חרש, שוטה וקטן

(הופנה מהדף חרש שוטה וקטן)
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

חרש שוטה וקטן (לעיתים בראשי תיבות: חש"ו) הוא מעמד המופיע פעמים רבות בהלכה, המתאר קבוצה של אנשים שאינם בעלי-דעת, ואינם אחראים למעשיהם. מעמדם ההלכתי של חש"ו שונה מדינם של אנשים רגילים, בכמה עניינים בעיקר לעניין אי חיובם במצוות. כמו כן נאמר במשנה ”חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים[1].”

הגדרתם

עריכה

בתלמוד במסכת חגיגה[2] נאמר:

חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום - שאינו שומע ולא מדבר... המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אילם, זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם

כך גם נפסק במשנה תורה לרמב"ם, שחרש שעליו חלים דיני חש"ו, הוא חרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר. חרש המדבר, או אילם השומע נחשבים ככל אדם.

אף על פי שדינו של החרש שווה בדרך כלל לזה של השוטה, הרי שבנושאים מסוימים (כגון בדיני ממונות ובדיני אישות), החרש נחשב כחשוב מהשוטה אשר אין לו דעה כלל.

בדורות האחרונים עלתה השאלה מה היחס ההלכתי לחרש-אילם בר דעת, יש שסברו שהוא עדיין נחשב כחרש כי "לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים"[3] ויש שטענו כי הוא לא נחשב חרש כי "מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו"[4] יש שסוברים כי בדורנו הדין שונה כיוון שיש את הכלים ללמדם[5].

שוטה

עריכה

במסכת חגיגה נאמר:

ת"ר איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו

דוגמאות אלו המובאות בגמרא, ניסו לסווג את השוטה כאדם אשר אינו יכול לחשוב בצלילות ואינו מסוגל לחיות חיים עצמאיים.

נחלקו רב הונא ורבי יוחנן בפירוש הברייתא. לפי דעת רב הונא נדרשים כל שלושת הסימנים כדי להגדיר אדם כשוטה גמור. רב הונא מנמק זאת בכך שכל אחד מהסימנים, כאשר הוא לבדו, הוא עשוי להראות על מחלת נפש מסוימת, שאינה בהכרח מגדירה את האדם כ"שוטה", מכיוון שהיא זמנית וחולפת[6]. אך רבי יוחנן חולק עליו וסובר שדי באחד מהסימנים כדי להגדיר אדם כשוטה. ברמב"ם ובשולחן ערוך נפסקה ההלכה כרבי יוחנן. לעומת זאת, דעת הירושלמי היא שדווקא הסימן "מאבד מה שנותנים לו" די בו כדי להוות סימן יחיד שהאדם העושה זאת שוטה, אך שאר הסימנים אינם מספיקים אלא אם כן נעשו כולם[7].

נחלקו הראשונים מה דינו של אדם העושה אחד מהדברים המפורטים כסימני שוטה, אך בכל שאר הדברים מתנהג כאדם פיקח. לפי דעת הרמב"ם[8], גם במקרה כזה, הוא מוגדר כשוטה (אך יש המפרשים בדבריו שהכוונה היא רק לעניין עדות[7]). כך גם כותבים הסמ"ע[9] (שכותב ש"פתי" הוא חסר דעת לכל דבר ו"שוטה" הוא אדם שנטרפה דעתו לעניין דבר אחד אך הוא שפוי בשאר הדברים). אך לפי הרמב"ם סימנים אלו המוזכרים בברייתא מועילים רק כדי להעמיד אדם בחזקת שוטה, כלומר - יש להניח שהוא שוטה עד שיתברר אחרת, אך אם רואים שדעתו צלולה, ניתן לסמוך עליו.

  ערך מורחב – קטן (הלכה)

קטן הוא צעיר אשר לא הגיע לגיל 13 ויום אחד (בר מצווה) ואשר אין לו סימני בגרות. קטנה היא צעירה שלא הגיעה לגיל 12 ויום אחד (בת מצווה) ושאין לה סימני בגרות.

דיני הקטן מחולקים לשתי תקופות עיקריות: תקופה שבה הוא נחשב כפעוט (גיל 6–8), ותקופת הקטנות עד גיל הבר מצווה.

הלכות שבת

עריכה

בתלמוד הבבלי קיים דיון לגבי מי שהיה בדרך בעת כניסת השבת, והוא צריך פתרון לנשיאת ארנקו. חכמים מניחים שקיימת חזקה לפיה אם לא ימצא פתרון לבעיה - האדם יטלטל את הארנק בעצמו בלי הגבלה ויעבור על איסור התורה לטלטל ברשות הרבים בשבת. לפיכך, חכמים מתירים איסורי דרבנן שאינם חמורים כמו איסור התורה, אך גם בתוכם הם שומרים על מדרג. לפי המדרג, העדיפות הראשונה היא טלטול על ידי נכרי שלא מצווה כלל בשביתה, העדיפות השנייה היא טלטול על ידי חמור כיוון שהוא בעל חיים, בעדיפות השלישית מציבים חכמים את החרש, השוטה והקטן.

בתוך כך מבחינים חכמים בין החרש, השוטה והקטן. ההבחנה הראשונית היא כי טלטול על ידי שוטה הוא פחות חמור מטלטול על ידי חרש או קטן. אך נותרת התלבטות בין החרש והקטן: מצד אחד, הקטן יהיה לבסוף גדול, ועדיף להימנע מלהרגילו לחילול שבת. מצד שני, החרש דומה יותר לאנשים רגילים, ויש חשש שמתוך ההיתר לטלטל על ידי חרש ילמדו להתיר טלטול על ידי אדם רגיל.[10] התלמוד לא מכריע בהתלבטות זו, וההלכה היא שאין עדיפות בין חרש לקטן.[11]

ההבנה המקובלת בקרב ראשונים רבים, כגון רמב"ן, רשב"א ור"ן, היא שההיתר לטלטל על ידי חרש שוטה וקטן היא דווקא באופן שנמנע מעקירה והנחה באמצעותם. כלומר: לאחר שהחרש לדוגמה התחיל ללכת, ניתן להניח אצלו את הארנק, ולפני שעוצר לנוח יש לקחת את הארנק בחזרה מידם. אמנם, יש שמבינים מהרמב"ם שההיתר הוא טלטול מלא על ידי חש"ו, בלי צורך להימנע מעקירה והנחה, אלא שההיתר הוא דווקא מבעוד יום, כלומר לתת את הארנק לחש"ו לפני כניסת השבת.

להלכה התקבלה בעיקר הדעה המקובלת. הרמ"א פסק שניתן להקל גם כמו ההבנה המתירה לתת מבעוד יום בלי סייגים. המגן אברהם חולק על פסיקה זו. המשנה ברורה פוסק שניתן להקל דווקא כשמדובר בכרמלית.[12]

דיני ממונות

עריכה

בדיני נזיקין, החובל בחרש שוטה וקטן - חייב באחריות על הנזק, ואילו הם שחבלו באחרים - פטורים (משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה ד').

בדיני קניין, אין לחרש שוטה וקטן חזקה בחפץ הנמצא אצלם.[דרוש מקור]

בדיני מקח וממכר, מהתורה אין לחרש, שוטה וקטן קניין.[13] אמנם מדרבנן תקנו ששוטה יכול לקנות ולמכור על ידי אפוטרופוס.

חרש, שלא שומע ולא מדבר, או שמדבר ולא שומע כלום (אם יכול לשמוע קצת, נידון כפיקח) רבנן תקנו שיכול לקנות ולמכור מיטלטלין ברמיזה (דהיינו שנראה ממעשיו שרוצה לקנות ולמכור), אבל לא יוכל למכור קרקעות, שצריך דעת יתרה, וצריך לבדוק ממש טוב אם יש לו דעת, או לא (כי אם יש לו דעת, יוכל למכור גם קרקעות).

לעומת זאת, אילם ששומע ולא מדבר, בודקים אותו כמו שבודקים בגיטין, ואם בדקו ונמצאת דעתו צלולה, או שכתב לנו בכתב ידו, יכול למכור גם קרקעות.

קטן, על אף שלגבי קידושין נחשב כקטן עד גיל שלוש עשרה שנה ויום אחד,[14] לעניין מקח וממכר בודקים אותו מגיל שש, ואם יודע לעסוק במשא ומתן, יש לו קניין במיטלטלין. ובקרקעות רק אם קונה, שאז המוכר הוא זה שמקנה לו, והקניין שהמוכר מקנה, מועיל מדין "זכין לאדם שלא בפניו", או שמוכר קרקע שלו אישית. אבל אם מוכר קרקע, שירש מאביו, צריך שיגיע לגיל עשרים, ורק אז יוכל למכור, כיוון שהחשש הוא שעד גיל עשרים לא ידע להעריך נכון את השדה, כי הוא לא התייגע והתאמץ בשבילו, אלא הוא נפל לו בירושה, ולכן ימכור אותו בפחות מהשווי האמיתי בשוק, כי דעתו קרובה למעות.[15].

בדיני עדות, חרש, גם אחד כזה ששומע ולא מדבר או מדבר ולא שומע, פסולים לעדות מהתורה, כי צריכים לשמוע את האיום, שבית הדין מאיים שלא יעידו בשקר, ובתורה כתוב "ושמעה קול אלה"[16]

שוטה, גם אחד כזה שדעתו מיושבת עליו בדרך כלל, אלא שיש דבר אחד שמתנהג בה תמיד בצורת שטותית, מוגדר כשוטה לעניין עדות. ולמרות שרק מספר את המעשה שהיה, עדיין פסול. כי הוא פטור מכל המצוות.

קטן, פסול לעדות מהתורה, כי כתוב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'"[17] ולומדים מזה שהעדים צריכים להיות "אנשים" - גדולים. וגם אם הוא קטן וחכם, פסול לעדות. ורק אם הביא שתי שערות, ונכנס לגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד. כשר לעדות מיטלטלין, ופסול לעדות קרקעות, עד גיל עשרים. ואם לא הביא שתי שערות בגיל שלוש עשרה, ונולד בו סימני סריס עד גיל עשרים, כשר לעדות. ואם לא נולד בו סימני סריס יהיה כשר לעדות, רק כשיגיע לרוב שנותיו. שזה גיל שלושים ושש שנה ויום אחד. [18]

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה ד'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ב'.
  3. ^ שאלות ותשובות צמח צדק סימן ע"ג/ס"ח וכך סברו גם המהר"ם שיק בשו"ת מהר"ם שיק אבן העזר סימן ע"ט (המהר"ם שיק גם טוען שדעת כזאת היא לא באמת דעת) והרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד' סימן י"ז
  4. ^ רבי מרדכי הלוי הורוויץ, מובא אצל רבי שמחה בונם סופר, שו"ת שבט סופר, אבן העזר סי' כא, באתר היברובוקס; וכך סברו גם בעל שו"ת נחלת בנימין בסימן ל"א ואליעזר דוד גרינוולד בשו"ת קרן לדוד
  5. ^ הרב שלמה זלמן אוירבך בחוברת מוריה אלול תשמ"ב
  6. ^ יעקב בזק, שופט בית המשפט השלום בירושלים "אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו" (ירושלים תשכ"ד) עמ' 226- 227
  7. ^ 1 2 שו"ת צמח צדק, אבן העזר חלק ב' סימן קנ"ב.
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק ט'.
  9. ^ סימן ל"ה ס"ק כ"א
  10. ^ שבת קנג א – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס"ו, סעיף ה'
  12. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס"ו, סעיף ו'
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ט
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ד', הלכה ז'
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ט, הלכה ח'
  16. ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוק א'
  17. ^ ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ז
  18. ^ משנה תורה, הלכות עדות, פרק ט'