שנים עשר המרגלים

סיפור מקראי בספר במדבר
(הופנה מהדף חטא המרגלים)

שְׁנֵים עָשָׂר הַמְּרַגְּלִים הוא סיפור מקראי המופיע בפרשת שלח לך שבספר במדבר, ואחר כך מפי משה, בפרשת דברים שבספר דברים. הסיפור התרחש כשנתיים לאחר יציאת בני ישראל ממצרים. לבקשת העם, אלוהים הורה למשה לשלוח שנים עשר מרגלים, אחד מכל שבט, לתור את ארץ כנען לפני כניסתם אליה.

המרגלים שבים עם אשכול ענבים. ויטראז', קתדרלת קמפר
המרגלים על "בול מועדים לשמחה" לשנת ה'תשט"ו, בעיצובו של ג. המורי

המרגלים שבו ודיווחו על ארץ "זבת חלב ודבש", אך תיארו את יושבי הארץ כענקים בעלי עוצמה בלתי ניצחת. בעקבות זאת, נתקפו בני ישראל בהלה ופחד והתכוונו לשוב מצרימה. עונשם של בני ישראל על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה' ובמשה היה ארבעים שנות נדודים במדבר.

משימת הריגולעריכה

על פי ספר במדבר נראה כי שליחת המרגלים הייתה ציווי של ה' למשה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם." (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ב')

לעומת זאת, בספר דברים מספר משה כי היוזמה הייתה של בני ישראל: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ; עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט." (ספר דברים, פרק א', פסוקים כ'-כ"ג)

משה בחר נציג אחד מכל אחד משנים עשר השבטים, כולם ממנהיגי העם, ואמר להם:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב?
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה?
וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?
וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

שליחות המרגלים נמשכה ארבעים ימים, ובמהלכה הם תרו את הארץ ממדבר צין בדרום ועד חמת בצפון. בשובם חזרו המרגלים עם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול עד כדי ששניים היו צריכים לשאת אותו על מוט.

חטא המרגליםעריכה

 
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט, קתדרלת מילאנו
 
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט סימן מזהה של בית, בפראג

המרגלים מתארים את טובה של הארץ: "וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ." (במדבר, י"ג, כ"ז) עם זאת, עשרה מהם צופים כישלון בכיבושה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד [...] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן." (במדבר, י"ג, כ"ח-כ"ט).

המרגלים מוציאים את דיבת הארץ בקביעתם כי היא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר, י"ג, ל"ב). כלב בן יפונה חולק על דעתם וטוען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ, "וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר, י"ג, ל'), אך העם משתכנע מדברי שאר המרגלים: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר, י"ד, א'-ד').

כלב ויהושע בן נון קורעים בגדיהם וגורסים: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַ-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:" (במדבר, י"ד, ז'-ט') אך העם אינו משתכנע ואף מתכוון "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".

בעקבות הפגנת חוסר האמון מבקש אלוהים להשמיד את העם במגפת דבר ולהוציא עם חדש ממשה. אך לאחר תחינות של משה, והעלאת הטענה שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול השם של אלהים בעיני הגויים: "ואמרו הגוים אשר שמעו את-שמעך לאמר: מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (במדבר, י"ד, ט"ו-ט"ז), מומתק העונש, ונקבע שבני ישראל ישהו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. רק עשרת המרגלים מתו במגפה. קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקי. כלב ויהושע, שבניגוד לשאר המרגלים דברו טוב על הארץ, זכו לשרוד את המסע ולהיכנס לארץ.

בספר דברים משה חוזר בקצרה על הפרשה במסגרת נאום תוכחה, ולפי דבריו שם היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם.

על פי המדרש והמפרשיםעריכה

על פי המדרש,[1] כלב נפרד משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבדו לחברון, להשתטח על קברי האבות בחברון, להתפלל ולפרוש משאר המרגלים שרצו להגיד דברים רעים על הארץ כשישובו. מדרש זה בונה את דמותו של כלב כאדם עצמאי.

מדרש אחר מספר כי כלב הערים על העם כשהתפרץ לדברי המרגלים. כלב פתח בדברים שנשמעים כמו תלונות נוספות על משה: "ולא רק זאת עשה לנו משה..." כדי למשוך את הקהל לשמוע לו, והמשיך בשבחו של משה: הוא גם הוציא אותנו ממצרים וקרע את הים וכו'.

פרשת המרגלים בקוראןעריכה

בקוראן מסופר על כך שבני ישראל מסרבים להיכנס לארץ ישראל מפחד הענקים השוכנים בה, למעט שני אנשים המוכנים להיכנס. כעונש הם מתעכבים במדבר ארבעים שנה. פרשני הקוראן מרחיבים את הסיפור וחלק מהספרות הפרשנית קרובה לאגדות חז"ל בנושא.[2]

כג וּבֶאֱמֹר מֹשֶׁה לְעַמּוֹ: ״עַמִּי, זִכְרוּ אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים בַּהֲקִימוֹ בְּקִרְבְכֶם נְבִיאִים, וַיָּשֶׂם אֶתְכֶם מְלָכִים, וַיִּתֵּן לָכֶם אֵת אֲשֶׁר לֹא נָתַן לְעַם מִן הָאָדָם: כד עַמִּי, בּוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לָכֶם וְלֹא תִסֹּגוּ אָחוֹר פֶּן תֹאבֵדוּ (לָעַד)״: כה וַיֹאמְרוּ: ״מֹשְׁה, עַם עֲנָקִים בְּתוֹכָהּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נָבוֹא אֵלֶיהָ עַד אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ. וְרַק אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ נָבוֹא אֵלֶיהָ״: כו וַיֹאמְרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִירֵאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה אִתָּם חָסֶד: ״בּוֹאוּ עֲלֵיהֶם אֶל הַשָּׁעַר, וּבְבוֹאֲכֶם אֵלָיו תִּגְבְּרוּ (עֲלֵיהֶם), וְהִשָּׁעֲנוּ עַל אֱלֹהִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם״: כז וַיֹּאמְרוּ: ״משֶׁה, לֹא נָבוֹא לְעוֹלָם כָּל עוֹד הֵם בְּתוֹכָהּ, לֵךְ אֵפוֹא אַתָּה וֵאלֹהֶיךָ וְהִלָּחֲמוּ, כִּי אֲנַחְנוּ נֵשֵׁב בָּזֶה: כח וַיֹּאמֶר (משֶׁה): ״אֱלֹהַי, אֵין לִי שִׁלְטוֹן בִּלְתִּי אִם עָלַי וְעַל אָחִי. הַפְלֵה אֵפוֹא בֵּינִי וּבֵין הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״: וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): ״אִם כָּכָה, הִנֵּה הָחָרְמָה מֵהֶם הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. יִתְעוּ בָאָרֶץ וְלֹא יֵצַר לְךָ עַל הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״.

אלקראן, סורה 5, תרגום: יוסף יואל ריבלין

בתרבותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד ב'
  2. ^ נסים דנה, למי שייכת הארץ הזאת? - עיון מחודש בקוראן ובמקורות אסלאמיים קלאסיים על עם ישראל, תורתו וזיקתו לירושלים ולארץ הקודש, 2013, הוצאת אוניברסיטת אריאל, עמ' 74–78, וכן - אורי רובין, הארץ המובטחת ואחרית הימים בקוראן ובמסורת האסלאם, בתוך: יורם ארדר, אלינער ברקת, מאירה פוליאק (עורכים), יד משה: מחקרים לזכרו של משה גיל, תעודה כ"ט תשע"ח (2018), עמ' 329-351.