פתיחת התפריט הראשי

טימולאון חימנס

טימולאון חימנסספרדית: Timoleón Jiménez) כינוי הלחימה של רודריגו לונדוניו אֶצֶ'וֶורִי (בספרדית: Rodrigo Londoño Echeverrí), לפעמים מכונה "טימוצ'נקו" או "טימושנקו" (נולד ב-22 בינואר 1959 בקלרקה (Calarcá), או בלה טבאידה, מחוז קינדיו, קולומביה) הוא מנהיג גרילה קומוניסטית קולומביאנית, החל מ-15 בנובמבר 2011 מפקד עליון של FARC-EP ("הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה - צבא העם"), ארגון הנחשב טרוריסטי, באופן רשמי על ידי כמה מדינות, ביניהן קולומביה, צ'ילה, פרו, ארצות הברית, קנדה וניו זילנד. חימנס, שהוא גם חבר מזכירות FARC, הופקד גם על המודיעין והמודיעין הנגדי של הארגון. לפי מקורות לא ודאים,[1] חימנס הוא רופא בהכשרתו שהשתלם בקרדיולוגיה ובקריוכירורגיה. לא המשיך לעבוד במקצוע זה והחל משנת 1982 התמחה בפעילויות גרילה וטרור. ב-2011 אחרי מותו של אלפונסו קאנו, נבחר למנהיג העליון של FARC.

טימולאון חימנס
Rodrigo Londoño Echeverri
Timochenko-GoraHerria.jpg
לידה 20 בינואר 1959 (בן 60)
קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת הידידות בין העמים של רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פוליטיקאי, פרטיזן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ילדותו וצעירותועריכה

רודריגו לונדוניו אצ'וורי נולד בשנת 1959 במחוז קינדיו שבקולומביה. הוא בנם האמצעי של ארטורו לונדוניו מוריאל ואליסה אצ'וורי, מן היישוב פילנדיה, שהתאלמנה בעקבות רציחת בעלה הראשון. הבן הבכור, חאיר, נולד מנישואיה הראשונים של האם. הבן הצעיר נקרא הנרי. ככל הנראה הוריהם היו בני דודים,[2] בעלי שורשים בסקים. רודריגו גדל עם משפחתו בעיירה לה טבאידה, וייתכן כי אף נולד בה ולא בבית החולים בקלרקה, כפי שמופיע באחת מהתעודות שלו משנת 1978. [1] האב, ארטורו לונדוניו, בעל חנות בלה טבאידה, פעל בארגון "לה אונו" (La Uno), שהשתייך למפלגה הקומוניסטית הקולומביאנית.[2] רוגרידו לונדוניו התוודע מילדותו לנאומי פידל קסטרו ברדיו הוואנה, לעיתונים (הבטאון "גראנמה" של משטר קסטרו בקובה, כתב העת La Voz Proletaria ואחרים) ולספרות הקומוניסטית והסובייטית שהפיץ במחתרת דודו, הנגר מיגל לונדוניו.[2] חימנס פעל בצעירותו במסגרת ה"נוער הקומוניסטי הקולומביאני". את לימודיו עשה בעיירת הולדתו ובתיכון ביישוב קימבאיה,[2] אחר כך סיים בגרות במכללת רופינו חוס קוארבו בעיר ארמניה (1976).[1]

ייתכן כי למד רפואה, לרבות קרדיולוגיה, במשך כשלוש שנים[3] באוניברסיטת פטריס לומומבה לידידות בין העמים שבמוסקבה, אז בברית המועצות, אולם קיימים ספקות לגבי מהות הלימודים האלה.[1] בהמשך השתלם בקריוכירורגיה בקובה, ועבר אימונים צבאיים ביוגוסלביה של טיטו.

פעילותו בגרילה הקולומביאניתעריכה

ממרץ 1982 התגייס לשורות FARC. עלה במהירות בהיררכיה של הארגון והצטיין כמפקד של "החזית 9" של FARC. עבר תקופת השתלמות בטקטיקת ה"מלחמה הלא סדירה" בקובה. בשנת 1986 היה למפקד החזית 16 של FARC, ובאפריל אותה שנה בלט כמנהיג החמישי בחשיבות במטה הכללי של הארגון. אחרי עוד תקופה של השתלמות בנושאים פוליטיים בברית המועצות, בשנת 1988 התמנה למפקד הגוש המזרחי של הארגון. החל מ-1993 פיקד על "גוש מגדלנה האמצעי". מתוך "האזור המפורז" בשנים 19982002 היה אחראי חימנס על פיתוח היחסים הבינלאומיים של FARC.

הוא נכנס לתפקיד המפקד העליון של הארגון אחרי שהמנהיג הקודם, אלפונסו קאנו, נהרג על ידי הצבא ב-4 בנובמבר 2011 באזור הררי במחוז קאוקה, בעת המבצע הצבאי "אודיסאו". המתחרה של חימנס בנוגע לפיקוד העליון של המחתרת היה איוואן מארקס, בשמו האמיתי לוסיאנו מרין אראנגו, מפקד "גוש הקאריבים".[4] חימנס הוא אחד מוותיקי המזכירות של FARC המהווה את הסמכות העליונה האמיתית של הארגון אחרי מותו של אלפונסו קאנו.

בשנת 2015 הגיעו ידיעות שהתמקם קרוב לגבול בין קולומביה וונצואלה ושנהנה מחסות ממשלת המדינה השכנה. כמו כן הועלו השערות כי לקה בצורה מתקדמת של סוכרת.

פשעיועריכה

לחימנס יוחסו חטיפת הפוליטיקאי אלאן חארה, שהוחזק בשנים 20012009 בידי הגרילרים, הפיגוע במועדון "אל נוגאל" בבוגוטה בשנת 2003, שגרם למותם של 36 אנשים, ורציחתו של הפוליטיקאי השמרן פייסל מוסתפה ברבוסה בשנת 1993.[5]

כאחראי על המודיעין של FARC, חימנס נמנה עם המפקדים של הפעולות שביצעו חברי הארגון בכביש בוגוטה-מדיין ושל מתקפות אחרות במחוז אנטיוקיה. במאי 2006 נידון שלא בנוכחותו, על ידי בית משפט בעיר פופאיאן יחד עם שאר מנהיגי FARC על רצח בתנאים מחמירים, חטיפה בתנאים מחמירים ומרד, ל-40 שנות מאסר, בעקבות חטיפתם ורציחתם של מושל לשעבר, של שר הגנה לשעבר ושל שמונה אנשי צבא בשמורת הטבע פוראסה. בשנת 2012 נידון חימנס, שוב שלא בנוכחותו, על ידי בית משפט במחוז וילה ל-32 שנות מאסר בגין המתקפה על העיירה חיגאנטה בשנת 1999, שבה נרצחו אזרחים, שוטרים, וצלם עיתונות.[6] חימנס נידון גם ל-25 שנות מאסר בגלל רציחת הארכיבישוף איסאיאס דואטרה קנסינו, ל-27 שנות מאסר על חטיפת חבר בפרלמנט בשנת 2001, ל-40 שנות מאסר על פיגוע בשנת 1998 נגד בסיס הצבא באזור אורינוקיה, ל-14 שנות מאסר בגין גיוס קטינים, ול-38 שנות מאסר בגלל חטיפתה ורציחתה של שרת התרבות לשעבר, קונסאלו אראוחו נוגרה, פעילת תרבות שפעלה לקידום תרבות הואיינאטו.

חימנס עומד בראש המערכת של ארגונו לגידול, עיבוד והפצת הקוקאין. לאורך השנים הוצאו נגדו 162 צווי מעצר בגין עבירות שונות, ו"חוזר אדום" של האינטרפול. ממשלת קולומביה הציעה בזמנו סכום של 2,600,000 דולר למי שיסייע ללכידתו. גם מחלקת המדינה של ארצות הברית הציעה פרס בשווי 5 מיליון דולר למידע שיוביל למעצרו.[7]

תהליך השלוםעריכה

 
טקס חתימת הסכם השלום, 26 בספטמבר 2016

ב-23 בספטמבר 2015 נפגש חימנס לראשונה עם נשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס בהוואנה, וחתם על הסכם מקדים בנוגע לריכוך הצעדים המשפטיים אליהם נחשפים חברי הארגון, העלולים להיות מואשמים בפשעים נגד האנושות אחרי הסכם השלום. לפי דו"ח של בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 2012 יש בסיס סביר להעריך כי ELN, FARC (מחתרת שמאלנית רדיקלית נוספת), הצבא הקולומביאני וארגונים פארא-צבאיים (ימניים) ביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בקולומביה.[8]

ב-23 ביוני 2016 חתמו סנטוס וחימנס בהוואנה על הסכם הפסקת אש.[9] על פי ההסכם יתפרקו 7,000 לוחמי FARC מנשקם ויעבירו אותו לידי האו"ם. ב-26 בספטמבר חתמו סנטוס וחימנס על הסכם שלום בטקס חגיגי בעיר קרטחנה. חימנס התנצל במעמד זה על כל הכאב שגרם ארגונו.[10] אולם במשאל העם על הסכם השלום הקולומביאני, שנערך ב-2 באוקטובר, נדחה ההסכם ברוב זעום, כיוון שנתפס כמקל מדי עם המורדים. בתגובה לתוצאות המשאל אמר חימנס כי הארגון ממשיך לרצות בשלום למרות דחיית ההסכם.[11] ב-24 בנובמבר חתמו סנטוס וחימנס בבירה בוגוטה על הסכם שלום חדש, הכולל שינויים שהציעו מתנגדי ההסכם הקודם.[12]

התפרקות הארגון מנשקו הושלמה ב-27 ביוני 2017 בטקס בהשתתפות סנטוס וחימנס.[13]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא טימולאון חימנס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Lo que pocos saben de alias 'Timochenko', El Tiempo, 27/9/2015 (בספרדית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 César Augusto Romero Aroca, La infancia de Timochenko, Kienyke, 17/7/2013 (בספרדית)
  3. ^ משך זמן בדרך כלל לא מספיק ללימודי רפואה וגם להתמחות רפואית כלשהי
  4. ^ Na Colômbia, Farc anunciam novo líder após morte de Alfonso Cano, Folha de S. Paulo, 15/11/2011 (בפורטוגזית)
  5. ^ 'Timochenko', otro radical en la jefatura de las Farc, El Tiempo, 15/11/2011 (בספרדית)
  6. ^ 'Timochenko' fue condenado a 34 años de prisión en Huila, El Espectador, 25/7/2012 (בספרדית)
  7. ^ Rodrigo Londoño-Echeverry, באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית - הלשכה לנרקוטיקה בינלאומית, 17 באפריל 2006 (באנגלית)
  8. ^ Rose Lander, Colombia govt, FARC agree to maximum prison sentences for war crimes, Colombia Reports, 23/9/2015 (באנגלית)
  9. ^ בתום סכסוך של 50 שנה: קולומביה והמורדים חתמו על הפסקת אש, באתר וואלה! NEWS‏, 24 ביוני 2016
  10. ^ סוף ל-50 שנות מלחמה: ממשלת קולומביה והמורדים חתמו על הסכם שלום, באתר וואלה! NEWS‏, 27 בספטמבר 2016
  11. ^ תדהמה בקולומביה: האזרחים דחו את הסכם השלום במשאל העם, באתר וואלה! NEWS‏, 3 באוקטובר 2016
  12. ^ לאחר הכישלון במשאל העם: הסכם שלום חדש נחתם בקולומביה, באתר וואלה! NEWS‏, 25 בנובמבר 2016
  13. ^ Sibylla Brodzinsky, ‏'Welcome to peace': Colombia's Farc rebels seal historic disarmament, באתר הגרדיאן, 27 ביוני 2017 (באנגלית)