לא עניינית. בהגדרה מצמצמת, חופש אקדמי הוא החופש לעסוק בכל מגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי המחקר, קביעת נושאי ההוראה בכיתה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות של מחקרים. עם זאת, אף לחופש אקדמי יש גבולות. בארצות הברית, בהתאם ל"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940"[1], על מורים להיזהר ולהימנע מנושאים במחלוקת שאינם קשורים לנושא עיסוקם. כאשר מורה מדבר בפומבי או מפרסם דבריו בכתב, עליו ליהנות מחופש להביע את דעותיו ללא מורא מצנזורה מוסדית או מצעדי משמעת, אולם על המורה להפגין ריסון עצמי ולהדגיש כי אינו מביע את דעות המוסד שבו הוא מלמד. קבלת קביעות במשרה במוסד אקדמי מגנה על המורים בכך שהיא מבטיחה שניתן לפטר מורה אך ורק בגלל נימוקים מתאימים, למשל חוסר יכולת מקצועית בולטת או התנהגות הראויה לגינוי על ידי הקהילה האקדמית עצמה.

ההיגיון בחופש אקדמיעריכה

התומכים בחופש אקדמי מאמינים כי החופש לחקור המוקנה לתלמידים ולחברי סגל אקדמי, הוא מרכיב מהותי להגשמת מטרות האקדמיה. קהילות אקדמיות הן מטרה תכופה לניסיונות כפייה הודות ליכולתן לעצב ולשלוט בזרימת מידע. כאשר אנשי אקדמיה מנסים ללמד או להפיץ ברבים אידיאלים או עובדות שאינן נוחות לקבוצות פוליטיות מסוימות או לרשויות השלטון, הם עלולים למצוא עצמם מטרה לניסיונות להשחיר פניהם, לפטרם ממשרתם, לשלילת חירותם, או אפילו לאיומים על חייהם. כך למשל הסוציולוג המצרי סעד אדין איברהים, פרופסור באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, נעצר בשנת 2000 במצרים ונכלא למשך למעלה משנה, בשעה שהיה מעורב ביצירת סרט דוקומנטרי על אי-סדרים במערכת הבחירות במצרים[2].

גורלו של המחקר בתחום הביולוגיה בברית המועצות מדגים מדוע לחברה חייב להיות עניין בהגנה על חופש אקדמי. ביולוג סובייטי בשם טרופים ליסנקו דחה את התגליות המדעיות המערביות בתחום הביולוגיה והציע גישה חדשה, שאיננה מדעית, לביולוגיה (אשר כונתה בשם ליסנקואיזם) ואשר התבססה על עקרונות מטריאליזם דיאלקטי. רעיונותיו של ליסנקו, אשר הועילו לתעמולה הסובייטית, זכו לאהדת השלטון והוא הפך למנהלה של האקדמיה הסובייטית למדעי החקלאות. ליסנקו יזם וניהל טיהורים בקרב מדענים אשר לדעתו בטאו "רעיונות מזיקים", דבר שהוביל לכליאתם, הגלייתם ומותם של מאות מדענים סובייטים. רעיונותיו של ליסנקו יושמו בקואופרטיבים חקלאיים בברית המועצות ובסין. על פי הערכות, הירידה ביבולים, בין השאר כתוצאה מיישום רעיונות אלה, הובילה לרעב המוני ולמותם כ-30 מיליון איש בסין לבדה[3].

חופש אקדמי בישראלעריכה

סקירה ממצה, אך מפורטת דיה, על היבטים של חופש אקדמי בישראל (ובעולם) ניתן לקרוא במסמך שהפיץ מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2010[4]. החופש האקדמי בישראל מעוגן בחוק המועצה להשכלה גבוהה[5]. סעיף 15 בו קובע ש-"מוסד מוכר הוא בן חורין לכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו. בסעיף זה, "עניינים אקדמיים ומינהליים" – לרבות קביעת תוכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת". נראה כי הסעיף מנוסח באופן ברור ומובן גם להדיוטות. הגוף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי, כמו גם שמירה על רמה אקדמית נאותה במוסדות הלימוד היא המועצה להשכלה גבוהה - להלן המל"ג. מועצה זו מורכבת מאנשי אקדמיה המשמשים כפרופסורים באוניברסיטאות, ומאנשי ציבור, כשבראש המל"ג עומד שר החינוך. לרשות המל"ג עומדת זרוע ביצועית שנקראת "הוועדה לתכנון ותקצוב" - ות"ת, שעוסקת בעיקר בעניין תיקצוב האוניברסיטאות וקביעת נוהלים והנחיות רלוונטיים לענייני תקציב ושכר. גוף נוסף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי הוא "ועד ראשי האוניברסיטאות" - ור"ה שהוא גוף וולנטרי, אך בעל משקל בהשפעתו על עבודת המל"ג והות"ת. כח נוסף שאמור לעמוד על משמר זה הוא חברי הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה אשר באמצעות ועדי העובדים שלהם, ובאמצעות פעילות אישית של כל אחד מהם, יכולים לנסות ולהשפיע על שמירת החופש האקדמי.

ניתן לומר באופן כללי, כי החופש האקדמי המהותי, זה שמכוון לחופש ההוראה והמחקר, נשמר, והממשלה לא התערבה וגם לא ניסתה להתערב בתכנים אלה. דרכה להשפיע בעניין זה היא באמצעות מתן תמריצים להוראה זו או אחרת, או למחקרים בתחומים מסוימים וזאת באמצעות הות"ת. העובדה שהממשלה מממנת אחוזים ניכרים מהתקציב השוטף של האוניברסיטאות (סביב 70% ואף יותר), מאפשרת לממשלה גם להחליט מה יהיה גובה שכר הלימוד של סטודנט באוניברסיטה מתוקצבת בישראל[6][7]. ברם, אין זה הנושא המינהלי היחיד שהממשלה מתערבת בו. במהלך העשור השני של המאה ה-21, ולאחר מספר שנים של ויכוחים בין הממשלה לאוניברסיטאות, כפה משרד האוצר את סמכותו (באמצעות פס"ד של בג"צ) להגביל את שכר עובדי המוסדות להשכלה גבוהה, ולקבוע כללים מטעמו בעניין זה[8].

בשנים האחרונות פרץ ויכוח עז בסוגיית החופש האקדמי, וזאת בעקבות התבטאויות פוליטיות קיצוניות של מספר חברי סגל אקדמי באוניברסיטאות. הרוב המכריע של ההתבטאויות השנויות במחלוקת היו כאלה שקראו לחרם אקדמי על ישראל, או תמיכה בארגונים התומכים בחרם כלכלי ואקדמי על ישראל. השאלה שעמדה במוקד הסערה הייתה, האם לחבר סגל אקדמי (להלן פרופסור) שמור עיקרו חופש הביטוי, או שכאשר הוא עוטה איצטלה של פרופסור, אסור לו להביע עמדה פוליטית שעלולה לזהות את העמדה עם המוסד אותו הוא לכאורה מייצג. על אחת כמה וכמה, האם מותר לפרופסור להביע עמדה פוליטית בעת הוראתו, ואף לזמן נציגים של גופים פוליטיים להרצות בשעוריו, ומבלי לשמור על איזון בין המוזמנים[9]. על רקע זה, ביקש שר החינוך לעת ההיא נפתלי בנט (בשנת 2017) מפרופ' אסא כשר, לחבר קוד אתי אקדמי לאוניברסיטאות[10], קוד שאושר על ידי המל"ג במרץ 2018. ברם האוניברסיטאות, למעט אונ' בן-גוריון בנגב שכבר היה לה קוד אתי אקדמי אשר כלל גם את סוגיית חופש הביטוי, סירבו לאמץ קוד זה בטענה לפגיעה בחופש האקדמי[11].

עד לכתיבת שורות אלה (מרץ 2020) אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היא האוניברסיטה היחידה בישראל שיזמה ואישרה קוד אתי אקדמי עוד בשנת 2007[12]. קוד זה נכתב, לאחר שוועדת הביקורת באוניברסיטה, בראשותו של משה אולניק איש קיבוץ רביבים ומנכ"ל משותף לשעבר של בנק הפועלים, דרשה מרקטור האוניברסיטה להביא לכתיבת והפעלת קוד אתי אקדמי. כיום פועלת באוניברסיטה ועדת אתיקה[13], שדנה וממליצה להנהלה בעקבות מקרים ותלונות שהובאו בפניה. סוגיה זו של יחסי הגומלין בין הביקורת הפנימית באוניברסיטאות לבין עקרון החופש האקדמי נדונה בפירוט במאמר שהופיע בספר שיצא מטעמה של אוניברסיטה זו[14]. בעניין זה יש שונות מסוימת בין האוניברסיטאות. סמכות מבקר האוניברסיטה לבדוק נושאים שבסמכות סנאט האוניברסיטה (במיוחד סוגיות אקדמיות ומינויים אקדמיים) היא מוגבלת בכל האוניברסיטאות, למעט באונ' בן-גוריון בנגב. באונ' בן-גוריון בנגב כתוב בחוקתה ובתקנון הכללי: "אין מרות על המבקר אלא החוק, החוקה (של האוניברסיטה) והתקנון הכללי"[15], וע"פי התקנון הכללי המבקר חייב (רק) "לכבד את החופש האקדמי המוענק לאונ' לרבות חברי הסגל שלה". מיד נשאלת השאלה: מי יקבע מה נהנה מחופש אקדמי ומה לא. אליבא דהמאמר[14], רק מבקר האונ' יקבע זאת ולאור 2 כללים: 1. כל סוגיה שהתקנון האקדמי קובע אודותיה הלכה, אינה נהנית מהחופש האקדמי, מכיוון שעל חברי הסגל לפעול ע"פי המוכתב בתקנון; 2. מבקר האוניברסיטה יימנע מליזום ביקורת בתחומים המופיעים בסעיף 15, המוזכר לעיל, בחוק המועצה להשכלה גבוהה (עמ' 587 במאמר). עוד גורס מחבר המאמר, שהעובדה שהסעיף המציין את סמכותו של מבקר האוניברסיטה מכוח "חוק הביקורת הפנימית 1992" בחוק המועצה להשכלה גבוהה מופיע כסעיף משנה בסעיף 15, המעניק לאוניברסיטאות ולחברי הסגל שלה את החופש האקדמי נותן משנה תוקף לגישתו. לאמור: חופש אקדמי מחד, אך לא בלתי מוגבל ונתון לביקורת מאידך, והכל כרוך בסעיף קצר אחד בחוק.

חופש אקדמי לתלמידיםעריכה

מקורו של רעיון החופש האקדמי כאחת מזכויות התלמיד, הוא בגרמניה. על פי הדגם הגרמני (בגרמנית Lernfreiheit) קיימת לתלמיד זכות לחירות ללמוד ולכן זכותו גם לבחור את מוסד הלימוד שבו ילמד ואת תוכנית הלימודים. רעיון זה אומץ בארצות הברית במאה ה-19 בהשפעת מלומדים אשר למדו באוניברסיטאות גרמניות. היישום הבולט ביותר של רעיון זה בארצות הברית נעשה על ידי נשיא אוניברסיטת הרווארד, צ'ארלס ויליאם אליוט, בין השנים 18721897, בהן מקצוע החובה היחיד שאותו היו צריכים תלמידי השנה הראשונה ללמוד היה רטוריקה.

בארצות הברית החופש האקדמי של תלמידים מוגבל על ידי החופש של מוריהם לקבוע אלו דעות עומדות באמות מידה אקדמיות ואשר ראוי ללמדן. על פי החלטה של בית משפט לערעורים בארצות הברית "זכויות המורה לחופש אקדמי ולחופש הביטוי הן מהותיות לעשייה האקדמית"[16]. מנימוק זה אין לסטודנטים בארצות הברית הזכות לדרוש כי מוריהם יקדישו זמן הוראה שווה ללימוד השקפות נוגדות[17]. מורה באקדמיה רשאי לדרוש מתלמיד לכתוב עבודה הבוחנת בעיה מנקודת מבט מסוימת, זאת כל עוד הדבר משרת מטרה פדגוגית ראויה[18]. עם זאת, זכות המורה לקבוע את חומר הלימוד אינה בלתי מוגבלת ועומדת מול זכותו של התלמיד ללמוד בסביבה לא עוינת. "חופש הביטוי האקדמי היא זכות מוגנת במידה שבה היא נוגעת לחומר הלימוד"[19].

חופש אקדמי למוריםעריכה

הרעיון של חופש אקדמי כזכות של חברי סגל אקדמי (בגרמנית Lehrfreiheit) היא חלק בלתי נפרד מן התרבויות האקדמיות המערביות הבולטות: גרמנית, אנגלית, צרפתית וצפון אמריקאית. כל ארבע התרבויות הללו מכירות בזכותם של חברי סגל לחקור ולפרסם את ממצאיהם ללא הגבלה, אולם קיימים הבדלים בין התרבויות השונות באשר למידת החירות של איש הסגל בעת ההוראה בכיתה.

במסורת ההוראה הגרמנית החופש האקדמי אף כולל את זכות המרצה לנסות ולשכנע את תלמידיו לאמץ את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית[20]. עם זאת, קיימת ציפייה ולעיתים אף איסור מפורש על אנשי סגל אקדמי להביע את השקפותיהם הפוליטיות מחוץ לכיתת הלימוד. אולם, בכל הנוגע לחומר ההוראה, לא מוטלת על המרצה כל חובה ללמד חומר מסוים ואין הגבלה באשר לנושאי ההוראה.

בארצות הברית מוגדרת סוגיית החופש האקדמי במידה רבה על ידי ה"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940". בין עקרונות ההצהרה נקבע כי "מורים זכאים לחירות מוחלטת בדיון על נושאי מחקרם". ההתאחדות האמריקאית של המרצים באוניברסיטאות (American Association of University Professors) מקיימת מגעים קבועים עם אוניברסיטאות, מכללות, כולל מוסדות הוראה פרטיים ודתיים, כדי ליישם את העקרונות הללו כבסיס ליחסים החוזיים עם אנשי הסגל. ההתאחדות מקיימת "רשימה שחורה" של מוסדות הוראה אשר הפרו את עקרונות ההצהרה.

בצרפת, מרצים באוניברסיטה ציבורית, או חוקרים במעבדת מחקר ציבורית, הם עובדי ציבור ומשכך מצופה מהם, במהלך עבודתם, להתנהג באופן נייטרלי אשר לא יבטא צידוד בעמדה פוליטית מסוימת או בהשקפה דתית. אולם, החופש האקדמי של מרצים באוניברסיטאות הוא עקרון יסוד המוכר על ידי חוקי הרפובליקה הצרפתית, כפי שנקבעו על ידי המועצה המחוקקת. בנוסף, על פי החוק באשר להשכלה גבוהה בצרפת, פרופסורים מן המנין ופרופסורים חברים, חוקרים ומורים זכאים לחירות מוחלטת ונהנים מחופש הדיבור במהלך מחקריהם ופעילות ההוראה, בהנחה שיכבדו את הוראות החוק ואת עקרונות הסובלנות והאובייקטיביות[21]. אף שהם עובדי ציבור, קידומם של אנשי סגל אקדמיים בצרפת נעשה במידה רבה על פי הערכת עמיתיהם, כנהוג במדינות מערב אחרות, ולא בהליכים מינהליים כנהוג במשרות ציבוריות אחרות.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Statement of Principles on Academic Freedom and Tenure, 1940, באתר האיגוד האמריקאי של המרצים באוניברסיטאות
  2. ^ http://www.ssrc.org/publications/items/items_5.1-2/defending_dangerous_minds.pdf(הקישור אינו פעיל, 16.3.2020)
  3. ^ Jasper Becker Hungry Ghosts: Mao's Secret Famine
  4. ^ רועי גולדשמידט וירון אונגר, היבטים של חופש אקדמי בישראל ובעולם. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 35 עמודים,, ‏2010
  5. ^ חוק המועצה להשכלה גבוהה תשי"ח 1958
  6. ^ בישראל קיימות לא מעט מכללות פרטיות שאינן מתוקצבות, אך מעניקות תארים המוכרים על ידי המל"ג, והן חופשיות לקבוע את שכר הלימוד על פי כללי היצע וביקוש.
  7. ^ גורי זילכה, מדיניות שכר לימוד במוסדות השכלה גבוהה בישראל., מוסד שמואל נאמן, הטכניון., ‏2006.
  8. ^ מיקי פלד, האוצר ניצח את האוניברסיטאות: יוכל לפקח על תנאי השכר והפנסיה שלהן, כלכליסט, ‏2015.
  9. ^ באשר לזימון אישים פוליטיים לשיעורים, מדובר היה בדר"כ בפרופסורים ובשיעורים מתחום "מדעי המדינה, פוליטיקה וממשל", שלכאורה או לא, זימון אישים אלה והשיח הנלווה אל דבריהם, הוא חלק משיטת ההוראה של הפרופסור.
  10. ^ דוד טברסקי, הגבלת חופש הביטוי או קביעת נורמות? סערה סביב הקוד האתי לאקדמיה, "דבר", ‏יוני 2017.
  11. ^ אדיר ינקו, אקדמיה בלי דעות פוליטיות: בדרך לאישור הקוד האתי., Ynet, ‏מרץ 2018.
  12. ^ יצחק (יאני) נבו, קוד אתי אקדמי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ‏נובמבר 2014 (מועד עדכון אחרון).
  13. ^ קוד אתי אקדמי - חברי ועדת האתיקה, אונ' ב.ג. בנגב.
  14. ^ 1 2 רון אבני, הביקורת הפנימית באוניברסיטה והחופש האקדמי - בין התנגשות להרמוניה. בתוך: י. גרדוס ו- י. נבו (עורכים), מדע ורוח בנגב. (עמ' 581 - 589), אונ' ב.ג. בנגב, ‏תשע"ד. (ארכיון)
  15. ^ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקה והתקנון הכללי (עמ' 6)
  16. ^ Bonnell v. Lorenzo, 241 F.3d 800 (6th Cir.), cert. denied, 534 U.S. 951 (2001)
  17. ^ Edwards v. Aguillard 482 U.S. 578, 586 n. 6 (1987)
  18. ^ Brown v. Li, 308 F.3d 939, 953 (9th Cir. 2002), cert. denied, 538 U.S. 908 (2003)
  19. ^ Hardy v. Jefferson Community College, 260 F.3d 671 (6th Cir. 2001), cert. denied, 535 U.S. 970 (2002)
  20. ^ Walter P. Metzger (1955). Academic Freedom in the Age of the University. New York: Columbia Univ. Press
  21. ^ קוד ההשכלה הגבוהה הצרפתי Education Code, L952-2