פתיחת התפריט הראשי

דופניצה

עיירה בבולגריה

דוּפְּנִיצָה, (בבולגרית:Дупница) היא עיר במערב בולגריה בשטח מחוז קיוסטנדיל, השוכנת לרגלי הרי רילה, כ-65 קילומטרים דרומית לבירה סופיה. השם דופניג'ה מאוזכר לראשונה, בכתבים עות'מאניים מן המאה ה-15. ב-1948 שונה שמה לסטנקה דימיטרוב, ב-1950 שונה למארק (Marek) וב-1952 הוחזר שוב לסטנקה דימיטרוב. ב-1992 נקבע שמה לדופניצה.

דוּפְּנִיצָה
Дупница
Dupnitsa-coat-of-arms.svg
סמל דופניצה
Panorama of Dupnitsa and Rila Mountain, Bulgaria.jpg
העיר דופניצה על רקע הרי רילה
מדינה בולגריהבולגריה  בולגריה
מחוז קיוסטנדיל
ראש העיר אטאנאס יאנב
שטח 32.32 קמ"ר
גובה 535 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 38,986 (2010)
קואורדינטות 42°16′N 23°07′E / 42.267°N 23.117°E / 42.267; 23.117
אזור זמן UTC +2
http://www.dupnitsa.bg
האנדרטה לזכר בני הקהילה שנפלו במלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה

היסטוריהעריכה

שרידים ארכאולוגיים אשר נתגלו בסביבות העיר מתוארכים למאה ה-6 לפנה"ס, עידן הממלכה התארקית. בהמשך, נכבש המקום על ידי האימפריה הרומית ונתגלו שרידי מצודה רומית וקברים מראשית המאה ה-1. בשלהי המאה ה-4 עם חלוקת האימפריה הרומית נשלט האזור על ידי האימפריה הביזאנטית. החל מהמאה ה-7 עבר היישוב לחזקת האימפריה הבולגרית הראשונה ואחר כך השנייה. באמצע המאה ה-14 נכבש היישוב על ידי צבאות האימפריה העות'מאנית. ב-1660 מתאר סוחר שעבר דרך העיר, כי היא מכילה כ-100 חנויות ובתי מלאכה[1]. העיר הייתה בשליטה עות'מאנית עד המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ולאחריה הפכה חלק מנסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

כלכלהעריכה

עד ראשית המאה ה-20 היה אזור דופניצה חקלאי בעיקרו ומוקף שדות מעובדים ובוסתנים. בנוסף היה האזור מרכז לכריית עפרה. בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, מלך בולגריה עבר האזור שינוי מהותי והפך לאזור גידול עיקרי לטבק. בשנות ה-60 נוספו מפעלי תעשייה כימיים ומפעל ליצור מכונות חקלאיות. הגידולים החקלאיים העיקריים בשטח הרשות המקומית הם: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, תירס, תפוחי אדמה, עגבניות, מלפפונים, תפוחי עץ ושזיפים. ענף כלכלי מרכזי הוא ענף תיירות הנופש ותיירות המרפא.

בסמוך לעיר עובר הכביש המהיר "חוצה בולגריה" -E79, מופעלים 10 קווי אוטובוס בין עירוניים וקיים קו רכבת מהיר לבירה סופיה.

הקהילה היהודיתעריכה

  ערך מורחב – יהדות בולגריה

תיעוד לקהילה יהודית מאורגנת בעיר דופניצה קיים החל מסוף המאה ה-16, עת שלטו העות'מאנים בעיר. ההערכה היא שמדובר בסוחרים מצאצאי מגורשי ספרד, שהוזמנו לשטחי האימפריה העות'מאנית על ידי הסולטאן באיזיט השני והתיישבו ברחבי הבלקן[2]. בראשית המאה ה-19 נבנה במקום בית כנסת מפואר, אשר נהרס לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נרשמו אירועים אנטישמיים רבים כפי שאירעו בכל רחבי בולגריה, אך הם שככו כשעזב הצבא הרוסי, אשר חייליו וקציניו היו אילו שליבו את האירועים[3]. בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-1,000 נפשות ובפרוץ מלחמת העולם השנייה כ-2,000.

יהודי דופניצה יועדו להיות חלק מקבוצת המגורשים הראשונה למחנות ההשמדה מקרב יהודי "בולגריה הישנה". ב-25 בפברואר 1943 הוטל עוצר על יהודי העיר אשר נאכף על ידי חברי הארגון האנטישמי ברניק. חברי הארגון, מרביתם בני נוער פרצו לא אחת לבתי היהודים והכו אותם[4]. ב-4 במרץ 1943 ביצע הצבא הבולגרי אקציה בכל רחבי תראקיה המזרחית, אשר נמסרה לבולגרים על ידי גרמניה הנאצית לאות הוקרה על הצטרפותה למדינות הציר. חלק מ-4,000 היהודים שנאסרו הוחזקו במעצר במשך מספר שבועות בתוך מחסני טבק בעיר דופניצה, טרום גירושם דרך העיר לום אל מחנה טרבלינקה[5]. ב-9 במרץ אחר חצות נאסרו יהודי העיר דופניצה ושוחררו למחרת היום לאחר ביטול צו הגירוש למחנות ההשמדה.

מרבית יהודי העיר עלו למדינת ישראל בין 1947 ל-1949[6]. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה לישראל, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובדופניצה נמנו 382 יהודים[7].

ערים תאומותעריכה

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דופניצה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דופניצה, באתר "bulgaria.domino"
  2. ^ רוזן, מינה, עורכת, ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996, עמודים 50-53.
  3. ^ Tamir, V., Bulgaria and Her Jews: A dubious symbiosis, 1979, p. 94–95, Yeshiva University Press
  4. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 94.
  5. ^ יושע, ניסים, "השועל הבלקני – על חלקה של בולגריה בהשמדת יהודים", באתר "יד ושם"
  6. ^ קרן צבי, "יהודי בולגריה, מבוא היסטורי קצר", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
  7. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.