ויקיפדיה

חנה ואזנה גרינולד

במאית, מחזאית ומנחה קבוצות תיאטרון ישראלית

חנה ואזנה-גרינולד (נולדה ב-17 באוקטובר 1965) היא במאית, מחזאית ומנחה קבוצות תיאטרון ישראלית.

חנה ואזנה גרינולד, מאי 2015

זוכת פרס רוזנבלום לאמנים ויוצרים מצטיינים 2021 מנימוקי השופטים: חנה וזאנה גרינולד - על יצירה מעצימה, מחזקת, שואלת ומערערת על האחידות, שאפיינה את התאטרון הישראלי. בעבודותיה נשמע הקול הנשי, קולות מודרים, מצְבי סיכון של נשים, המאפשרות לקהל להיות חלק מקהילה בונה ומעצימה.

כלת פרס שר התרבות לשימור וטיפוח תרבויות ישראל ע"ש יצחק נבון-בתחום התיאטרון לשנת 2022 בפרס עידוד יוצרים נבחרה חנה ווזאנה גרינולד כזוכה בפרס מהנימוקים הבאים: במאית, יוצרת, אשת תרבות, אשת חזון, העוסקת בתיאטרון קהילתי המביא לידי ביטוי את סיפורם וחוויתם של הקהילות השונות בהן היא עובדת. תרומתה לחברה היא רבה ונוגעת ברבדיה השונים של ישראל. בדרכיה המיוחדות והמתוחכמות, דרך משחק ותנועה חנה מחברת את עולמינו הפנימי וחושפת כי הוא אין סופי אם רק נותנים לו אפשרות לפרוח ולצאת ממגבלותיו. על כך היא ראויה לפרס נבון לעידוד היצירה בתיאטרון .


ואזנה עסקה כעשרים שנה בבימוי תיאטרון קהילתי בעיקר של קבוצות נשים. משנת 2007 עברה לביים מופעים והצגות במסגרות אלטרנטיביות כגון: התיאטרון הערבי-עברי ביפו, תמונע ופסטיבל עכו. התמקדותה היא בחיפוש שפה תיאטרונית לשאלות ותכנים העוסקים במגדר ובעיקר בהצלבה שבין זהות מזרחית מגדר ומעמד. העבודה הממושכת בתיאטרון הקהילתי פיתחה אצלה טכניקות אמנותיות של עבודה ללא מחזה כתוב מראש, המדגישים את החוויה האישית החברתית וההיסטורית של המבצעות, עבודה עם טקסטים שאינם דרמטיים והסבה של חומרים אלה לידי מופע. כמו כן עבודה זו שכללה את הרגישות החברתית וגיבשה את תפיסת עולמה הפוליטית המזרחית-פמיניסטית.

ביוגרפיה עריכה

נולדה ביפו כבת בכורה להורים ילידי מרוקו, ניסים ואסתר. אחריה נולדו שלושה אחים. למדה בבית הספר היסודי ע"ש ויצמן ולמדה בכיתה מעורבת של תלמידים יהודים וערבים. למדה בחטיבת הביניים עירוני ז', וסיימה את חוק לימודיה בתיכון רוגוזין. שירתה בצה"ל כמשקית ת"ש באזור הדרום. עם שחרורה עברה לגור בקיבוץ כפר סאלד ושימשה כמטפלת לגיל הרך. בשנת 1988 חזרה לתל אביב ועבדה בניקיון בתים ובהמשך כגננת ובמקביל למדה משחק במסגרת פרטית. היא מספרת על יחסה לתיאטרון: "ולמרות שאני לא ילדת דרמה ולא קראתי אף מחזה או ביקרתי בתיאטרון לפני כן, לימודי התיאטרון מאוד משכו אותי. המחזה היחיד שראיתי במסגרת סל תרבות בבית ספר היה 'אופניים לשנה', של נולה צ'לטון, והוא שינה את חיי".[1] "אופניים לשנה" הייתה הפקה של תיאטרון חיפה על החוויות של נולה צ'ילטון ושחקניה בקריית שמונה לאחר שנה של עבודת תיאטרון קהילתי.

קריירה עריכה

  פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו.

השכלה והנחיה אקדמית עריכה

בשנים 1990–1993 למדה באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון במסלול לתיאטרון קהילתי. כדי לשכלל את מיומנויות ההנחיה שלה עם שחקנים לא-מקצועיים למדה בשנים 1998–1999 לימודי תעודה של הנחיית קבוצות במסלול דו שנתי בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר-אילן. לאחר עבודה ממושכת בתיאטרון הקהילתי ומתוך רצון ליצור מחזה על בסיס אוטוביוגרפי חזרה ללימודי תואר שני MFA בחוג לתיאטרון במסלול שחקן-יוצר באוניברסיטת תל אביב, ובמסגרת פרויקט הגמר העלתה את "פאפעג'ינה" המוגדרת כ"תיאטרון סיפור אוטוביוגרפי בדוי" המבוסס על תהליך התבגרותה ביפו של שנות השבעים.

בשנים 1998–2012 במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הנחתה סטודנטים לתיאטרון קהילתי בפרויקט הגמר שלהם. הנחיית הפרויקטים כללה הנחיה ולווי של הסטודנטים לאורך כל שלבי העבודה מגיוס קבוצה, בנייתה, עבודה על תוכן ותהליך ולבסוף העלאת מחזה מקורי שנכתב ובוים על ידי הסטודנטים עם קבוצות מקהילות מוכפפות [דרושה הבהרה] שונות. כמו כן לימדה במסגרת אוניברסיטת תל אביב קורס להנחיית קבוצות בתיאטרון קהילתי, קורס אשר שימש כבסיס האקדמי לעבודת הסטודנטים במסגרת הקהילה.

תיאטרון קהילתי הוא מסגרת הפועלת לרוב בקרב קהילות מוכפפות. המשתתפים באים מקרב הקהילה ולאחר לימוד מיומנויות דרמה ותיאטרון ותהליך חברתי הם מעלים מופע המבוסס לרוב על חוויותיהם האישיות והחברתיות. תיאטרון זה נמצא על הצומת שבין הפואטי, הפוליטי, התרפויתי והפדגוגי.[2]

"נשים בצומת" (1993) היה המופע הראשון שביימה כפרויקט הגמר של התואר הראשון בלימודי התיאטרון הקהילתי. מופע של תיאטרון נשים מזרחיות ממעמד נמוך בשכונת נווה אליעזר (כפר שלם, תל אביב). תמות שהופיעו במופע זה למעשה ליוו ומלווים אתה עד היום ברפרטואר מופעיה. לאחר תום לימודיה המשיכה עם אותה קבוצה שאליה הצטרפו גם גברים ובשנת 1994 העלתה את "עקודים" העוסקת באחריות האישית והחברתית של מזרחים בשכונות למצבם. לאחר מכן עבדה עם קבוצות נוער במען תל אביב, בתיאטרון חובבים בבת ים ובשכונת התקווה. בשנים 1993–2012 ביימה והנחתה קבוצות תיאטרון קהילתי בקהילות מוכפפות שונות, לרוב במסגרות של נשים. ההצגה "מכה שלא כתובה בתורה" עם נשים נפגעות אלימות במשפחה נחקרה ופורסמה על ידי חוקרת התיאטרון פרופ' שולמית לב-אלג'ם.

תיאטרון אלטרנטיבי-פמיניסטי-מזרחי עריכה

משנת 2007 עברה מבימוי קהילתי לביים וליצור הצגות בתיאטרון האלטרנטיבי-פמיניסטי-מזרחי. התיאטרון הערבי-עברי ביפו היה לבית המקצועי שלה ובו היא לא רק יוצרת אלא גם שותפה לארגון ושיווק של מופעי התיאטרון. בדומה לתיאטרון הקהילתי גם במופעים אלה, התהליך הסדנאי היה במרכז העבודה, כלומר, עבודה מחומרים לא-דרמטיים (כגון: שירה ופרוזה, ומסמכים שונים) ומחוויות אישיות של המבצעות המתגבשים לידי מופע. ולכן מרבית מופעיה הם יצירה משותפת עם היוצרות-מבצעות כשתכני המופע מבוססים לרוב על אירועים אישיים, סיפור אוטוביוגרפי, ותכנים רלוונטיים לחייהן. מופעיה כגון: "פאפעג'ינה", "פריחה שם יפה" (עם סלי ארקדש) ו"שכונת התקוה/קהיר" (עם סיגלית בנאי) הרחיבו את תפיסת התיאטרון לגבי המושג "יהודי וערבי" שאינם עוסקים רק בסכסוך, אלא גם בזהותם התרבותית ערבית של יהודי המזרח התיכון, תוך שזירת נקודת המבט המגדרית והמעמדית. אך היא אינה מגבילה עצמה לשאלות אתניות בלבד, כמו במופע "פנינה לב נייר" (עם ג'קלין פערל) העוסקת בפגיעות נפשית ובאלימות מינית, או ב"תהר ותלד" (עם רחל קשת) שמציגה ב"תיאטרון תמונע", העוסקת בעבודת האימהות מנקודת מבט יהודית-מיתית ויומיומית.

רפרטואר מופעיה מכל השנים עלה במקומות ובמסגרות שונים ברחבי הארץ, כגון: פסטיבל אישה, פסטיבל עכו, תיאטרונטו, פסטיבל סתיו תיאטרוני, פסטיבל חובבים בצוותא, פסטיבל עתיד התיאטרון, ערס פואטיקה, ליבי במזרח, ישרא-דרמה, פסטיבל בינלאומי לתיאטרון בובות ופסטיבל בבית של העונה הירושלמית. בשנת 2013 "פאפעג'ינה" הייתה מועמדת להצגת השנה ב"פרס קיפוד הזהב" של הפרינג' הישראלי בארבע קטגוריות :הצגת השנה, מחזאית השנה, שחקנית השנה –מוריה בשארי, שחקנית משנה לימור זמיר.

ההצגה "פרחה שם יפה" קיבלה תהודה רחבה בציבוריות הישראלית והרחיבה את התודעה המזרחית לשיח התרבותי והפוליטי. ההצגה קיבלה תהודה בסדרה הדוקומנטרית החשובה "ערסים ופריחות האליטות החדשות" של הבמאי רון כחלילי אשר כוללת צילום של ההצגה. ההצגה הוצגה בפני קהלים נרחבים של תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, תנועות נוער, הן במרכז והן בפריפריה. צוות השחקניות של ההצגה כלל את השחקניות עדן אוליאל, סלי ארקדש יחזקאל ואביטל מישל מאיר.

בשנת 2017 העלתה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו הצגת יחיד "סוף על הקטינו" עם השחקנית עירית סופרן. הצגה מספרת סיפור הגירה ושבר משפחתי של משפחת עולים מאירן. ההצגה זכתה בציון לשבח.

בשנת 2017 חנה גיבשה אנסמבל של שחקניות הכולל את עדן אוליאל, סלי ארקדש יחזקאל, מוריה בשארי ליפשיץ ואביטל מישל מאיר. הקבוצה העלתה את ההצגה יולדות.

יולדות הוא מופע העוסק בפרשת החטיפה של ילדי תימן, המזרח והבלקן בשנותיה הראשונות של המדינה. כשני שלישים מהילדים שנעלמו היו ממוצא תימני. הממסד ניסה לאורך השנים לטייח את הפרשה ושלוש ועדות שונות, על אף ראיות ועדויות מטרידות, הגיעו למסקנה שלא התרחשו חטיפות. על חלק גדול מהמסמכים הוטל חיסיון של 70 שנה, ולאחר מאבק בשנת 2017 הוחלט להסירו ולפרסם את המסמכים.

המופע נוצר בשיטת העבודה של ואזנה-גרינוולד המבוססת על התפיסה של בימוי-קולקטיבי כפי שהיא פיתחה לאורך השנים בתיאטרון הקהילתי ובמופעי התיאטרון האלטרנטיבי שלה עם להקת השחקניות הקבועה שלה בתיאטרון יפו. לתהליך הצטרפה רחלי סעיד כדרמטורגית וכפעילה של עמותת עמרם הנאבקת לגילוי האמת ולהכרה ורפוי עבור הנפגעים. המופע בנוי על מספר חומרים: 1. הפואמה יולדות של איריס אליה-כהן, העוסקת בחווייה המורכבת והקשה של לידה בבית חולים ישראלי הנושא אופי בירוקרטי, צבאי והיררכי באופן חריף שנוטל את הכוח והשליטה מהיולדת ומהקשר הטבעי והאנושי שבין האם לוולד. 2. עדויות של אמהות שמספרות את סיפור החטיפה ומתעקשות לא להימחק ולהיטשטש בזיכרון הקולקטיבי. 3. פרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית (ועדת קדמי) בהן נמסרו עדויות של אחיות המצביעות, באורך חלקי, על שיטת החטיפה. 4. עדות של השחקנית מוריה בשארי-מוריה המספרת את סיפורה האישי כנכדה לסבתה שבתה נחטפה.

זהו אינו תיאטרון תיעודי במובן הריאליסטי, אלא מופע פואטי ותנועתי בעיקרו, השוזר בין הפואמה לבין העדויות השונות ויוצר זרימה בין חוויית הלידה הישראלית לבין פרשת החטיפה. באופן זה ואזנה-גרינוולד מראה כיצד גם היום בית החולים מתפקד כאתר כוחני היררכי, צבאי מפקח ושולט ביולדות, ובאופנים שבהן ניטלת מהן אנושיותן והן נהפכות לאובייקטים של הצוות הרפואי. באופן זה המופע מחבר בין חוויות שמרבית הקהל מכיר מהמפגש הלא נעים עם המערכת הרפואית לאופן שבו התאפשר מנגנון החטיפה תחת מערכת הרפואית ומערכת הרווחה.

מבחינה ויזואלית על הבמה שלוש שחקניות: סלי ארקדש, עדן אוליאל ומוריה בשארי-ליפשיץ מגלמות את היולדות, את האימהות המספרות על חטיפת ילדיהן ואף את האחיות דאז. בצד מנגנת על צ'לו אביגיל ארד המגלמת גם את תפקיד השופט בוועדתה חקירה. על רגל כל אחת מהיולדות חותלה בריקמה בסגנון תימני מסורתי ועל גופן חלוק תכלת של בית החולים. אופן תלבושת זה מסמן את הקשר בין חוויית הלידה בהווה לבין העדות של האימהות, בין חוויית הניכור בחוויית הלידה בישראל לבין חוויית ההשתקה של האימהות אז.

ייחודו של תיאטרון תיעודי זה אינו בהבאת מידע חדש בדומה לתחקיר עיתונאי או מחקר אקדמי, תיאטרון זה מנסה לפענח את הדינמיקה האנושית והרגשית שמאחורי העובדות, הפרשנות והמחלוקת סביב הפרשה. השזירה בין חוויית הלידה בהווה דרך הפואמה הפרודית, האירונית והכואבת, ואזנה-גרינוולד מחברת את הצופות והצופים בקהל אל השאלה כיצד זה יכול היה להתרחש? כיצד ניתן לנתק את הקשר הטבעי והאנושי בין אם לילדיה? הניכור, השליטה הכוחנית, וההשתקה הם חלק אינהרנטי מחוויית טיפול בבית חולים, ולכן במנגנון זה יש תמיד פוטנציאל לעשות פשעים חמורים עד כדי פשעים כנגד האנושות כמו חטיפת ילדים. בשנת 2019 במסגרת פסטיבל התיאטרונטו עולה הצגת היחיד "שריקה" על פי סיפורו של יעקב בוצ'ן בעיבוד ובמשחק של הדר גלרון ובבימויה של חנה ואזנה גרינוולד. המונודרמה מביאה את כאבו של הדור השני וחושפת את השריטות והפצעים העמוקים והבלתי נראים של השואה. תמי נולדה כבת יחידה לשני הורים ניצולי אושוויץ. אמה עברה את המלחמה כמזכירתו (היהודיה) של ד"ר מנגלה. תמי נולדה אחרי המלחמה, אך הזוועות שחוו הוריה 'שמה', הטילו צל גדול על ילדותה ועל חייה. בגיל 45 תמי מגלה שהיא עוד לא הספיקה לחיות, לשמוח, לאהוב. הגילוי המרעיש מגיע דרך גבר זר שנכנס לפתע לחייה, ופותח בנפשה תיבות נצורות. ההצגה מבוצעת בעברית באנגלית לקהל ישראלי ויהודי בחו"ל. "בלוק 30 השיכון בראי הפרוזה" עלה במרץ 2020 ובמרכזו שלושה סיפורים קצרים שעובדו לבמה ולמסך: "חיזו בטטה" של סמי ברדוגו, "בלוק 30" של נפתלי שם-טוב, ו "אח קטן" של רונית מטלון ז"ל. זהו תיאטרון סיפור המציג את הבית המזרחי והשיכון דל הדיור הציבורי כמרחב שבו אנשי ונשות הפריפריה נרמסים על ידי הממסד ויחד עם זאת מקיימים בו חיים בעלי משמעות והישרדות חברתית. לרוב במרכז הסיפורים עומדים ילדים וילדות שגדלו וגדלים בשיכון המזרחי. ההצגה מעצבת מבט ביקורתי ועם זאת אמפתי לשיכון: למרקם היחסים שנוצר בתוך הבית, ומחוצה לו. להשתנות הביוגרפית של אדם, של קבוצה ושל חברה, שיחסי הכוח, הקרבה והניכור מעצבים אותה. בהצגה זו לראשונה השתתפו גם שחקנים גברים – כפיר ליבנה, וישי בן משה לצדה מוריה בשארי-ליפשיץ. בפסטיבל עכו 2021 עלתה ההצגה "רצח בהסכמה" על פי פואמה מאת איריס אליה כהן שנכתבה בעקבות סיפור הירצחה של אסתי אהרונוביץ ז"ל. בנוסף לפואמה המופע משלב מונולוגים שנכתבו במרכז למניעת אלימות במשפחה על ידי תהילה אזולאי שאול. ההצגה מראה שאלימות מגדרית חוצה גבולות של זהות, היא קשורה ביחסי כוח ובנורמות חברתיות. הקהל יושב בחלל זירה מארבע צדדים וארבעת השחקניות - תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר ורחלי פנחס - יושבות יחד איתו ומספרות דרך אביזרים שונים את סיפור האלימות. סדין לבן הנמצא במרכז ותלוי מהתקרה הופך לסדין של מעשה אהבה, מעשה אלימות, ותכריכי קבורה ודרכו באמצעות תנועה, צליל ואור נפרשות תמונות של נשים שמתמודדות עם אלימות גברית ומנסות לשרוד אותה. ההצגה זכתה בציון לשבח ורחלי פנחס בפרס השחקנית המצטיינת. בנוסף לעבודות בימוי חנה ואנזה גרינוולד מנהלת את פרויקט החממה עבור יוצרות תיאטרון מהעולם החרדי של מפעל הפיס יחד עם דפנה קרון. 12 אמניות מופע חרדיות העלו מופעים קצרים לאחר תהליך דו שנתי (2019-2021) וטיפלו בתכנים בוערים הנמצאים בצומת שבין מגדר, דת ומעמד. בעקבות צנזורה של הפסטיגל על שיר הפרחה של אסי דיין וצביקה פיק, התעורר דיון ער על סטריאוטיפ הפרחה בישראל. חנה ואזנה גרינוולד יחד עם אנסמבל הפרחות ונשים רבות אחרות יצרו גרסת כיסוי לשיר הפריחה של עופרה חזה שבמרכזו ריקלימינג לדימוי השלילי וניכוסו מחדש כדימוי מעצים לנשים מזרחיות. הקליפ זכה לצפיות רבות. חנה ואזנה גרינוולד ביימה את סדרת הרשת "אדוני ראש בממשלה" (2021) המבוססת על פואמה מאת עודד ליפשיץ. הסדרה פורשת עשרים מונולוגים מדמדומי תקופת נתניהו כראש ממשלה, ומבטאים את בדידותו האישית והפוליטית. את המונולוגים הגישו שחקנים שונים: אולה שור סלקטר, יוסי צברי, אלון דהן, מוריה בשארי, רחל קשת, מנשה נוי, אסתי זקהיים, נדב בושם, הדר גלרון, אמיתי יעיש, אפרת ארנון ודליה שימקו. 

(חלק זה כתב ד"ר נפתלי שם טוב)

הצגות בקהילה עריכה

קבוצת תיאטרון נווה אליעזר

  • נשים בצומת (1993)
  • עקודים (1994)
  • לדעת לא לגעת (1995)

קבוצת תיאטרון לנשים נפגעות אלימות

  • מכה שלא כתובה בתורה (2000)
  • שמרי נפשך: מופע בתנועה (2005)
  • מטרה נעלה : אירוע תיאטרוני (2007)
  • Que Sera Sera (2011)

תיאטרון בבת ים

  • ארזודרם (1998)

מופעים בתיאטרון אלטרנטיבי

הערות שוליים עריכה

  1. ^ חנה וזאנה גרינוולד – אשת תיאטרון, בבלוג יוצרות, 1 ביוני 2015
  2. ^ שולמית לב-אלג'ם, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי, פרדס הוצאה לאור, 2010
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חנה_ואזנה_גרינולד&oldid=37960135"