טיוטה:ביקורת על המקרא

ביקורות על המקרא, להבדיל מביקורת המקרא (העוסקת בזיהוי ביקורתי של מחברי הטקסט המקראי בלבד), עוסקת במגוון ביקורות ממגוון תחומים על הטקסט המקראי, כמו על המסרים העולים ממנו. הן ביקורת על הנתונים ההיסטוריים המופיעים במקרא - אם אינם תואמים לנתונים ההיסטוריים שבידינו, הן ביקורת על תפיסות בענייני מדע הסותרות למדע הקיים בידנו כיום, הן ביקורת מוסרית על תפיסות מוסר מקראיות, כגון מעמד האישה במקרא, היחס לעבדים במקרא, הענישה המקראית והפשע המקראי.

גישה ביקורתית למקרא - רקע ונושאים

ביקורתיות המקרא מתייחסת למסורות שמקורן במקרא, ואשר מהוות אבני היסוד של היהדות. פרשנותן של מסורות אלה נוגעת במסורות מסוגים אחדים:

• מסורות קוסמיות, כגון בריאת העולם, בריאת האדם, גן העדן והגירוש ממנו.
• מסורות על תופעות טבע חריגות (נסים), כגון המבול, מכות מצרים, קריעת ים סוף, נפילת חומות יריחו, והקפאת גרמי השמים ב"שמש בגבעון דום"
• מסורות היסטוריות, כגון אבות האומה, כיבושי יהושע בן נון, ניצחון דוד המלך על גולית.

הגישה הביקורתית תלויה במידה רבה בטיב המסורת, כאשר המסורות הקוסמיות נבחנות בדרך כלל בראי הידע הפיזיקלי, ואילו המסורות ההיסטוריות נבחנות בהשוואה לממצאים היסטוריים וארכאולוגיים ממקורות חוץ-מקראיים.

ביקורת על תפיסות האגדה שבמקרא

המסורות הקוסמיות של התנ"ך אינן נתמכות על ידי ממצאים אמפיריים מתחומי אסטרונומיה, גאולוגיה, פיזיקה וביולוגיה, ועומדות בסתירה לעמדות המדעיות המקובלות בנושאים אלו^{[דרוש מקור]}. לפיכך, המדע נוטה לראות כיום בסיפורים אלה בעיקר עדויות אנתרופולוגיות אשר עשויות לשפוך אור על הדרך שבה התפתחה המחשבה האנושית, על ניסיונות האדם העתיק לתת הסברים לטבע המוכר לו, בכלים המחשבתיים שהיו בידיו אז.

ככלל, לא קיים אישוש מדעי לתופעות המתוארות במקרא כנסים, ולא נצפו תופעות דומות, אשר היו עשויות לשמש כהשראה להיווצרות סיפור הנס. לכן, על פי ההנחה השוללת את מציאות ה' ויכולתו להתערב בטבע כרצונו, לא ניתן לראות את סיפורי הנסים כתיאורי מציאות, אלא בעיקר כאגדות עם, שמשקפות את תרבותו ואת אופיו. ועם זאת, ישנם תיאורי "נסים" במקרא הדומים לתופעות טבע ידועות. לדוגמה, ייתכן שמקור סיפור כריתת מי הירדן (יהושע ג') הוא בחסימה זמנית של הנהר על ידי קריסת צוקים לתוכו בעקבות רעש אדמה, תופעה שנצפתה פעמיים במאה ה-20.‏

ביקורת על תפיסות היסטוריות במקרא

אסטלת ישראל הקטע בו מוזכרת "ישראל" באסטלת ישראל קריאת הקטע ההירוגליפי מצבת מישע כתובת תל דן ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית

גישה ביקורתית לספרות ההיסטורית שבמקרא עושה שימוש בהשוואות לכתבות וכתבים של אומות אחרות בני אותה התקופה, ממצאים העולים מעדויות ארכאולוגיות וכדומה.

מבחינה זו, טוענים המבקרים שתיאור יציאת מצרים, וכן תיאור הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, הם אירועים שהתקיימו בין המאה ה-13 לפני הספירה ועד למאה העשירית לפני הספירה, ואינם מתיישבים עם הממצאים ההיסטוריים והארכאולוגיים של אותה התקופה (שלהי תקופת הברונזה המאוחרת - תקופת הברזל הראשונה). אם כי אסטלת ישראל מלמדת אותנו על קיומה של קבוצה אתנית בשם ישראל בראשית אותה תקופה, שלהי המאה ה-13 לפנה"ס, ועדויות ארכאולוגיות מלמדות על תחילתה של התיישבות באזור חבל ההר ובאזור הגליל, התיישבות המובדלת והמובחנת מהמתיישבים הסמוכים; הכנענים-פיניקים וגויי הים - הפלשתים, הן בצורת ההתיישבות והן בקדרות (סוגי הכלים שבשימוש).

אולם מהמאה ה-10 לפנה"ס אנו עדים לממצאים ארכאולוגיים המלמדים על קיומה של ממלכה בגליל ובשומרון (ממלכת ישראל) ועל קיומה של ממלכה בחבל ההר (ממלכת יהודה). בנוסף, מהמאה ה-9 לפנה"ס ואילך אנו מקבלים חפיפה כמעט מלאה לשמות המלכים המוזכרים במקרא עם השמות המוזכרים בכרוניקות האשוריות של המאה ה-9 עד המאה ה-6 לפנה"ס, כמו גם מצבת מישע המואבית וכתובת תל דן הארמית המאששים את קיומם של אישים ואירועים מקראיים.

טענות כלפי התפיסה המוסרית של התורה

אחת מהטענות המועלות על ידי מבקרים כנגד המקרא, היא תמיכתו במנהגים הנחשבים לבעיתיים מבחינה מוסרית מזווית ראייה מודרנית, כגון דיני העבדות ודיני הענישה. בעוד שלדעת אלו המכחישים את מקורה האלוהי של התורה, הימצאותם של חוקים אלו מוסברת היטב, כיוון שחוקים אלו תואמים לנורמות המוסריות שנהגו בעבר. הרי שאם התורה היא אלוהית ונצחית, הימצאותם של חוקים התואמים את זמן כתיבתה, אולם סותרים את המוסר המקובל כיום, מעוררת תמיהה.

ביקורת על יחס המקרא כלפי העבדות

התורה לא רק שאינה מבטלת את קיום מוסד העבדות, אלא שגם אינה צופה אופק היסטורי שבו תופעה זו תיעלם או תיחשב כבלתי ראויה. התורה רואה את קניינו של אדם על ידי אדם אחר כעובדה קיימת. אדם יכול לקנות אדם אחר ("כי תקנה עבד עברי", שמות כ"א 2) ואדם גם עלול להמכר בגנבתו (שמות כ"ב 2). אדם עשוי להימכר לעבדות בשביל לשלם על רכוש שגנב, והוא רשאי למכור את ילדיו כדי לכסות חוב ("וכי ימכור איש את בתו לאמה", שמות כ"ב 7). עבד עברי זוכה ליחס מועדף על פני עבד כנעני. מכירת אדם את עצמו או את ילדיו בשל חוב הייתה נורמה בכל התקופה המתוארת במקרא (לדוגמה: מלכים ב, ד' 1, נחמיה ה'). באשר לאָמה עברייה (אישה בת ישראל, שיכולה להמכר רק עד גיל 12 ויוצאת לחירות עם הגיעה לגיל זה), אדונה רשאי להמיר את עבדותה בנישואים, שאינם כפופים לרצונה (שמות כ"א 7–11).

באשר לעבד עברי, התורה מתייחסת לעבדותו בשלילה עקרונית, הגבילה את זמן עבדותו ואת זכויות האדון עליו, ואף קבעה לו מענק בצאתו מן העבדות (שמות כא,ב, ויקרא כה, לט-מג, דברים טו, יב-יח). לעומת זאת עבד שאינו יהודי עובד לעולם, פרט לשבתות (שמות כג, יב, דברים ה, יג-יד).

העבד נחשב לרכושו של אדוניו. אם יכה אותו אדוניו באכזריות עד מוות - "נקום ינקם", אך אם לא ימות תחת ידו מיד אלא לאחר יומיים - אדוניו לא ייענש כלל, "כי כספו הוא" (שמות כא, 20 - 21). ואם "רק" את עינו ישחית במכות, עונשו של האדון יהיה אובדן כספו, שכן העבד יצא לחופשי (שם, 26-27). הרמב"ם אף מסביר כי העונש על שן ועין הוא דין כללי החל על איברים הגלויים לעין, ובמידה ואין האיבר בו פוגם האדון גלוי לעין, כגון איבר מינו או לשונו, אין העבד הכנעני יוצא לחופשי: "כיצד בראשי איברים? המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין, יצא לחירות וצריך גט שחרור. אם כן, למה נאמר בתורה "שן ועין"? לידון מהן. מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות. אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות, שאינן מומין שבגלוי. וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור." (רמב"ם הלכות עבדים ה', הלכה ד').

סביר להניח כי חוקים אלה, הנחשבים כיום כאכזריים, נהגו בתקופה בה נכתב הטקסט והיוו נורמה חברתית ותרבותית. אף הייתה בהם קידמה ביחס למצב העבדות בעמים קדומים אחרים. אך חוקי העבדות של עמים אחרים עברו מהעולם במהלך השנים לאחר שהחלו להיחשב כבלתי-אנושיים; בעוד על התורה נאמר כי "ניתנה למשה בסיני", והטקסט בה אמור להיות נצחי וללוות את עם ישראל. גם לאחר הוספת הנופך המוסרי של פירושי חז"ל, עדיין נשארים חוקי העבדות קשים, ואדם בעל אוריינטציה הומניסטית כיום יתקשה לקבלם.

ביקורת על דרכי הענישה במקרא

יש ביקורת על הענישה החמורה במקרא שאינה תואמת את הענישה של היום. למשל: יש עונשי מוות על מעשים חמורים כמו רצח, מקרים מסוימים של גילוי עריות, עבודה זרה, קללת הורים ועוד. מלבד זאת דרכי הענישה של התורה אינן מקובלות היום בחלקן. עונש מוות הוא עונש לא מקובל היום בהרבה ארצות, ועונש מלקות נחשב גם הוא ללא מוסרי ברוב העולם כיום.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

תשובות מצדדי המקרא

רבות מהביקורות לעיל הופיעו לאורך ההיסטוריה, ואף בתקופה מוקדמת, ועל כן צמחה על גביהן תאולוגיה ענפה המציעה הסברים אמוניים לקשיים אלה.

ניסים

ראשית לדעת חז"ל מאז שחרב בית המקדש לא נעשים ניסים גלויים כמו קריעת ים סוף. דבר זה נובע מהסתר פנים של ה', והוא חלק גדול בגזירת הגלות. שנית, מתרחשים ניסים על טבעיים בכל יום, כך למשל יש סיפורים רבים ברפואה על ניסים רפואיים לא מסתברים שלטענת חלק מהאמינים לא נמצא להם הסבר טבעי. לגבי ניסים בשינוי הטבע המתוארים במקרא כמו קריעת ים סוף או עצירת מי הירדן, כבר במקרא מבואר שלא נעשה פתאום אלא על ידי רוח, והנס הוא שה' שלח רוח בדיוק בזמן שהיו צריכים לעבור את הים. בנוסף, הרמב"ם הציע כי הניסים העל־טבעיים המופיעים בתנ"ך "הושתלו בטבע" כבר בבריאת העולם. דבר זה גם יכול לעלות ממאמר חז"ל על עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.

תפיסות היסטוריות

בנוגע לטענות היסטוריות, ישנן כמה גישות לפתרון הקושי, נמנה חלק מהן.

הגישה הראשונה היא הטענה כי אין בידינו את כל הנתונים ההיסטוריים כאשר אנו באים לחקור את המזרח הקדום, ולכן, ומפני שאין החוקרים מקבלים את המקרא כעדות היסטורית (שכן יש מניע ברור לכותב התורה להציע מחדש את ההיסטוריה בצורה שתיטיב לישראלים ותציג אותם כעם נבחר בעל היסטוריה עשירה), הם מפרשים את הממצאים בצורה אובייקטיבית אך מתאימה לידע שברשותם, ולכן המסקנות לא בהכרח משקפות נאמנה את המציאות. התומכים בטענה זו לפעמים משתמשים בטיעון העד, האומר כי עדות אנושית בקהל רב המרחשת ברציפות מאז המאורע חזקה יותר מכל עדות אחרת (לדוגמה חגיגת פסח כעדות ליציאת מצרים או מתן תורה). גרסה קיצונית של גישה זו היא הגישה כי על אף שהמדע דורש לצאת מנקודת מבט אובייקטיבית, הארכאולוגים וחוקרי המקרא באים עם מניע מוקדם והוא לשלול את הנאמר בתורה, ולכן אין פירושם לממצאים ההיסטוריים מקובלים על מאמיני הגישה.

גישה שנייה היא הגישה כי כאשר יש בידינו ממצאים הסותרים לכאורה את התורה, נצטרך להתעמק ולהבין מחדש דברים בתורה לאור הממצאים, שכן התורה היא אמת נצחית, ולכן בהכרח לא מכילה תיאור היסטורי (שאף המתיימר להיות היסטורי) שאינו באמת כזה.

גישה נוספת ולה שורשים קדומים, גם של תמיכות וגם של התנגדויות, היא הגישה כי כאשר ממצאים מפורשים סותרים את התורה, ניתן לפרש את החלק בתורה הנסתר על ידי הממצא כאלגוריה ומשל, הבאים ללמד אותנו איזשהו עיקרון מוסרי, של הנהגת האל בעולם, של עקרונות הדת וכו'. שיטת הרמב"ם היא שכאשר משהו במקרא סותר לחלוטין את השכל הישר, נוכל לפרשו כמשל.

נושאים השנויים במחלוקת

טענת חלק המאמינים היא, שהמוסר האנושי חייב להכתב בספר, כיוון שלכל אדם ולכל תקופה אמות מידה משלו. כך למשל פדופיליה נחשבת כיום ללא מוסרית וקניית מוצרים שנעשו על ידי עבדות או דיג לשם תחביב נחשבים כמוסריים אך ייתכן שבעוד שנים תשתנה דעת רוב האנושות בנוגע לכך להפך. לכן כתבה התורה אמות מידה ברורות שתשארנה לנצח. אך מצד שני, התורה מצווה בצורה כללית, ללא אמות מידה ברורות, את חובת המוסר האישי, שבמסגרתו מחויבים המאמינים לפעול בדרך הטוב לפי הבנתם, וחובות אלו יכולות להשתנות לפי תקופות^{[דרוש מקור]}.

בנוסף, אחת הטענות הנפוצות בקרב חוגי המאמינים היא שהמוסר האלוהי אינו כמוסר האנושי, והוא משכלל את כל התוצאות של כל פעולה. על כן, על אף שהמוסר האנושי מורה לנו שזה לא מוסרי למשל להרוג כל עמלקי, המוסר האלוהי, והוא הקובע, אומר לנו שזה הדבר המוסרי לעשות, ועל כן אותו אנו עושים. הסבר אפשרי לגישה זו היא שאם לדוגמה חילול שבת יוביל באופן מטאפיזי למוות של משפחה חפה מפשע, עדיף לבצע את הציווי ולהרוג את מבצע העבירה. התנגדות לשיטה זו נובעת מכך שטיעונים מסוג זה אפשרו ואף הבעירו פעולות הנתפסות כשגויות מבחינה מוסרית, כגון פיגועי טירור איסלמיים, כפייה דתית באלימות, מסעות הצלב וכו'.

עונשי התורה

טענת חלק מהמאמינים היא שאין אנו כבני אדם מסוגלים להבחין בין מצווה קלה לחמורה, והעונשים מותאמים בצורה מושלמת מוסרית לפי אמות המידה של האל הכל יודע והמושלם מבחינה מוסרית, ועל כן מי שאינו מאמין בתורה אינו יכול להבין את חומרת העונשים. כך לפי התורה, רצח וניאוף שווים בחומרתם. דוגמה לאיסורים שלכאורה לא נראים כחמורים מבחינה מוסרית אך החוק אומר להעניש בחומרה הוא חוק איסור פגיעה בסמלי השלטון. חוק זה מובן רק לאזרח פטריוט ואילו קוסמופליט בדרך כלל לא יבין אותו.

לקריאה נוספת

• ישראל תא-שמע (י.ת.), "מקרא; י' - ביקורת המקרא; ("ביקורת המקרא ממסקנות מקצועות מדעי הטבע")", האנציקלופדיה העברית (כרך כד, עמ' 325), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשל"ב.

הערות שוליים

קטגוריה:תנ"ך