פרה אדומה

סוג פרה אשר האפר שלה משמש לפי התורה לטיהור אדם שנטמא טומאת מת.
(הופנה מהדף אפר פרה אדומה)

בהלכה היהודית, פרה אדומה היא פרה שצבע שערה חום אדמדם[1], ומשתמשים באפרה לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת, לאחר תהליך המתואר במקרא, בתחילת פרשת חוקת, הכולל בין היתר: שחיטתה, שריפתה, עירוב אפרה עם מי מעיין, והזאה (התזה) בעזרת אזוב ביום השלישי וביום השביעי על ידי איש טהור ממי הנידה על הטמא שנהפך בסיום התהליך לטהור. וגם לאחר ההזאה האדם עדיין טמא עד שיטבול במקווה, ובערב הוא חוזר להיות טהור.

פרה אדומה
(מקורות עיקריים)
Rød dansk malkerace RDM.jpg
מקרא ספר במדבר, פרק י"ט
משנה סדר טהרות, מסכת פרה
ברייתא תוספתא, מסכת פרה
משנה תורה ספר טהרה, הלכות פרה אדומה
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קי"ג, עשה ק"ח
ספר החינוך, מצווה שצ"ז, מצווה שצ"ט

תהליך הביצועעריכה

אדם נטמא בטומאת מת על ידי נגיעה בו, או שהות בבית שנמצא בו מת. אסור לו לאכול תרומה או קודש, וכן אסור לו להיכנס לעזרה בבית המקדש. על מנת לטהר אדם זה, יש להזות עליו מאפר הפרה האדומה. כפי הנאמר בפסוק: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק ב'); "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא ... הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"א).

על מנת לקיים את המצוה כהלכתה, על הפרה לענות על הקריטריונים הבאים:

  • עליה להיות אדומה (בגוון חום אדמדם); די בשתי שערות שאינן אדומות (שחורות או לבנות) הסמוכות זו לזו כדי לפסול אותה.
  • לא עלה עליה עול. אם הפרה משכה בעול המחרשה, היא לא תוכל לשמש כפרה אדומה. לשם כך ניתנו סימנים מיוחדים (שערות בגב הבהמה, הנכפפות לאחר שעלה עליה עול). ולא רק לא עלה עליה עול, אלא לא עשו בה כל עבודה שהיא לצורך האדם, אף אם רק נשען עליה[2].
  • אין בה מום הפוסל בקרבנות, וכן אין בה אחד מהפסולים האחרים הנוהגים בבהמות קדשים.
  • עליה להיות לפחות בת שנתיים.
 
הדמיית מראה פתח המקדש (על פי המידות המצוינות במשנה) מהר הזיתים

לאחר בחירת הפרה, לוקחים אותה אל הר הזיתים, למקום המכוון אל מול פתח ההיכל, ובנוי בצורה מיוחדת, כך שגם אם יש מת מתחת לאדמה - הפרה והעוסקים בה לא יטמאו. כהן טהור שלובש בגדי כהונה ושהופרש מביתו שבעה ימים קודם לכן, שוחט את הפרה, לוקח מדמה בתוך כף ידו ומזה (מתיז) ממנו שבע פעמים אל מול פתח ההיכל שבמקדש, כאשר כל הזאה באה עם טבילה נוספת בתוך כף ידו.

אפר הפרה האדומהעריכה

לאחר השחיטה והזאת הדם, שורפים את הפרה על גבי מערכת עצים ואל השריפה זורקים עץ ארז, אזוב ותולעת שני כאשר תולעת השני כרוכה על הארז והאזוב. בכל זמן עשיית הפרה מהשחיטה ועד שתהפך לאפר אסור למתעסקים בה לעסוק במלאכה אחרת שלא קשורה לעשיית הפרה ואם עשו מלאכה הפרה נפסלת. וכן כל מי שמתעסק בהכנתה מהשחיטה ועד שתהפך לאפר, נטמא.

לאחר שהאש נכבית, כותשים את כל מה שנשאר מהשריפה ולא הפך לאפר כגון עצמות, עד שנוצר אפר. את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לשימוש הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, ומשם הוא מתחלק לכל ישראל.

מי החטאתעריכה

  ערך מורחב – מי חטאת

לצורך הטהרה, לוקחים מים ממעיין בכלי, נוטלים מן האפר, ומפזרים אפילו קמצוץ ממנו על המים, ומנתינת האפר הם מי החטאת, שבתוכם טובלים אזוב, ומזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ולאחר הטבילה במקווה הוא נטהר מטומאת מת: "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ט).

מי המעייןעריכה

בזמן שבית המקדש היה קיים בירושלים היו נוהגים להביא את המים לטיהור הכהן ששורף את הפרה ממעיין השילוח, כפי שמתאר זאת הרמב"ם בחיבורו המשנה תורה:

"וכשירצו להזות על הכוהן השורף, מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות; ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהיה אוהל מבדיל בינם ובין הארץ, מפני קבר התהום; וכוסות של אבן בידם, והולכין עד לשילוח. הגיעו לשילוח, יורדין שם וממלאין--שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות; ועולין, ויושבין על גבי הדלתות. והולכין עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, יורדין ומהלכין על רגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות, תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום; ומהלכין עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה קלל של אפר. נוטלין האפר, ונותנין במים שבכוסות, ומזין על הכוהן השורף.".

מקום שריפת הפרהעריכה

בעת החדשה יש מי שהציע לאתר את המקום המדויק שבו שרפו את הפרה אדומה בהר הזיתים[3]. איתור המקום מבוסס על ההנחות הבאות:

  • בעת שריפת הפרה היה צריך לראות את פתח בית המקדש. בהנחה כי אבן השתיה שאנו מזהים היום היא אבן השתייה המקורית, הרי הגובה שלה מעל פני הים הוא 743.7 מטר. נוסיף את גובה מזבח העולה העשוי להסתיר את הפתח, ואז נגיע לנקודת גובה מקבילה בהר הזיתים, אשר ממנה ניתן לראות את פתח בית המקדש.
  • שריפת הפרה הייתה צריכה להתבצע על משטח סלעי, אשר תחתיו יהיה חלל ריק, כך שהאפר לא יקבל טומאה מהקרקע.

לאור זאת הועלתה ההשערה כי המקום המתאים הוא במשטח הסלעי הרחב בכניסה לכנסיית דומינוס פלוויט. בדיקות שנעשו במקום העלו כי מתחת למשטח הסלעי יש חלל ריק לא קטן. כך שהמקום עומד בקריטריון השני.

סברה אחרת אומרת כי המקום נמצא בחלקת קבורה המכונה "חלקת החלאבים" בה נקברו בני היישוב הישן בסוף המאה ה-19[4].

היסטוריה של הפרה האדומה והמדרשיםעריכה

הפרה האדומה הראשונה, שנשרפה בימי משה רבנו, נשרפה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, שהיה אז סגן הכהן הגדול; אולם כל הפרות האדומות האחרות, שנשרפו לאחר מכן - היו כשרות גם בכהן הדיוט; ויש הסוברים שהפרות האדומות האחרות צריכות להישרף דווקא על ידי כהן גדול. למרות כוחה של הפרה האדומה לטהר את הטמאים, העוסקים בשריפתה - נטמאים טומאה קלה (של יום אחד). האפר שנשרף מפרה אחת, הספיק למשך כמה וכמה שנים, שכן ניתן לערב כמות קטנה של אפר במיכל גדול של מי מעיין, ודי בטיפה אחת שנוגעת באדם או בכלי כדי לטהר מן הטומאה.

על פי הרמב"ם היו בעבר תשע פרות אדומות: הראשונה נעשתה על ידי משה, השנייה על ידי עזרא, ועוד שבע נעשו אחרי עזרא ועד חורבן הבית. פרה נוספת עתידה להיעשות על ידי מלך המשיח (משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות פרה אדומה, פרק ג', הלכה ד').

במשנה במשנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ה' נאמר: "הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא[5], וחמש מעזרא ואילך; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שבע מעזרא ואילך. ומי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול[6] עשו שתיים שתיים, אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת."

 
ציור עשיית הפרה האדומה בימי משה על ידי אלעזר בן אהרן

מצווה זו מפיעה בספר במדבר פרק י"ט, ומתחילה במילים "זאת חוקת התורה". חז"ל מביאים את מצוות הפרה האדומה כמייצגת הקיצונית של ה"חוקים", מצוות שקשה לבני האדם להבין את התועלת בקיומם (הטעם שלהם). במדרש מובא ציטוט שיחה בין אלהים למשה: "לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר - חוקה"[7]. גם על שלמה המלך נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - "שביקש לעמוד על טעם פרה" אך לא עלה בידו.

בתרבויות קדומות במזרח התיכון, לצבע אדום הייתה משמעות מיוחדת בהקשר של העלאת קרבנות. במצרים העתיקה האמינו שהאדום מסמל את בשלות הדגן. הנוהג היה להקריב אדם בעל צבע שיער אדום בשדה לאחר הקציר, להתאבל ולהתפלל שהכוחות הרוחניים שאחראים לצמיחת הדגן יחזרו במלוא המרץ בשנה שלאחר מכן. לבסוף, היו שורפים את קרבן האדם ואת אפרו היו מפזרים בשדה כדי להפרות את האדמה.

במקרה של שוורים אדומים כקרבנות, הספיקה שיערה לבנה אחת בכדי לפסול את העלאת הקרבן ושריפתו.<ref>Efraim Lev, Simcha Lev-Yadun, The Probable Pagan Origin of an Ancient Jewish Custom: Purification with Red Heifer’s Ashes, Advances in Anthropology 6, 2016-11-16, עמ' 720–726 doi: 10.4236/aa.2016.64011</ref

דמא בן נתינהעריכה

  ערך מורחב – דמא בן נתינה

בספרות חז"ל מופיע סיפור, על גוי שהתייחד בכיבוד אב, וסירב להפריע את מנוחת אביו, כדי למכור לחכמי ישראל אבן שהייתה דרושה לחושן (אחד מבגדי הכהונה בבית המקדש), ובכך הפסיד את העסקה, וכעבור תקופה זכה שתיוולד בעדרו, פרה אדומה שנמכרה בעבור הון רב, לאותם החכמים.

לאחר חורבן בית המקדשעריכה

הרא"ש בפסקיו[8] מוכיח שבתקופת האמוראים (300–400 שנה לאחר החורבן) עדיין השתמשו באפר פרה אדומה. ואמנם, בחפירות ארכאולוגיות בעיר ציפורי נמצאו כלי אבן (שאינם מקבלים טומאה) שתוארכו עד לתקופה הרומית המאוחרת במאה הרביעית לספירה[9][10]. לטענת חוקר השומרונים הרב משה גאסטר, הכינו כהני השומרונים פרה אדומה בשנת 1358[11]. לפי תיאור זה, הכהן השורף לא היה כהן גדול[11]. בקהילת ביתא ישראל המשיכו להשתמש באפר פרה אדומה ליצירת מי חטאת. ככל הנראה הכשירו גם פרות בגוון חום-בהיר[12]. מנהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה ה-20 בגלל מלחמת האזרחים האתיופית שלא אפשרה שהייה מחוץ לכפר, וכן חוסר באפר פרה אדומה. הפּרה האדומה האחרונה נשחטה בשנת 1952 בידי הכהן ממהרה יסהק[13].

בשנת 1930 הרב שמואל דוד לוין פרסם ספר בה נדון נושא של אפשרות מעשית של פרה אדומה בימינו.

בשנים האחרונות ישנן קבוצות יהודיות ששואפות למצוא פרה אדומה (ביניהן מכון המקדש), אולם עד כה מאמציהן לא צלחו. בשנת 2000 לערך נולדה פרה אדומה ברפת בכפר הנוער הדתי, אך בהמשך צמחו בה כמה שערות שחורות, והיא נפסלה. בשנת 2014, נמצאה פרה אדומה בארצות הברית[14]. בנוסף, בעוד מספר מקומות בעולם מצויים עדרים גדולים של פרות אדומות. האפשרות לשרוף כיום את הפרה האדומה תלויה במספר שאלות הלכתיות, והיא שנויה במחלוקת.

מכון המקדש, ניסה לגדל באמצעות ברירה מלאכותית את הפרה האדומה המושלמת מתוך עדר של 500 פרות אנגוס אדומות שייבא לשם כך מנברסקה לעמק הירדן בסיועו של מטיף נוצרי ממיסיסיפי[15]

החוקר זהר עמר ערך ניסוי מדמה שרפת פרה אדומה ובו יצר מודל לגבי מיני העץ ששימשו לשרפת הפרה וכמותם, כמות האפר המתקבלת ולכמה הזאות הוא יכול להספיק.[16]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יש טענות כי מדובר בפרה חומה לחלוטין וששמות הצבעים בעולם העתיק היו מעט שונים משמות הצבעים בעת החדשה. ראו: אורן הוברמן, למה אין כחול בתנ"ך?, באתר כלכליסט, 14.07.11
  2. ^ הלכות פרה אדומה, פרק א', הלכה ז'
  3. ^ הרב יונתן אדלר, "מקום שרפת הפרה האדומה בהר הזיתים", תחומין, כב (תשס"ב), עמ' 537 - 542.
  4. ^ מקור: יהודה עציון אצל החלאבים, מקור ראשון, 22 יוני 2007.
  5. ^ מכאן עולה שמאז הפרה האדומה שנעשתה בפיקוחו של משה רבנו (במדבר פרק יט) - לא נעשתה פרה נוספת בכל ימי תקופת ההתנחלות בארץ וימי בית המקדש הראשון, עד עזרא הסופר בראשית ימי הבית השני. הוי אומר, שהפרה של משה הספיקה לעם ישראל למשך תשע מאות שנה. אין בכך כל קושי: ניתן לצרף לשריפת הפרה עצים רבים, ללא כל הגבלה, כדי להרבות את האפר (משנה מסכת פרה פרק ד משנה ד). מן האפר ניתן לקחת גרגירים ספורים ולתת בכלי גדול מלא מים (כמות האפר לכל כלי - "כדי שייראה על פני המים", משנה מסכת פרה פרק ג משנה ג). בכך הוכשרו כל המים שבכלי לשמש כ"מי חטאת" המטהרים, וטיפת מים אחת מהם מספיקה לטהר את הטמא (רמב"ם משנה תורה הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ח).
  6. ^ לא ידוע אם מדובר ביוחנן הורקנוס הראשון או בנכדו, יוחנן הורקנוס השני
  7. ^ במדבר רבה, פרשה י"ט, פסקה ו'
  8. ^ חולין פרק ח אות ד
  9. ^ כיכר השבת, ‏מחקר: בציפורי שמרו טהרה גם אחרי החורבן, באתר כיכר השבת, 24 ביוני 2020
  10. ^ Sherman, Maya, Zeev Weiss, Tami Zilberman, and Gal Yasur. Chalkstone Vessels from Sepphoris: Galilean Production in Roman Times, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 383, no. 1 (2020): 79-95.
  11. ^ 1 2 פרופסור מאיר בר-אילן,הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי בית שני, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן תשמ"ב, עמוד 134
  12. ^ יוסי זיו, מילה בידי אישה בספרות חז"ל ובמנהג יהודי אתיופיה, נטועים יא-יב (אלול תשס"ד), עמודים 39-54
  13. ^ יעקב גונצ'ל, תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 35, אוגוסט-ספטמבר 2006
  14. ^ ארנון סגל, נדיר: פרה אדומה כשרה נולדה בארה"ב, באתר nrg‏, 18 ביוני 2014
  15. ^ סיימון סבאג מונטיפיורי, ירושלים: הביוגרפיה, אור יהודה: דביר, 2013. עמ' 87 במהדורה העברית.
  16. ^ ארנון סגל, הר האפר, מקור ראשון 1148, 9.8.2019, עמ' 3


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.