מכות מצרים

עשר מכות מצרים או עשר המכות הוא סיפור מקראי אודות עשרה פגעים שנתן אליהם אלוהים שניחתו על העם המצרי. המכות באו בשל סירובו של פרעה מלך מצרים להיענות לדרישתו של אלוהים, על ידי שליחו משה, לשחרר את בני ישראל. רק האחרונה שבהן, מכת בכורות, הובילה לשחרורם של בני ישראל וליציאת מצרים.

מכת ברד - ציורו של ג'ון מרטין (1823)

מכת דם - ציורו של ג'יימס טיסו (בסביבות 1902-1896)

עמוד מתוך ההגדה עם איורים של עשר מכות מצרים

לפי הסיפור המקראי עשר המכות פגעו במצריים (האוכלוסייה המצרית) בלבד, למרות סמיכות המגורים של בני ישראל.

סיפור עשר המכות מופיע במקרא בספר שמות בפרשות וארא ובֹּא. קיימים כינויים מקובלים לכל מכה ומכה, שמקורם בהגדה של פסח, טקסט שנקרא באופן מסורתי על ידי יהודים בליל הסדר. בהגדה מופיעה רשימה של עשר המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דֶּבֶר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. בהגדה מופיע גם סימן לזכירת עשר המכות על ידי ראשי התיבות שלהן: דצ"ך עד"ש באח"ב.

הסיפור המקראי

בעקבות הרעב שהיה בארץ כנען, היגרו בני ישראל מארץ כנען לארץ מצרים, והתיישבו באזור ארץ גושן. לאחר מספר שנים קם שליט חדש במצרים, הוא רואה בהם איום מדיני פוטנציאלי, ומחליט כצעד מונע לשעבד אותם בעבודת פרך. בנוסף הוא קובע שכל בן זכר שייוולד לבני ישראל – ייהרג. כאשר מלך מצרים מת, בני ישראל מנצלים את ההפוגה על מנת לזעוק אל אלוהים. אלוהים שומע לתפילתם, זוכר את בריתו עם האבות, ומחליט להוציא את בני ישראל ממצרים.

אלוהים פונה אל משה, ושולח אותו לפנות אל פרעה מלך מצרים בדרישה לשחרר את בני ישראל. עם זאת, אלוהים מודיע מראש למשה שהוא יקשיח את ליבו של פרעה, ופרעה יסכים לדרישה רק לאחר שמצרים תספוג מאיתו מכות רבות. מטרת המכות היא להראות לכל את שליטתו המוחלטת של אלוהים בעולם.

משה, יחד עם אהרון אחיו, פונה אל פרעה בשם אלוהים בדרישה מינימלית לאפשר לבני ישראל לצאת למדבר לכמה ימים על מנת להקריב שם קורבנות לאלוהים. כאשר פרעה מסרב לדרישה, אלוהים מנחה את משה ואהרון להביא מכה אחר מכה על מצרים, ובמקביל מקשיח את לבו של פרעה כדי שימשיך לסרב פעם אחר פעם:

1. מכת דם – המים ביאור נהפכים לדם. הדגים שביאור מתים, והסירחון עולה. המצרים נאלצים לכרות בארות כדי לשתות מים.
2. מכת צפרדע – המוני צפרדעים (לפי חלק מהפרשנים הכוונה לתנינים) מתפשטים בכל ארץ מצרים, וחודרים לבתים. לבסוף הצפרדעים מתות והסירחון העולה מהפגרים ממלא את הארץ.
3. מכת כינים – המוני כינים תוקפות את המצרים וכל מצרים מתמלאת בכינים, המצרים חווים סבל רב מגירוד השיער שעל ראשם ואף לא מצליחים להפסיק את הגירוד הרב שתקף אותם.
4. מכת ערוב – "ערוב כבד" ממלא את בתי המצרים ואת אדמתם. על פי הפרשנות המסורתית, הערוב הוא תערובת של חיות טרף.
5. מכת דֶּבֶר – מגפת דֶּבֶר מכלה את כל בהמותיהם של המצרים. מחלה זו ככל הנראה אינה המחלה הנקראת היום דבר, היות שהמחלה המודרנית פוגעת בעיקר בבני אדם ולא בבהמות. גם אין זו מחלת דֶבֶר הבקר, מכיוון שעם בעלי-החיים שנפגעו ממנה, על פי ספר שמות, נמנו גם סוסים, חמורים וגמלים, שאינם נדבקים ואינם חולים בדֶבֶר הבקר.
6. מכת שחין – מחלת אבעבועות תוקפת את המצרים ואת בהמותיהם.
7. מכת ברד – ברד כבד ניתך בארץ מצרים, שובר את העצים, פוגע בגידולים החקלאיים, והורג את האנשים והבהמות ששהו מחוץ לבתים. בתוך הברד התלקחה אש, ואל הברד נלוו גם קולות מפחידים.
8. מכת ארבה – ארבה כבד מגיע לארץ מצרים ואוכל את כל הגידולים שעוד נותרו אחרי הברד.
9. מכת חושך – במשך שלושה ימים שוררת אפילה מוחלטת במצרים.
10. מכת בכורות – בחצות הלילה בט"ו בניסן מת הבן הבכור של כל משפחה במצרים וכל בכור בבהמה.

מכת בכורות מעוררת פאניקה במצרים, ופרעה נעתר לדרישת משה לאפשר לבני ישראל לצאת ולהקריב קורבנות במדבר. בהמשך, כשבני ישראל אינם חוזרים למצרים, מתרחש סיפור קריעת ים סוף שמסיים את מסכת הפגעים שהביא אלוהים על המצרים.

במחקר

חוקרי מקרא הצביעו על אזכורים נוספים בתנ"ך למכות מצרים, בהם מוזכרות רק חלק מהמכות. לדוגמה, בתהילים ע"ח מוזכרות המכות דם, ערוב וצפרדע, ארבה, ברד, דבר בבהמה ומכת בכורות באדם; ובספר תהילים, פרק ק"ה, פסוקים כ"ח–ל"ו מוזכרות חושך, דם, צפרדע, ערוב וכינים, ברד, ארבה ומכת בכורות באדם. בעקבות ניתוח של הטקסט המקראי הסיק משה גרינברג כי בפני עורכי המקרא עמדו שני מקורות שונים, שנבעו משתי מסורות של הסיפור אשר כל אחת מהן תיארה שבע מכות, והם איחדו אותם לרשימה בת עשר מכות. שמואל לוינשטם טען כי ניתן להבין מספר שמות, פרק ד', פסוקים כ"א–כ"ג כי בסיפור המקורי הייתה רק מכה אחת - מכת בכורות, שניחתה על המצרים לאחר שמשה הראה לפרעה את המופתים שקיבל במעמד הסנה הבוער; לוינשטם משער כי לסיפור זה נוספו בהמשך ארבע אפיזודות של תחרות בין משה ואהרן ובין חרטומי מצרים: הפיכת המטה לתנין (שמות, ז', י'–י"ב), הפיכת מי היאור לדם (שמות, ז', כ'–כ"ב), מכת צפרדעים (שמות, ח', ב'–ג') ומכת כינים, שרק היא הכניעה את החרטומים (שמות, ח', י"ג–ט"ו); לבסוף הופרד הסיפור על תחרות התנין מסיפור המכות והפך לאפיזודה נפרדת, ואילו הסיפורים על תחרויות הדם, הצפרדע והכינים צורפו לרשימת עשר המכות.

נכון לשנת 2022, טרם נמצאו ממצאים ארכאולוגיים או אזכורים בהיסטוריוגרפיה של מצרים העתיקה אשר מאששים את הסיפור המקראי אודות עשר המכות.

סדר המכות

רש"י בפירושו על המקרא, מביא את דברי המדרש, כי סדר המכות הוא כסדרן של לוחמים היוצאים למלחמה - למשל: ראשית המלחמה היא בסתימת מעיינות האויב - מכת דם. לאחר מכן היו המלכים מרעישים מחוץ לעיר כדי להביא מורך בליבות האויבים - מכת צפרדע, שהרי הצפרדעים מרבים לקרקר ולהרעיש - וכן הלאה.

סימנים

בהגדת פסח כתוב: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב". פרשנים ניסו להסביר מה פשר הסימנים.

על פי פרשנות מקובלת, המכות מסודרות בסדר של שלוש, כאשר כל שלוש מכות היו בסדר שהוא ביחס לאופן ההתראה, שניים בהתראה, והשלישית בלי התראה, וחוזר חלילה. לדוגמה, על מכות דם וצפרדע התרה משה לפני פרעה ואילו על מכת כינים לא התרה.

על פי פרשנותו של האבן עזרא, דצ"ך הן המכות שנעשו על ידי אהרן, עד"ש על ידי משה מבלי שהשתמש במטה שלו ובאח"ב כאשר הטה אותו לשמים. יש הסבר מקובל לפיו מכות דצ"ך נעשו על ידי אהרן כדי ללמדנו "בור ששתית ממנו אל תזרק בו אבן". היאור הגן על משה כאשר התחבא שם בתור תינוק והקרקע הגנה עליו כאשר טמן בה את המצרי שהרג. לכן כאשר היה צורך להכות ביאור (דם וצפרדע) או באדמה (כנים) עשה זאת אהרן ולא משה.

פרשנות נוספת שמובאת בשם רבי יהודה החסיד היא שמשום שיש מקורות שבהן סדר המכות שונה(כמו בתהילים עח) ״ לפיכך נתן ר' יהודה סימן הללו, להודיע, שסדר הפרשה עיקר״

ראשי התיבות הנ"ל אף שימשו אנטישמים להעללת עלילות דם. המפורסמים שבהם היו הפרנקיסטים, אשר 'העידו' שמשמעות ראשי התיבות היא לא אחרת מ-"דם צריכים כולנו על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים".

לקריאה נוספת

• שמואל א לוינשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, הוצאת מאגנס תשמ"ז. פרק רביעי: מכות מצרים (עמ' 25–75), נספחים 1,2 (עמ' 155–163)

קישורים חיצוניים

• מידע על עשר מכות מצרים בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
• עשר המכות, דף שער בספרייה הלאומית
• הערך "מכות מצרים", באתר ויקישיבה