ליל הסדר

הלילה הפותח את חג הפסח ובו מצווה לאכול את קורבן הפסח ולספר ביציאת מצרים

ליל הסדר או ליל פסח הוא שמו של הלילה הפותח את חג הפסח החל בליל ט"ו בניסן במסורת היהודית. עיקרו של ליל הסדר בהלכה הוא סיפור מעשה יציאת מצרים הכולל את היציאה לחירות מהשעבוד המר באופן נסי[1] ואת העברת המסורת לדורות הבאים[2]. את ליל הסדר נוהגים לציין בטקס יהודי במהלך סעודת החג. המונח "סדר" השתמר ביהדות אשכנז. אצל יהדות ספרד הסעודה כונתה הגדה[3][4].

ליל הסדר
סוג חג עריכת הנתון בוויקינתונים
מתקשר עם היום הראשון של חג הפסח
מועד
תאריך

ט"ו בניסן ה'תשפ"ד

יום שני 22 באפריל 2024
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שולחן הסדר
סדר פסח ראשון במחנה העולים - ילדים קוראים בהגדה

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלים את בשר קורבן הפסח בליל הסדר כאחת ממצוות הלילה. בעוד שבארץ ישראל ליל הסדר חל בלילה הראשון של חג הפסח. בחוץ לארץ מקיימים סעודה זו אף בלילה השני של פסח.

בליל הסדר מתכנסים, בדרך כלל במסגרת משפחתית, לקריאת הגדה של פסח, לקיום מצוות והלכות ליל הסדר, בהן: סיפור יציאת מצרים, לשתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור, חרוסת, אפיקומן ועוד.

בקהילות ישראל נהגו להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו.

גולת הכותרת של חג הפסח, ליל הסדר, תופסת בספרות ההלכה מקום חשוב. ולא בלבד מפני ההבדל שבין לילה זה לשאר ימות החג ביחס למצוותו העיקרית, בזמננו, מצוות אכילת מצה (חובה בלילה הראשון ורשות בשאר ימות החג), אלא אף מחמת כל אותן ההלכות של תורה ודברי סופרים המיוחדות לו בלבד ואין לשאר הימים כל חלק בהן. במקורות התלמוד רוכזו רובי הדינים בפרק ערבי פסחים ובפוסקים ובתשובות באו בין שאר הלכות פסח.

סימני הסדר עריכה

  ערך מורחב – הלכות ליל הסדר

בשל מבנהו המורכב של ליל הסדר ופרטיו הרבים, חוברו בתקופת הראשונים "סימנים" שונים להגדה של פסח – חרוזים או שירים קצרים שהם כעין ראשי פרקים למהלך סעודת ליל הסדר, שיסייעו לזכור את סדר המעשים הראוי.[א] הסימן השגור ביותר כיום בתפוצות ישראל הוא הסימן המחורז "קדש ורחץ":[ב]

יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בקריאה סודות עמוקים, כך למשל כותב בספר יסוד ושורש העבודה:

סימנא מילתא היא בהני חמש עשרה תיבות של הסדר, קדש ורחץ וכו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאד. ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו: קודם הקידוש יאמר 'קדש', וקודם רחיצה יאמר 'ורחץ', וכן כל הסדר עד 'נרצה' ועד בכלל"

יסוד ושורש העבודה, שער תשיעי, תחילת פרק שישי

שולחן ליל הסדר עריכה

 
שולחן הסדר, מתוך הגדת שיק מאת ארתור שיק, 1935
 
שולחן ליל הסדר

לשולחן ליל הסדר מאפיינים אחדים, שאינם נמצאים על שולחן האוכל בימים רגילים:

סדר ליל הסדר עריכה

 
קידוש, מתוך הגדת ריילנדס, אמצע המאה ה-14

קדש (כוס ראשונה) עריכה

ההגדה פותחת בקידוש היום לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע הכוסות[7]. כל המשתתפים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס המלאה ביין, ועורך הסדר מברך שלוש ברכות: ברכת בורא פרי הגפן, ברכת קידוש היום וברכת שהחיינו. אם חל ליל הסדר במוצאי שבת, אומרים קידוש בסדר יקנה"ז הכולל גם הבדלה.

בסיום הקידוש מתיישבים המסובים (אם לא ישבו בשעת הקידוש) ושותים בהסבה לצד שמאל. על פי ההלכה, יש לשתות לפחות רוב כוס שנפחה רביעית הלוג (86 סמ"ק לפי הדעה הנפוצה). נוהגים להעדיף יין אדום, זכר לדם.[דרוש מקור]

ורחץ עריכה

 
רחץ, כרפס ויחץ, דף מהגדת קאופמן

לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים, כיוון שהכרפס, הנטבל במי מלח, הוא דבר שטיבולו במשקה. אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה - זו תהיה ב"רחצה". בכמה מקהילות אשכנז נוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו.

המנהג הנפוץ הוא שנוטלים ידיים ולא מברכים ברכת "על נטילת ידיים",[ד] אך הנוהגים כשיטת הרמב"ם נוהגים לברך.

נטילת הידיים היא בהתאם להלכה הקובעת כי אכילת מאכל טבול במשקה, שלא בתוך סעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה) דורשת נטילת ידיים. ניתן להתייחס להרטבת המאכל על ידי המשקה כפעולה להעברת טומאה. נטילת הידיים מבטלת את העברת הטומאה למאכל.

כרפס עריכה

  ערך מורחב – כרפס

הכרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר. "כרפס" הוא השם העברי לסלרי. ברם, על פי דין התלמוד ניתן לאכול כל ירק שהוא ויש נוהגים לאכול במקומו תפוח אדמה מבושל, צנון או כל ירק אחר. עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא[ה] בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים.

המנהג הנפוץ הוא לטבול את ה"כרפס" בחומץ או במי מלח, ומנהג נפוץ פחות הוא לטובלו בחרוסת. מקור המנהג כנראה במתאבנים שהוגשו לפני הסעודה העיקרית.[דרוש מקור]

לוקחים חתיכה קטנה של ירק, פחות מ"כזית",[ו] מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" ואוכלים. בברכה מכוונים גם על אכילת המרור בהמשך.[ז]

יחץ עריכה

בוצעים את המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית אחת מחביאים לשימוש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה, ואת המחצית השנייה מציגים למשתתפי הסדר בשלב זה. לפי מנהג יהודי תימן בוצעים את המצה רק לאחר מכן לפני סדר מוציא מצה.

לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע את המשתתפים בסעודת החג ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הצעירים ומתן תשובות עליהן.

מגיד עריכה

  ערך מורחב – סיפור יציאת מצרים
 
"הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14

המגיד, החלק בליל הסדר בו מספרים (מגידים) את סיפור יציאת מצרים, הוא ליבו של הערב, והטקסטים הנאמרים בו מהווים את יסודותיה של ההגדה. עיקרו של סדר הפסח הוא סיפורו של סיפור יציאת מצרים כאירוע מכונן של האומה הישראלית - וכן כסמל ליציאתם של היהודים לגולה ולשעבוד עתידי, ואחר כך לחירותה העתידית של האומה ובניין מחודש של בית המקדש.

פרקי הלל עריכה

 
בצאת ישראל, מתוך הגדת מנטובה, 1560

בסיום המגיד אומרים את תחילת ההלל - מזמורים - ספר תהלים, פרק קי"ג פרק קי"ד (בצאת ישראל), ומסיימים בברכת "אשר גאלנו".[ח] יש ראשונים שסוברים שצריכים לברך על הלל, אבל להלכה לא מברכים[9].

ברכת אשר גאלנו עריכה

לאחר אמירת ההלל ובסיום המגיד נאמרת ברכת "אשר גאלנו". לדעת התנא רבי טרפון כוללת הברכה הודאה על נס גאולת מצרים ואילו התנא רבי עקיבא מוסיף עליה גם תפילה לגאולה ולאכילת קרבן הפסח בבית המקדש, וכשיטתו נפסק להלכה.

נוסח הברכה משתנה בין ההגדות השונות ובמהלך הדורות ערכו בו הפוסקים הגהות שונות. אחת מן ההגהות הנפוצות נסובה על המילים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". בעלי התוספות[10] וראשונים נוספים[11] מציינים כי יש לגרוס קודם זבחים ולאחר מכן פסחים, שכן זבח הוא קרבן חגיגה שאף הוא היה נאכל בליל הסדר בזמן בית המקדש, וכיוון שקרבן החגיגה נאכל לפני קרבן הפסח יש להזכירו קודם. ברם בהגדות השונות היו גם שגרסו "מן הפסחים ומן הזבחים" (למשל רס"ג[12]) והיו שנימקו גרסה זו בשל העובדה שכאשר חל פסח במוצאי שבת לא היו מביאים קרבן חגיגה, ולכן כיוון שהפסח נאכל תמיד - יש להקדימו. בשו"ת מהר"י וייל[13] פוסק לפי שיטה זו שרק כאשר פסח חל במוצאי שבת יש להפוך את הסדר ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים" וביתר השנים יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", אך שיטה זו נתקבלה רק בחלק מן ההגדות והיו שהשיגו עליה[14].

כוס שנייה עריכה

לאחר סיום סיפור יציאת מצרים שותים את כוס היין השנייה.

במנהג הספרדים אין מברכים "ברוך... בורא פרי הגפן" על כוס זו (וכן על כוס רביעית להלן), ובמנהג האשכנזים, התימנים והאיטלקים מברכים על כל כוס וכוס "ברוך... בורא פרי הגפן".

לפני הברכה על המצה נוטלים ידיים ומברכים "על נטילת ידיים"[15].

מוציא מצה עריכה

מוציאים שלוש מצות: העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית פרוסה, ומברכים עליהם שתי ברכות. ברכה ראשונה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", וברכה שנייה על המצווה של אכילת מצה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה". אוחזים את שתי המצות ובוצעים משתיהן,[ט] ואוכלים כמחצית מהמצה האמצעית בהסיבה על צד שמאל.

מרור עריכה

 
אכילת מרור, הגדת ראשי הציפורים
 
אכילת מרור, הגדת וושינגטון
  ערך מורחב – מרור

המרור - ירקות מרים (לרוב חסה) - נאכל לזכר השיעבוד. מטבילים את המרור בחרוסת, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר" ואוכלים ממנו כזית בלא הסבה.

כורך עריכה

אוכלים שוב מרור כשהוא כרוך במצה, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קורבן הפסח. כיום, רוב המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.

שולחן עורך עריכה

בטרם החורבן, בהיות הבית בנוי, נהגו לאכול את הסעודה אך ורק "בני החבורה" אשר "נמנו" על הקורבן קודם לשחיטתו. ואת הסעודה היו עורכים במקום סגור. כלומר, את העניים היה צריך להזמין שעות רבות קודם סעודת החג וממילא נוסח ההזמנה היה שונה, אישי ולא אחיד[17].

עורכים את השולחן לאכילת ארוחת החג. יש נוהגים לפתוח את הארוחה באכילת ביצה טבולה במי מלח.

בעדות השונות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים לליל הסדר. בעדות אשכנז נהוג לאכול מרק עוף עם כופתאות העשויות מקמח מצה או מקמח תפוחי אדמה (קניידלאך) ודג ממולא (געפילטע פיש, העשוי מקמח מצה או תפוחי אדמה).

בעדות המזרח נהגו לאכול אורז (שאשכנזים נמנעים מלאוכלו בשל איסור קטניות) ומאכלים שאמורים לציין את גזירות המן שעל פי המסורת הטיל את הגורל שלו בחג הראשון של פסח.

צפון עריכה

  ערך מורחב – אפיקומן

בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך גם לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר. המצה הנאכלת היא המחצית השנייה של המצה האמצעית אשר נחצתה ביחץ, ואוכלים בהסבה.

לאחר אכילת האפיקומן מברכים את ברכת המזון.

ברך עריכה

בתום הסעודה, מוזגים את כוס היין השלישית ומברכים את ברכת המזון ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, על חג הפסח, ועל ירושלים, ועל הטובות הכלליות אשר גמלנו.

כוס שלישית עריכה

 
"שפוך חמתך", מתוך הגדת דרמשטט, גרמניה, המאה ה-14.

בסיום הברכה שותים כוס יין שלישית.

כוס של אליהו

האשכנזים נוהגים למזוג כוס יין מיוחדת ("כוס של אליהו") ופותחים את דלת הבית להראות שמצפים לבואו של אליהו הנביא שיבוא ויבשר על ביאת המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מתהלים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. מקור המנהג בעלילות הדם שהיו נהוגות באירופה בתקופת חג הפסח. במקור ככל הנראה הייתה רק פתיחת דלת כדי לוודא שלא הושלכה שם גופת נוצרי. מאוחר יותר הגיעו המסורות על אליהו הנביא. ההנחה הייתה שאליהו הנביא (הקשור בתנ"ך לנקמה והרג רבים) יגן על יהודי הבית מפני בני המקום האנטישמיים.[דרוש מקור] בנוסף, אליהו הנביא מגיע לעוד אירועים ובראשם בריתות מילה כדי להיווכח שעם ישראל עדיין מקיימים את הברית עם אלוהיו בניגוד למה שהאשים אותם: ”וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ספר מלכים א' פרק י"ט פסוק י')

הלל וברכת השיר עריכה

המסובים ממשיכים מהמקום בו הפסיקו לפני הסעודה. מוזגים את הכוס הרביעית ומסיימים את קריאת מזמורי תהילים.

הלל עריכה

  ערך מורחב – קריאת ההלל

ההלל עשוי מזמורי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל.

ברכת השיר עריכה

  ערך מורחב – ברכת השיר

ברכת השיר לאחר שגומרים ההלל נועדה לחתום את המזמורים שנאמרים בתפילה. במשך הדורות נתווספו על ברכת השיר תוספות רבות. בנוסח הרחב שלה הוכנסה ברכת השיר למחזורי קהילות רבות, ובכלל זאת להגדה של פסח[18].

המשנה במסכת פסחים[19] מציינת כי "כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר".[י]

כיום נהוג בנוסח אשכנז ונוסח איטליה לומר "יהללוך" לאחר "הלל המצרי" בלי חתימת הברכה, "הלל הגדול" ולבסוף "נשמת כל חי" עם חתימה. ביתר הנוסחים נהוג לומר לאחר הלל המצרי את הלל הגדול, לאחריו נשמת כל חי בלי חתימה ולבסוף את ברכת יהללוך עם חתימה. מנהגים אחרים היו נפוצים בעבר אך אינם קיימים כיום.

לאחר ההלל וברכת השיר שותים את הכוס הרביעית. בקצת קהילות אשכנז, נוהגים כמנהג המהר"ם מרוטנברג לשתות את הכוס הרביעית רק אחרי הפיוט "כי לא נאה" שבנרצה[20].

נרצה עריכה

חסל סידור פסח, נוסח אשכנז, שרים בנימין הרטמן ויצחק אונגר, הוקלט בבני ברק בבית משפחת אונגר, ב-25 באפריל 1978

סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים". בקצת קהילות אשכנז המערבי, נוהגים לשיר את הפיוטים שבנרצה גם ביידיש[21].

מצוות הסבה עריכה

חובת הֲסִבָּה היא תקנה מרכזית שתקנו חכמים בהלכות ליל הסדר. ההסבה היא ישיבה בתנוחה של השתרעות על הצד השמאלי בשעת האכילה והשתייה, והיא באה להמחיש את היציאה לחירות משעבוד מצרים. זאת בהתאם לעיקרון ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". דרך זו הייתה דרך הישיבה המקובלת בסעודות חשובות בהן נכללו אנשים מכובדים, ולכן ההסבה מסמלת את היות המסב בן חורין (בניגוד לעבדים, שלא היו נוהגים להסב). כמו כן, מדגישה המשנה במסכת פסחים[22] ש"אפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב" - כדי לבטא את חירותו, אף על פי שבדרך כלל אינו רגיל להסב.

מרכזיותה של ההסיבה בליל הסדר באה לידי ביטוי בכך שהמשתתפים בליל הסדר קרויים לעיתים "מסובים", כפי שנאמר בהגדה עצמה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון - שהיו מסובין בבני ברק". יש להסב בזמן אכילת המצה, ה"כורך" ושתיית ארבע הכוסות, אך לא בשעת אכילת המרור, כיוון שמנהג אכילתו מייצג את השעבוד. הידור מצווה הוא להסב בכל שעת אכילת הסעודה. בשעת אמירת ההגדה - אין להסב, אלא יש לשבת בכובד ראש.

בנוסף, קבעו החכמים כי יש להסב דווקא על צד שמאל, משום שאכילה בהסיבה על צד ימין אינה מאפשרת להשתמש ביד ימין בזמן האכילה, ולפיכך אינה נוחה ומקובלת. לפי מפרשים מסוימים היא עלולה גם לגרום לסכנת חנק, על ידי כניסה בלתי רצונית של אוכל לקנה הנשימה. לדעת ראבי"ה, חובה זו אינה נוהגת היום, שהרי בני חורין אינן מסובים בימינו, ואדרבה - הישיבה על הכיסאות היא דרך חירות.

אדם היושב בנוכחות אדם שמוראו מוטל עליו - אינו מיסב, משום שאין בהסבה זו דרך חירות, ולכן תלמיד היושב בנוכחות רבו - אינו מיסב, אולם בן היושב אצל אביו - צריך להסב. בתלמוד נאמר ש"אשה אינה צריכה הסיבה", אולם "אשה חשובה" - צריכה להסב. בטעם הדבר נאמרו שני טעמים: האחד - האשה כפופה לבעלה, ולכן היא אינה מסבה, בעוד שאשה חשובה שאינה כפופה לבעלה - מסבה; השני - אין דרך נשים להסב, ולכן הסבה שלהן אינה מבטאת חירות[23]. כמה מפוסקי אשכנז בתקופת הראשונים קבעו כי "כל הנשים שלנו מיקרו (=נקראות) חשובות", אולם להלכה נפסק בכל זאת שנשים אינן חייבות להסב, בנימוק שהנשים מסתמכות על הדעה שאין חובה כלל להסב בזמן הזה (ראו לעיל)[24].

מצוות אכילת מצה עריכה

 
חיילים אמריקאים אוכלים מצה ומרור בליל הסדר
  ערך מורחב – מצוות אכילת מצה

הכמות המינימלית של המצה הנדרשת לקיום המצווה היא כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק)[25].

בליל הסדר אוכלים כמה פעמים שיעור כזית מצה:

  1. לברכת המוציא.
  2. למצת המצווה (כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא, והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה).
  3. למצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים).
  4. ב"צָפוּן", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח (ויש המחמירים – שני כזיתים).

יש לאכול כזית מצה תוך זמן הנקרא "כדי אכילת פרס" (הזמן הדרוש לאכילת חצי כיכר של תקופת התלמוד). אורך הזמן המשוער נתון במחלוקת בין הפוסקים, והוא נע בין 2 דקות ל-9 דקות.

מצוות סיפור יציאת מצרים עריכה

  ערך מורחב – סיפור יציאת מצרים
 
מתוך הגדת ברצלונה, המאה ה-14

מטרתו של ליל הסדר היא "והִגדת לבִנך" - לספר (ובמיוחד לילדים) את אירועי יציאת מצרים (בקטע בסדר הנקרא "מגיד") על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח". המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, ולכן הסדר מכוון בעיקר לילדים. יש משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים כדי לעוררם. גם מנהג "גנבת האפיקומן" הנערך כמעין תחרות ומזכה את המנצח בפרס מיועד להשאיר את הילדים ערניים.

לילה זה מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לה' על כך; יציאת מצרים מהווה את הבסיס לשמירת המצוות, ועל כן מקפידה על כך התורה. בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל ליל הסדר גם היבטים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו בעבר הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את האידיאלים הציוניים והקומוניסטיים.

 
ילדים בשולחן ליל הסדר

הגדה של פסח עריכה

  ערך מורחב – הגדה של פסח

ההגדה מתחילה בקריאת שלבי הסדר:

קַדֵּשׁ וּרְחַץ / כַּרְפַּס יַחַץ / מגִּיד רַחצה / מוֹצִיא מַצָּה
מָרוֹר כּוֹרֵךְ / שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ / צָפוּן בָּרֵךְ / הַלֵּל נִרְצָה

או לפי מנהג יהודי תימן:[26]

קַדֵּשׁ וּנְטוֹל / כַּרְפַּס טְבוֹל / מַגִּיד רָחְצָה / מוֹצִיא מַצָּה
מָרוֹר כּוֹרֵךְ / שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ / צָפוּן בְּרָכָה / הַלֵּל כַּהֲלָכָה

בהגדה של פסח מסופר בקצרה, בסגנון של תשובה לשאלה, סיפור תולדותיו של עם ישראל, וכל סיפורי הנפלאות בצאתם ממצרים, בעיקר על פי פרשנות חז"ל. בנוסף לסיפור יציאת מצרים, עוסקת ההגדה גם בסיפורם של המספרים ביציאת מצרים - סיפורם של התנאים "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

אמירת ההגדה פותחת בשאלות, ולכן מתוארים ארבעה טיפוסים של בנים השואלים שאלות והתשובות אליהם. אמירת ההגדה מבוססת על הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כאשר הפתיחה בגנות היא שבהתחלה "עבדים היינו" (שעבוד לאומי), וגם שאבות אבותינו היו "עובדי עבודה זרה" (שעבוד רוחני), והשבח הוא שקרבנו הקב"ה לעבודתו, והוציאנו מעבדות לחירות. לאמירת ההגדה מצורפים ההודאה וההלל שגם בהם יש מסיפור נפלאות יציאת מצרים ותקוות גאולת העתיד.

משה רבנו, גיבור בולט של סיפור יציאת מצרים בספר שמות, אינו מופיע בהגדה (למעט פעם אחת בעקיפין, לעיתים הוא מופיע באיורים לה). בהגדה הגיבור היחיד הוא אלוהים, שהוציא את עם ישראל ממצרים, "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח".

הפיוטים המוכרים שבסוף ההגדה, "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", נועדו ליצור אווירה של יראת שמים, מכיוון ששירים אלו מזכירים את שלטונו המלא של הקב"ה בעולם שהוא האלוהים היחיד בעולם ("אחד מי יודע"), ואת השמירה על עם ישראל מפני אויביו על ידי הקב"ה ("חד גדיא" - השיר ממשיל את ישראל לגדי ואת אויביו ושונאיו לחתול, כלב, מקל, אש, מים, פר, שוחט, ומלאך המוות).

לילות סדר ציבוריים עריכה

 
סדר פסח בבית ספר "שלום עליכם" בווילנה, תלמידי כיתות א' והוריהם קוראים בהגדה ושומעים הסברים על החג.

מסביב לעולם עורכות תנועות שונות לילות סדר לישראלים השוהים בישראל ומחוצה לה. המרכזית היא תנועת חב"ד, אשר מארגנת לילות סדר במקומות רבים על פני תבל. מספר המשתתפים בסדרים הללו מגיע לאלפים רבים, כאשר ההמוניים ביותר מתקיימים במזרח הרחוק - כגון בקטמנדו שבנפאל, בניהולו של הרב חזקי ליפשיץ, ובבנגקוק שבתאילנד בניהולו של הרב נחמיה וילהלם.

כמו כן, בבתי מלון רבים בישראל ובעולם נערכים סדרי ליל סדר. אחד מסדרים אלו, שנערך במלון פארק בנתניה בשנת 2002 נקטע בפיגוע התאבדות בו נרצחו 30 אורחים. הפיגוע הרצחני, שנודע גם כפיגוע במלון פארק ו"טבח ליל הסדר", הביא לפתיחת מבצע חומת מגן.

ליל סדר קיבוצי עריכה

 
סדר פסח ל-1,500 איש באולם הספורט המקושט של קיבוץ נען

ליל הסדר הוא אירוע המתקשר בעיקר לחוויה משפחתית, אם מדובר במשפחה הגרעינית או במשפחה המורחבת. חג הפסח, כמו גם חגים אחרים שאנו מציינים במהלך השנה הוא הזדמנות ליצירת אינטימיות, הזדמנות לפגישות משפחתיות שלא נערכו זמן רב ומאפשר לנו בילוי עם המשפחה שכנראה, מסיבות של מרחק ועבודה - לא מתאפשר על בסיס שבועי. עם זאת, ישנם קיבוצים הבוחרים לחגוג את ליל הסדר בצורה קהילתית עם כל חברי הקיבוץ ומשפחותיהם ולוותר על האינטימיות והפן האישי שמשפחות נותנות לערב זה. ליל סדר קיבוצי מתנהל בעיקר בקיבוצים שלא עברו הפרטה ושעדיין מנהלים אורח חיים משותף. אלו יהיו קיבוצים חזקים מבחינה כלכלית וחברתית שיכולים להרשות לעצמם להקים אירוע שכזה מבחינת כמות האורחים וההשקעה בחלק האמנותי.

בדרך כלל, בליל סדר משפחתי מצומצם, אב הבית, או הסבא, אחראים על קריאת ההגדה וסדר הטקס, זאת מתוך מתן כבוד. בליל הסדר שמתקיים בקיבוץ, קבוצת אנשים שהוגדרה מראש אחראית על הטקס וקריאת ההגדה. הם מקריאים ומברכים וכאשר מגיעים לקטע שירה - כל הקהל, האורחים, מצטרפים ושרים ביחד. ברוב המקרים, כל קיבוץ שעורך את ליל הסדר בצורה כלל קהילתית, יוצר לעצמו הגדה ששייכת רק לאותו קיבוץ. אמנם אי אפשר לשנות את הגדת הפסח אבל הסדר משתנה, ולחני השירים מקבלים פן אישי לכל קיבוץ. החלק האמנותי של הערב מונהג על ידי ראש ועדת חגים של הקיבוץ, ומי שאחראי על השירים היא המקהלה הקיבוצית. המקהלה נמצאת על הבמה לאורך כל הערב, מלווה את קריאת הברכות בשירים ונעימות ונותנת את הקצב לאורחים היישובים בכיסאות, כך נוצרת הרמוניה במהלך הסדר, שמשרה אווירה נעימה ומגבשת.

הסדר הקיבוצי נערך בקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ביניהם קיבוץ יגור, נען, אל-רום, גבעת ברנר, משמר העמק, בארי וגן שמואל. אירועים אלה מגיעים לכמות אורחים של כ-1000 איש. ברוב המקרים, נערך ליל הסדר הקיבוצי בחדר האוכל מפני שזה המקום היחידי בקיבוץ שיכול לאכלס כמות כזו גדולה של אורחים.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ לשם דוגמה, באבודרהם מובאים שישה סימנים כאלה. הרב מנחם מנדל כשר הביא מקבץ של ארבעה עשר סימנים כאלו[5].
  2. ^ יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, מחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות[6].
  3. ^ הגרסה 'רַחְצָה' מצויה בכל כתבי היד (או 'רָחְצָה' בהגייה ספרדית, הר' בקמץ קטן), ואולם וולף היידנהיים תיקן את הנוסח ל"רַחַץ", כדי שצורת החריזה תהיה מתאימה יותר, במשקל: חץ - חץ - חץ - צה / רך - רך - רך - צה.
  4. ^ בין הפוסקים קיימת מחלוקת האם יש לברך על נטילה זו כמו בנטילת ידיים רגילה לפני אכילת לחם. בשל הכלל של ספק ברכות להקל, נוהגים שלא לברך.
  5. ^ שש מאות אלף; האות ס בגימטריה שווה לשישים.
  6. ^ הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית, וכן הוא דעת הגר"א (מעשה רב קצא). אחרים, כגון רבי מאיר הכהן מרוטנבורג, בעל "הגהות מיימוניות", חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. האחרון פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה, ואם יברך עליו ברכה אחרונה לא יוכל להוציא ידי חובה גם את המרור. בשולחן ערוך (או"ח תעג:ו) נפסק לאכול פחות מכזית, אבל כתב המשנה ברורה (תעג:נו) שאפילו אם אכל כזית, לא יברך לאחריו.
  7. ^ מכיוון שעל המרור ספק אם צריך לברך כיוון שיש אומרים שהוא נפטר בברכת המוציא שמברכים על המצה. המקור לדין הוא מהסילוק של ר' יוסף טוב עלם בקרובה שכתב לשבת הגדול.
  8. ^ במשנה במסכת פסחים[8] נחלקו בית הלל ובית שמאי איזה חלק של ההלל נאמר בשלב זה של קריאת ההגדה (יתר ההלל נאמר לאחר הסעודה; ראו לקמן). לדעת בית שמאי אומרים רק את הפרק הראשון של ההלל - תהלים מזמור קי"ג, ולדעת בית הלל אומרים את שני המזמורים - קי"ג-קי"ד, וכשיטת בית הלל נפסק להלכה.
  9. ^ ישנם פוסקים שעל הפרוסה מברך המוציא ועל השלימה "על אכילת מצה"[16] והמנהג הוא כדי לצאת ידי חובת כולם.
  10. ^ בתלמוד במסכת פסחים דף קי"ח עמוד א נחלקו אמוראים מה היא "ברכת השיר"; רב יהודה סבר שהיא ברכת "יהללוך" (ברכה הנאמרת באופן רגיל אחרי קריאת ההלל) ורבי יוחנן סובר שהיא תפילת נשמת כל חי. הראשונים נחלקו הן בפירוש דברי האמוראים והן כיצד יש להכריע ביניהם. קיימות ארבע שיטות עיקריות באשר לזהות הברכה.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ בתמצות בלשון חכמים "פסח, מצה ומרור". מרור מסמל את צער השיעבוד כעבדים במצרים, מצה מסמלת את היציאה המהירה לחירות בהגיע הזמן, קרבן הפסח מסמל את הנסים שאלוהים עשה לפי המסורת בכדי להוציא את עם ישראל מהעבדות.
  2. ^ הלכות ליל הסדר, הקדמה, הרב אליעזר מלמד, בספרו פניני הלכה פסח
  3. ^ חיים לשם, ‏סדר ליל פסח, באתר "דעת", מתוך: מחניים פ', תשכ"ג
  4. ^ SEDER, Jewish Encyclopedia
  5. ^ בספרו הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמ' 77–82.
  6. ^ הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמוד 77; הגדת הרב ראובן מרגליות עמ' 13.
  7. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 5
  8. ^ פרק י', משנה ו'
  9. ^ הברכה מופיע בהגדה שבסידור פראג רי"ט (1519), דף 96 ע"א.לספר במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קט"ז, עמוד ב', ד"ה ה"ג ונאמר
  11. ^ למשל ר' דוד אבודרהם[דרוש מקור: איפה]
  12. ^ מהדורת יואל-אסף-דוידזון עמוד קמ. לפי שיטתו גרסה זו היא בכל השנים, ולא רק כשחל פסח במוצאי שבת, כפי שיפורט בהמשך.
  13. ^ סימן קצג
  14. ^ להרחבה בסוגיה זו ראו: הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמודים 142–143.
  15. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 59.
  16. ^ טור אורח חיים סימן תעה
  17. ^ אביתר אביבי, ימי העומר, מסדרת "יד לאביתר"
  18. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 68-66
  19. ^ פרק י' משנה ז'
  20. ^ כן הוא בהגדה לליל שמורים, רעדלהיים תקפ"ב, דף לח ע"א.
  21. ^ מדריך למנהג אשכנז המובהק, בני ברק תשע"ד, עמ' 37.
  22. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה א'
  23. ^ ראו רשב"ם תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ח, עמוד א'.
  24. ^ כמובא בדברי הרמ"א, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תע"ב, סעיף ד'.
  25. ^ ראו למשל: הדר יהודה מרגולין, קונטרס שיעור הכזית
  26. ^ זֹהר בן יוסף עמר הלוי, ספר החילוקים בין בני תימן לבין בני הצפון, מכון משנת הרמב"ם, עמ' 81


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.