יהדות קיוסטנדיל

יהדות קיוסטנדיל היא קהילה יהודית שהתקיימה בעיר קיוסטנדיל שבבולגריה, מהמאה ה-16 ועד לאמצע המאה ה-20. בסוף שנות ה-20 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה כ-2,700 נפשות. ב-1943 הובילו בני הקהילה את המאבק להצלת יהודי בולגריה משילוח למחנות ההשמדה. מרבית יהודי קיוסטנדיל עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה.

ייסוד הקהילה והתפתחותהעריכה

ייסוד הקהילהעריכה

תיעוד לקהילה יהודית ספרדית מופיע בספרי שאלות ותשובות מראשית המאה ה-16. עדות כתובה לקהילה יהודית בעיר ממקורות חיצוניים, מצויה ברשימותיו של סוחר איטלקי שעבר דרך קיוסטנדיל ב-1559. מניחים שהקהילה נוסדה במהלך המאה ה-16 על ידי משפחות סוחרים שהגיעו מסלוניקי. בשלהי המאה ה-16 הוקם בית כנסת לקהילה והוא פעל עד אמצע המאה ה-19, עת הוקם חדש במקומו. ב-1989 ערך הארכאולוג הבולגרי אנדריי מלמד חפירות ארכאולוגיות מתחת למבנה בית הכנסת הישן. לדבריו, נתגלו במקום יסודותיהם של שני בתי כנסת האחד בן המאה ה-7 והשני בן המאה ה-3, עת נשלט האזור על ידי האימפריה הביזאנטית. לדברי אנדריי מלמד, החפירה כוסתה מחוסר תקציב להמשך החפירות. הממצאים אשר לכאורה נתגלו מעולם לא נבדקו או תוקפו, וכאמור המחקר קובע את המאה ה-16 כמועד יסוד הקהילה.[1]

התקופה העות'מאניתעריכה

 
בית העלמין היהודי בקיוסטנדיל

ב-1717 נכבשה בלגרד בידי כוחות ממלכת הבסבורג והעות'מאנים נסוגו. העיר נותרה בידי האוסטרים במשך 22 שנים ובתקופה זו הורע מצבם של בני הקהילה היהודית. כמה מאות מיהודי העיר נמלטו במהלך הקרבות ולאחר הכיבוש, לשטחי בולגריה וכמה עשרות מהם התיישבו בעיר קיוסטנדיל והצטרפו לקהילה הספרדית. בתקופה זו היו יהודי העיר ברובם סוחרים, חלקם אמידים מאד וחלשו על היבוא והיצוא מהאזור.[2]

בשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 ידעה קהילת קיוסטנדיל תקיפות ופרעות שכמעט והביאו לחורבה. בימי הסולטאנים סלים השלישי ומוסטפא הרביעי נדרדר המצב באזור בולגריה לכדי אנרכיה. הממשל המרכזי העות'מאני שכחותיו היו נתונים בעימותים צבאיים מול האוסטרים והרוסים איבד שליטה על המחוזות וכנופיות שודדים אלימות שכונו קרדז'אלי שלטו בדרכים ופשטו על ערים שונות למטרות שוד. בני הקהילות היהודיות האמידים בבולגריה היו מטרתם המועדפת וקהילת קיוסטנדיל העיקרית. תועדו מעשי שוד ורצח בבני הקהילה ורבים נטשו את העיר. במחצית הראשונה של המאה ה-19 חוסר הסדר באימפריה העות'מאנית הביא לניתוק הקשר בין המרכזים הרבניים באדירנה וסלוניקי לבין קהילת קיוסטנדיל ובעת הזו מתועדת הקמתו של בית דין רבני ראשון בעיר.

ב-1828 סייר בבולגריה הנוסע האנגלי וואלש, ביקר בעיר קיוסטנדיל ותיעד ברשימותיו את הקהילה היהודית המתגוררת בעיר. בתקופת מהמוט השני הושב סדר יחסי על כנו בבולגריה ולפי ספרי שאלות ותשובות למדים על פריחה מחודשת של קהילת קיוסטנדיל. ב-1863 נבנה בית הכנסת המרכזי בעיר.[3] מבין רבניה הנודעים של הקהילה בין 1750 ל-1880, ניתן לציין את יעקב טיבה, דוד מדז'ר, שמואל קונפורטי ויצחק שמואל חָרבון.[4]

לאחר עצמאות בולגריהעריכה

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית שהובילה לעצמאות בולגריה, גברו האירועים האנטישמיים במדינה. ב-1898 הואשמו יהודי קיוסטנדיל בשימוש בדמם של ילדים נוצרים. בעיר פרצו מהומות שכוונו כנגד בני הקהילה ורכושם. הממשל המרכזי בסופיה הורה למושל המחוז לדכא את המהומות ולמנוע פגיעה בבני הקהילה וכך אכן נעשה. המהומות דוכאו בכוח רב על ידי המשטרה המקומית. בראשית המאה ה-20 נכללה הקהילה ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בבולגריה ומנתה 1,200 נפשות שהיוו כ-9% מכלל אוכלוסיית העיר.[3] בהמשך הגיעו לעיר פליטים יהודים רבים ממלחמת הבלקן השנייה ובמפקד שנערך בבולגריה ב-1920 נמנו בקיוסטנדיל 2,671 יהודים.[5] בקיוסטנדיל נולד הצייר מוריץ בנציונוב בוגר האקדמיה לאומנות בסופיה.

כמו כן נולד בקיוסטנדיל הצייר דויד משולם, שפעל בעיקר בישראל. דויד משולם, נמצא ברשימה המכובדת של זוכי פרס דיזנגוף לאמנות .

חיי הקהילהעריכה

הפוליטיקה הפנימיתעריכה

הקהילה הייתה מפולגת בעמדותיה לגבי התנועה הציונית ובקרב בניה ניכרה השפעתה של האגודה להשכלה עצמאית "דוברו באדאשטי" (עתיד טוב), אשר חינכה ברוח הקומוניזם. בבחירות שנערכו ב-1923 הצביעו כל 150 נציגי התנועה הציונית בפתק לבן כהצבעת מחאה וכפועל יוצא מכך 74 המצביעים הקומוניסטים הביאו לזכייה ברוב מוחלט. גם בבחירות ב-1929 זכו הקומוניסטים ברוב. המאבק השלטוני הארצי בבולגריה כנגד התנועות הקומוניסטיות שנחשבו חתרניות, בלווי המאבק הפנימי בתוך הקהילות השונות, הביא להחלשות מעמד הקומוניסטים בקהילת קיוסטנדיל. הקומוניסטים איבדו מכוחם המוחלט, אך בבחירות לוועד הקהילה שנערכו ב-1932 עדיין זכו הרשימות הלא ציוניות ברוב של 60% מהקולות לעומת 40% לציונים.[6]

החינוך היהודיעריכה

עמוד ראשי 
להרחבה בנושא ראו: החינוך היהודי בבולגריה

עד לעצמאותה של בולגריה התבסס החינוך היהודי על בתי למידה שכונו מלדארי והוקמו בערים הגדולות ובכלל זה בקיוסטנדיל. המלדארי היו חלקם בבעלות פרטית של רבנים וחזנים וחלקם נסמכו על תשלומי ההורים ותרומות של סוחרים אמידים.[3]

ב-1920 למדו במערכת החינוך היהודית 166 תלמידים, שהיוו 92% מכלל תלמידיה היהודים של העיר. ב-1925 למדו במערכת החינוך היהודית 106 תלמידים, כאשר הממשלה הבולגרית ועיריית קיוסטנדיל ממנות 10% מתקציבה. ב-1926 היו 118 תלמידים שלמדו ב-4 כיתות, 2 כיתות גן ילדים ו-2 כיתות בית ספר יסודי, (א'-ד') וב-1927 ירד מספר התלמידים ל-75.[7]

מלחמת העולם השנייהעריכה

 
כרוז מחאה של ועד הקהילה היהודית בקיוסטנדיל כנגד מדיניות הספר הלבן בארץ ישראל.
"קול קורא לנשי, גברי וצעירי הקהילה היהודית בקיוסטנדיל. הנכם מוזמנים להפגנת המונים כנגד המדיניות האנגלית בפלשתינה, המונעת מאלפי צעירים יהודים לעלות לישראל"(בבולגרית)

בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת יהודי קיוסטנדיל 1,500 נפשות. על בני הקהילה הוחל החוק להגנת האומה ובהמשך נלקחו הגברים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה. ראשי הקהילה בעיר מילאו חלק מרכזי בהצלת יהודי בולגריה מגירוש אל מחנות ההשמדה, בכך שהתניעו את המאבק שהוביל לביטול צו הגירוש. ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב ראש הקומיסריון לשאלות יהודיות הסכם בשם ממשלת בולגריה עם תיאודור דנקר נציג גרמניה הנאצית במסגרתו הסכימו הבולגרים לגרש 20,000 יהודים ל"שטחים הגרמניים במזרח". עו"ד מיכאל אבג'ייב הדליף את דבר ההסכם לברוך (בוקו) לזרוב, שהיה חברו הטוב וממנהיגי הקהילה בעיר. במקביל נפגשה בסופיה ליליאנה פניצה מזכירתו של אלכסנדר בלב עם עורך הדין נסים (בוקו) לוי, סגן יו"ר הקונסיסטוריה היהודית ופירטה בפניו את פרטי ההסכם. ב-25 בפברואר נפגש חיים רחמים בכר מראשי הקהילה עם ולדימיר קורטב ידידו, שהיה גם פעיל בארגון המהפכני המקדוני. קורטב ציין שידוע לו ולאנשיו על הגירוש וציין שהוא מיועד ל-10 במרץ. ב-1 במרץ 1943 החלו שוטרים בולגרים לבקר בבתי יהודים לבדיקת נתונים כגון כתובת, מוצא ומספר נפשות.[8][9]

ב-4 במרץ 1943 החלו הבולגרים במעצרם וגירושם של 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט והם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.[10] ב-6 במרץ נצטוו יהודי קיוסטנדיל על ידי המשטרה המקומית להיערך לגירוש ובכלל זה להצטייד במזון ובגדים למספר ימים ומנהיגי הקהילה בוקו לזרוב, ניסים ברכה, רחמים ובוקו קונפורטי יו"ר ועד הקהילה פנו לאישי הציבור בקיוסטנדיל בבקשת עזרה. ב-8 במרץ יצאה מקיוסטנדיל לסופיה משלחת בת 4 חברים בראשות פטר מיכאלב ואליו נלוו קורטב, איוואן מומצ'ילוב ואסן סויצ'מזוב במטרה להביא לביטול הגירוש המתוכנן.

בהגיעם לסופיה פנו לעזרתו של סגן יושב ראש הפרלמנט דימיטר פשב בן העיר. למחרת היום נפגשו עם שר הפנים פטר גברובסקי לפגישה סוערת שעלתה לטונים גבוהים ובמהלכה אף איים ולדימיר קורטב במרומז על חייו של גברובסקי. גברובסקי החליט להשעות את הגירוש וסופו שלא יצא את הפועל.[8] רשמית, נכללו ברישומי משרד הפנים הבולגרי 98 יהודים מקיוסטנדיל מכלל 6,365 יהודי "בולגריה הישנה", שהופיעו ברשימות הגירוש אשר יועד להתבצע ב-10 במרץ.[11]

ב-25 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה, קהילת קיוסטנדיל קלטה 2,800 מהמגורשים אשר שוכנו בבתי בני הקהילה ובמוסדות הציבור, עד לחזרתם לבתיהם באוקטובר.[2]

בקיוסטנדיל נולד ופעל המשורר היהודי סימצ'ו איסאקוב (1919-1948) שכונה "משורר המאבק" ושירתו נגעה ברדיפתם של יהודי ארצו במהלך מלחמת העולם השנייה, במלחמתם של הפרטיזנים היהודים ובחורבנן של קהילות תארקיה ומקדוניה. בשירו "הרכבות" שהוקדש ליהודי תארקיה ומקדוניה כתב בין השאר:

"פנים חיוורות, כחולות. עיניים-ציפורים חולות. אתה שואל איה החיוכים? ומה עיניך רואות?, אילו הילדים.
כך, קרון אחר קרון, בעלייה חולפים נעלמים וכי תביט למרחקים ומה תחזה? כבשנים"
.[12]

לאחר מלחמת העולם השנייהעריכה

ב-1945 נמנו בקיוסטנדיל 1,400 יהודים. בקרב הקהילה התחדשה הפעילות הציונית. בקיוסטנדיל הוקם סניף של תנועת החלוץ הצעיר ששימש כסניף אזורי ומרכז כנסים לחברי הארגון בדופניצה, גורנה ג'ומאיה, נברקופ וסמוקוב. ביום הקמת מדינת ישראל התקיימו חגיגות רחוב המוניות של בני הקהילה שהסתיימו בעצרת עם בהשתתפות נציגי השלטון המקומי.[13] בין 19481949 עלו מרבית יהודי העיר לישראל. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובקיוסטנדיל נמנו 234 יהודים.[14] בראשית המאה ה-21 התגוררו בעיר 70 יהודים.[2]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ צבי קרן, תקציר ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  2. ^ 1 2 3 צבי קרן, הקהילה היהודית בקיוסטנדיל, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  3. ^ 1 2 3 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 62-37.
  4. ^ חיים קשלס, שלשלת רבני בולגריה מיום בואם מספרד ועד היום, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 141.
  5. ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 683.
  6. ^ אלברט רומנו, תקופת השבר והפילוג 1930-1940, בתוך :אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 589-581
  7. ^ לוחות סטאטיסטיים-טבלה 1, טבלה 2, טבלה 4, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 650-645.
  8. ^ 1 2 חיים קשלס, מאורעות ה-9 וה-10 במארס 1943, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 830-824.
  9. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, עמודים:16-15, 82-81.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 96-85.
  11. ^ חיים קשלס, תעודות ומסמכים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 849.
  12. ^ אלברט רומנו, משוררים וסופרים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 528-523.
  13. ^ יוסף בן, לחרות ולעלייה בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 936-951.
  14. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.