ארטורו טוסקניני
ארטורו טוסקניני (באיטלקית: Arturo Toscanini; 25 במרץ 1867 – 16 בינואר 1957) היה מנצח איטלקי.
.jpg) | |
| לידה |
25 במרץ 1867 פארמה, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
16 בינואר 1957 (בגיל 89) מנהטן, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות הגדול במילאנו |
| מוקד פעילות |
רומא, ניו יורק, מילאנו, Lierna |
| תקופת הפעילות |
מ-1886 |
| מקום לימודים |
קונסרבטוריון אריגו בויטו |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| כלי נגינה |
צ'לו |
| חברת תקליטים |
RCA רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית |
| בן או בת זוג |
Carla Toscanini De Martini (21 ביוני 1897–23 ביוני 1951) |
| צאצאים |
Wally Toscanini Castelbarco, Walter Toscanini, Wanda Toscanini Horowitz |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
_%D7%91%D7%AA%D7%9C_%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91_1936_%D7%9C%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A8_btm10700.jpeg)
טוסקניני היה אחד המנצחים הדגולים בתקופתו. הוא נודע לתהילה בעוצמתו, בברק שלו, בתביעתו לשלמות, באוזנו הקשובה לפרטי פרטים בתזמור ובמצלול התזמורתי, ובזיכרונו הצילומי שהעניק לו שליטה ברפרטואר עצום של יצירות תזמורתיות ואופראיות.
חייו
עריכהילדות, נעורים ולימודים
עריכהטוסקניני נולד בפארמה שבאיטליה להורים ממעמד הפועלים, שלא גילו כל נטייה למוזיקה או לאמנות בכלל. אביו, חייט במקצועו, מאס במשלח ידו החדגוני והתגייס לצבא גריבלדי. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה ויש מקום להניח, שהסיבה לקוצר קומתו של טוסקניני בבגרותו הייתה בתזונה הדלה שזכה לה בילדותו.[1] בשנת 1878 זכה במלגה לקונסרבטוריון המקומי למוזיקה, שם למד נגינה בצ'לו ובסיום לימודיו זכה בציונים לשבח על נגינה בצ'לו ובפסנתר ועל הלחנה. נוסף ללימודי החובה, העסיק את עצמו בקריאת פרטיטורות.[1] הוא הצטרף לתזמורת של להקת אופרה, ויצא עמה לסיור בדרום אמריקה בשנת 1886. בהצגת "אאידה" בריו דה ז'ניירו סולק המנצח בשריקות בוז מעל הדוכן. טוסקניני, שלא היה לו שום ניסיון בניצוח עד אז, שוכנע לקחת את השרביט לידו וניצח על הופעה מזהירה, מן הזיכרון בלבד. כך החלה קריירת הניצוח שלו בגיל 19.[2]
קריירת ניצוח
עריכהעם שובו לאיטליה מצא, שהקהל האיטלקי איננו מתרשם מהצלחותיו בברזיל הרחוקה, אך זמרי האופרה היו מודעים היטב לכישרונו הגדול, ובאמצעותם הוזמן טוסקניני לנצח על "אדמיאה" של אלפרדו קאטאלאני בטורינו. ראשית הצלחתו, בבית האופרה שבו ימשיך לבצר את המוניטין שלו משנה לשנה ב-12 השנים הבאות, חלה ב-4 בנובמבר 1886. טוסקניני רחש הוקרה ותודה לקאטאלאני על האמון שנתן בו, וקאטאלאני מצדו גילה יכולת שיפוט טובה כשצפה לו כבר אז "קריירה יוצאת מגדר הרגיל".[2] במקביל השתתף כצ'לן בביצוע הבכורה העולמי של "אותלו" מאת ורדי (לה סקאלה, 1887), בפיקוחו של המלחין. שמו של טוסקניני כמנצח אופרות סמכותי ומיומן דחק את מקום הצ'לו ובעשור הבא ביצר את הקריירה שלו באיטליה, כאשר הפקידו בידיו את הצגות הבכורה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני ו"ליצנים" מאת ליאונקוואלו. בעונת 96–1895 השקיע עצמו בהפקה האיטלקית של דמדומי האלים מאת ריכרד וגנר בטורינו, ב-22 בדצמבר 1895.[3]
בשנת 1896 ניצח על הקונצרט הסימפוני הראשון שלו (שכלל יצירות מאת שוברט, ברהמס, צ'ייקובסקי ווגנר), בטורינו. בשנת 1898 היה מנצח הבית בלה סקאלה, מילאנו. הקהל קיבל אותו בחום ובהתלהבות, אבל לא חסרו גם עימותים עם נגנים, זמרים ואף מאזינים, שציפו להדרן. מי שלא היה שותף למסירותו המוחלטת למוזיקה, מצא אותה מעיקה משהו, והיו שדיברו בגנותו.[4] הוא נשאר שם עד 1908 וחזר במהלך שנות ה-20. כמו כן ניצח במטרופוליטן אופרה, ניו יורק (1908 - 1915) ובפסטיבל ביירוית (1930–1931, המנצח הלא-גרמני הראשון שם), וכן על הפילהרמונית של ניו יורק (1926 -1936) ובפסטיבל זלצבורג (1934–1937). בשנת 1936 נענה לבקשת הכנר ברוניסלב הוברמן, ניצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית בתל אביב, והופיע עם תזמורת זו בירושלים, בחיפה, בקהיר ובאלכסנדריה.
מתוך התנגדות עזה לפאשיזם האיטלקי והגרמני, טוסקניני סירב לנצח בביירוית ב-1933 ואחרי האנשלוס דחה גם את ההזמנה להופיע בזלצבורג ב-1938.[5] הוא עזב את אירופה ויצא לארצות הברית, שם הקימו למענו, בשנת 1937, את התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית, עמה הופיע וסייר באופן קבוע עד שנת 1954, ברדיו ובטלוויזיה של אמריקה. הופעות אלה עשו אותו לכוכב הניצוח הראשון של תקשורת ההמונים המודרנית.
ב-1949 הוענק לו התואר סנאטור לכל החיים בסנאט הרפובליקה.
טוסקניני פרש בגיל 87. הוא נפטר בשנת 1957 בניו יורק, בגיל 89. גופתו הוחזרה לאיטליה ונקברה בבית הקברות הגדול במילאנו.
טוסקניני ניצח על הצגות הבכורה של אופרות רבות, שארבע מהן היו לחלק מן הרפרטואר האופראי המקובל: "הליצנים", "לה בוהם", "הנערה מן המערב" ו"טורנדוט". הוא ניצח גם על ההצגות הראשונות באיטליה של "זיגפריד", "דמדומי האלים", "סאלומה", "פיליאס ומליסנד", על הצגות הבכורה בדרום אמריקה של "טריסטן ואיזולדה" ו"מאדאם באטרפליי", ועל הבכורה הצפון אמריקאית של "בוריס גודונוב".
בלה סקאלה, דחף טוסקניני לחידושים בביצוע אופרות. בשנת 1901 התקין מה שנחשב אז למערכת המודרנית ביותר של תאורת בימה ובשנת 1907 את הדות (pit) לתזמורת. הוא עמד על האפלת האולם בזמן ההופעה. כפי שכתב הביוגרף שלו, הארווי זאקס: "הוא גרס, שהופעה איננה יכולה לנחול הצלחה אמנותית כל עוד אין מבססים אחדוּת כוונות בין כל המרכיבים: זמרים, תזמורת, מקהלה, בימוי, תפאורות ותלבושות."
אחרי מותו הוענק לטוסקניני פרס גראמי על מפעל חיים לשנת 1987.[6]
בתו של טוסקניני, ונדה, נישאה בשנת 1933 לפסנתרן הרוסי ולדימיר הורוביץ.
על שמו של ארטורו טוסקניני קרוי רחוב ליד מתחם הבימה בתל אביב, בסמוך להיכל התרבות, וכן רחוב בחיפה ובפתח תקווה. בשנת 1986 הוצא בישראל בול לזכרו.[7]
לקריאה נוספת
עריכה- הווארד טאובמן (עורך מוזיקלי של "ניו-יורק טיימס"), טוסקאניני, תרגום: דוד סיון. תל אביב: הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, 1953.
- דוד איבן, תולדות ארטורו טוסקניני, תרגום מאנגלית: אריה ענבי, הוצאת גזית, 1953.
- נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959.
- נתן דונביץ', מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "ארטורו טוסקניני - העולם ראה בו את הגדול מכולם", עמ' 78–124.
- Robert Charles Marsh, "Toscanini and the Art of Orchestrak Performance" J. B. Lippincott company. Philadelphia - New York 1955
קישורים חיצוניים
עריכה
ארטורו טוסקניני, סרטונים בערוץ היוטיוב
ארטורו טוסקניני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ארטורו טוסקניני, באתר AllMusic (באנגלית)
ארטורו טוסקניני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ארטורו טוסקניני, באתר Discogs (באנגלית)
ארטורו טוסקניני, באתר בילבורד (באנגלית)- מרטין בלום, בין טוסקניני והתזמורת, מחשבות 55, אפריל 1988, עמ' 50–59
- טל לוי, היום לפני 54 שנה: הלך לעולמו המנצח ארתורו טוסקניני, באתר הארץ, 15 בינואר 2011
- ישראל דליות, טוסקניני בארץ ישראל, באתר הארץ, 19 בינואר 2011
- קונצרט ראשון של התזמורת הארצישראלית, מתוך אתר עיריית תל אביב-יפו
- מיכאל אוהד, "העשרים וחמישית של הפילהרמונית", דבר, 22 בדצמבר 1961
יעל גרינפטר, טוסקניני בישראל | דעה, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2014
טוסקניני מנצח על קונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תל אביב, 1938, (סוכנות המידע המרכזית הבריטית)- טוסקניני מגיע לארצות הברית, ארכיון הסרטונים של AP, מרץ 1955
- גופתו של טוסקניני מועברת לקבורה באיטליה, ארכיון הסרטונים של AP, פברואר 1957
- ארטורו טוסקניני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ארטורו טוסקניני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על ארטורו טוסקניני באתר יוטיוב.
ארטורו טוסקניני (1867-1957), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה
- ^ 1 2 רוברט צ'ארלס מארש, "טוסקניני ואמנות הביצוע התזמורתי", הוצאת ליפינקוט, פילדלפיה-ניו יורק, (באנגלית) 1955, עמ' 14
- ^ 1 2 רוברט צ'ארלס מארש, "טוסקניני ואמנות הביצוע התזמורתי", הוצאת ליפינקוט, פילדלפיה-ניו יורק, (באנגלית) 1955, עמ' 15
- ^ מארש, עמ' 16
- ^ מארש, עמ' 17-16
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 287.
- ^ האנציקלופדיה למוזיקה - ארתורו טוסקניני
- ^ מידע על בול ארטורו טוסקניני, באתר התאחדות בולאי ישראל, 1986