פתיחת התפריט הראשי
יהושע הלוי במדיו כנציב בית"ר בסלובקיה, 1940
סמל עליית אף על פי

יהושע הלוי (יהושע אלכסנדר ציטרון; "ציטי") (י' בתשרי תרע"ח, 26 בספטמבר 1917א' בשבט תשס"ט, 26 בינואר 2009) היה פעיל תנועת ההעפלה "אף-על-פי" של התנועה הרוויזיוניסטית ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, מפקד אניית המעפילים "פנצ'ו", והיסטוריון של תנועת הנוער בית"ר בצ'כיה ובסלובקיה.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

בצ'כוסלובקיהעריכה

 
סמל תנועת הנוער בית"ר

יהושע הלוי נולד כאלכסנדר ציטרון ביום הכיפורים תרע"ח (26 בספטמבר 1917) בברגסס, ברהובו שבסלובקיה. מוצא משפחתו היה מגולי ספרד למזרח אירופה. הוא החל ללמוד רפואה בברטיסלאבה, אבל הלימודים נקטעו בגלל האירועים המדיניים באירופה משלהי שנות השלושים. הלוי הצטרף לתנועת הנוער בית"ר בהיותו בן 13. הוא מילא שורה של תפקידים בתנועת הנוער בית"ר בצ'כוסלובקיה, בהם ארגון וניהול מחנות קיץ למאות בני נוער יהודים, בהם למדו עברית וידיעת ארץ ישראל. יחד עם אליהו גלעזר, נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, נפתלי פלטין, אייזיק רמבה וד"ר אלחנן (האנס) אייגר, היה ממארגני אירועי "20 שנים לציון הקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה", אשר ליכדו את הנוער הציוני בצ'כוסלובקיה, ובמיוחד את חברי בית"ר לקראת עלייה לארץ ישראל. באביב 1938, הפכה בית"ר בהנהלתו לתנועת הנוער הציונית הבולטת בצ'כוסלובקיה. ואלפי חבריה נאספו בכינוס הארצי השמיני של בית"ר בברהובו, בימים 18 – 19 באפריל 1938.[1] זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ונשיא הצ"ח, עמד על כישוריו בעת ביקורו בצ'כוסלובקיה ומהדו"חות שקיבל על פעילותו הארגונית.

עם כיבוש פראג על ידי גרמניה הנאצית ב-15 במרץ 1939, הפכה סלובקיה למדינת חסות של גרמניה. בתקופה זו אליהו גלעזר מינה את יהושע הלוי, קצין נציבות בית"ר סלובקיה, ונציב בית"ר בברטיסלאבה, למשנה-נציב בית"ר בסלובקיה, ואחר כך היה לנציב בית"ר בסלובקיה.

באוניית המעפילים פנצ'ועריכה

 
אוניית המעפילים "פנצ'ו" בחוף האי כמילי
 
מעפילי "פנצ'ו" בחוף האי כמילי

הצה"ר נתן להלוי גיבוי לארגן מבצע העפלה לכשלוש מאות חניכי בית"ר מסלובקיה לארץ ישראל. לשם הוצאת התוכנית לפועל נאספו כ-5,000 לירות שטרלינג, ולמעפילים הושגה ויזה מפראגוואי.[2] ב-29 באוגוסט 1939, שתי יממות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב הלוי לשִלטון בית"ר כי על "300 החיילים הבית"רים המאומנים, המשתהים כבר שמונה חודשים בציפייתם להעפלה, ונהפכו לעדר זאבים בן 300 ראשים, מיואשים מרופטים, רעבים ומחוסרי- גג".[3]

באמצע מאי 1940 הגיעה לברטיסלבה האונייה "סטפנו", אוניית גרר בת 259 טון, שנבנתה במספנה בריטית ב-1895, ללא אלחוט וללא רדיו, ושמה שונה ל"פנצ'ו";[4] צוות הימאים כלל רב-חובל רוסי ומלחים יוונים.[5] ב־18 במאי 1940 לאחר הכנות מרובות, הפליגה "פנצ'ו", מברטיסלאבה שבסלובקיה. על סיפונה של פנצ'ו הצטופפו 407 מעפילים חניכי בית"ר. עם יציאתה "נשבר מנוף המנוע המווסת את השסתומים", ולבסוף יצאה האונייה מהמים הטריטוריאליים של סלובקיה, והמעפילים פתחו בשירת התקווה.[6] בדרך נוספו נוסעים נוספים: פליטים יהודים וחניכי בית"ר, ובסך הכול הפליגו על סיפונה 514 מעפילים.[7] אוכלוסיית המעפילים כללה צעירים רווקים ומשפחות עם ילדים.

תחילה שטה האונייה על הדנובה. עברה ליד בודפשט, ועגנה בנמל מוהץ' שבדנובה הדרומית.[8] ב-25 במאי, לאחר תדלוק הפליגה ה"פנצ'ו" מהנמל מלווה בסירת-מנוע של המשטרה ההונגרית עד צאתה מהמים הטריטוריאליים של הונגריה. האוניה שטה לכיוון הגבול היוגוסלבי, ועגנה בנמל בזדן.

ב־21 בספטמבר הפליגה האונייה לים השחור. בדרכה, חנתה באי סאמוס, אך כיוון שלא יכלה להצטייד שם בדלק, הוחלט להפליג לפיראוס תחת דגל בולגרי.

ב-14 בספטמבר 1940, הצטיידה "פנצ'ו" בפחם ובמזון בג'יוורג'יו, והפליגה לנמל סולינה שברומניה. ב-21 בספטמבר הפליגה מנמל סולינה.

ב-9 באוקטובר, האונייה עצרה לפתע ממהלכה. סיבת הדבר הייתה בעקבות הרקת דוד הקיטור על ידי המלחים של האונייה ממימיו המתוקים, ומילויו בזדון במי ים. כתוצאה מכך, התפוצץ דוד הקיטור.

ב-11 באוקטובר 1940 (ערב יום הכיפורים תש"א) – עלתה "פנצ'ו" על שרטון סמוך לאי היווני כמילי (קמילה ניסי) שבים האיגאי, ונוצר סדק בדופן האונייה.

המעפילים שרדו עשרה ימים על האי הבודד. הם כתבו על יריעות בד שנלקחו מהאונייה: SOS ופרשו אותן על הקרקע. ושלחו בסירת הצלה חמישה נערים להזעיק עזרה.[9] לבסוף הם אותרו על ידי מטוס איטלקי. אוניה איטלקית, "צ. ק. סוניציני" נשלחה מהאי רודוס, כדי לחלצם. הם הועברו למחנה אוהלים שהוקם באצטדיון הספורט בעיר רודוס. רוב קהילת רודוס נשלחה זמן קצר אחר כך אל מחנות ההשמדה באירופה.

ב-12 בינואר 1942 הועברה קבוצה מהם למחנה המעצר פרמונטי די טרזיה לשבויי מלחמה ואזרחים של איטליה הפאשיסטית בדרום איטליה. וב-3 במרץ, הועברה לשם קבוצה שנייה. שני מעפילים אשר ניסו לברוח מהמחנה – נהרגו.

במחנה פרמונטי נשא יהושע את רוזה (שרה שושנה לבית שפיגל; 1981-1915), ילידת ברטיסלאבה, חניכה ופעילה בבית"ר, מזכירתו של הלוי, וממארגני עליית "אף על פי" מסלובקיה, שהשתתפה בהפלגת ההעפלה של "פנצ'ו" עם שני אחיה הצעירים, באוגוסט 1943.

ב-8 בספטמבר 1943 איטליה נכנעה לבעלות הברית, וב-14 בספטמבר, שוחררו ניצולי "פנצ'ו" ממעצרם. באוקטובר 1943 נכבש האי רודוס על ידי כוחות בעלות הברית.

ניצולי "פנצ'ו" הוציאו לאור גיליון ראשון עיתון בשם: "המבשר" (באנגלית: The Harbinger) ב-1 בינואר 1944. אולם ממשל צבאי של בעלות הברית באיטליה אסר על הוצאתם לאור של גיליונות נוספים.

 
ציון קברם בעיר רודוס של מעפילי "פנצ'ו" אחדים, אשר נספו בדרך לארץ ישראל

חיילי הבריגדה היהודית פגשו את מעפילי "פנצ'ו". משה שרתוק, שביקר את חיילי הבריגדה היהודית ב-1944, בא לראותם. והסדיר עם שלטונות המנדט את עלייתם לארץ ישראל. וכך, ארבע שנים מתחילת מסעם, הם קיבלו אישורים בריטיים רשמיים להיכנס לארץ ישראל.

ב-25 במאי יצאו מעפילי "פנצ'ו" ב"רכבת של קרונות בקר" את פרמונטי די טרזיה. ב-27 במאי הפליגו באוניית המשא "בטורי", במימון הג'וינט לנמל אלכסנדריה. כאשר הגיעו לנמל התקבלו בחגיגיות ובמגדנות על ידי פעילים ציוניים של הקהילה היהודית. באלכסנדריה עלו על הרכבת המנדטורית לארץ ישראל, והגיעו ללוד ב-2 ביוני 1944.

על יום ההגעה לארץ ישראל כתב הלוי בספרו הביתה...!:

"ב-2 ליוני 1944 בשעת הצהריים [הגיעה הרכבת שבה נסענו] ובה 757 יהודים. על הקטר התנוססו שני דגלים גדולים תכלת-לבן, הקרונות מקושטים בכתובות בעברית. ופנים קורנות משמחה מציצים בעד החלונות. משה שרתוק, משה שפירא, והקרובים הראשונים (העלמה נידר) קבלו את פנינו בתחנה. שרנו, רקדנו הורה הגענו הביתה! ... עוד השתוללה מלחמת העולם, כאשר קבוצת יהודים הראשונה של אירופה המשוחררת הגיעה לארץ-ישראל".[10]

הלוי ראה באנייה "פנצ'ו" את סמלה של ההעפלה העברית, בהקלעה לנסיבות הקשות של מלחמת העולם השנייה, ובהיותה נתיב מילוט והצלה לרוב המעפילים מהשואה. במאמרו "לחיי הספינות שהצילו!", כתב הלוי, כי נוסעי "פנצ'ו" היו היהודים המשוחררים הראשונים באירופה (בספטמבר 1943) וגם העולים הראשונים שהגיעו – ובאופן ליגאלי – לארץ-ישראל לקראת סוף מלחמת העולם השנייה (ביוני 1944).[11]

בארץ ישראל ובמדינת ישראלעריכה

לאחר הגיעו לארץ ישראל הצטרף יהושע הלוי לאצ"ל; כינויו במחתרת היה "איתמר"; ועבד כלוטש יהלומים בנתניה. בגלל פעילותו באצ"ל הוא הפך למבוקש על ידי המשטרה הבריטית. ב-1947, הצטרף לפעילות אנשי ההעפלה בגרמניה.

ביוני 1948 חזר לישראל והתגייס לצה"ל. אחרי מלחמת העצמאות שינה את שמו מאלכסנדר ציטרון ליהושע הלוי. הוא עבד זמן קצר כמתדלק בתחנת דלק בכפר יונה, הסמוכה למחנה 21. אחר כך עבד בהסתדרות העובדים הלאומית, והפך את סניף נתניה לאחד מסניפיה הגדולים. כמו כן, היה מזכיר סניף נתניה של תנועת החרות. בשנות השישים השתלב בבנק לסחר חוץ, לימים הבנק הבינלאומי הראשון, והיה לבנקאי בכיר בו. הוא פעל בשורות התנועות והמפלגות החרות, גח"ל והליכוד.

הלוי פרסם ספרים רבים ועשה רבות להנצחת יהדות סלובקיה, קהילת עיר הולדתו ברגסס-ברהובו ותנועת הנוער בית"ר. ד"ר אב"א אחימאיר, כינה אותו "ההיסטוריון של בית"ר הצ'כוסלובקית".[12]. היה רֵע במסדר ז'בוטינסקי וחבר נשיאות תחרות החיבורים: "זאב ז'בוטינסקי ומשנתו" לשנת תשמ"ג (1983).

יהושע הלוי נפטר ביום א' בשבט תשס"ט, 26 בינואר 2009.

ספריועריכה

  • יהושע הלוי, הביתה ...! (4 שנים בדרך לציון), ועד עולי "פנצ'ו" בישראל, (מהדורה שנייה), תל אביב: הוצאת "דקל", תש"י - 1950.
  • יהושע הלוי, תולדות בית"ר צ'כוסלובקיה, תל אביב: הוצאת יוצאי בית"ר צ'. ס. ר., תשכ"א – 1960.
  • יהושע הלוי, "לחיי הספינות שהצילו!", בארץ ישראל, 181, חשוון תשמ"ח – נובמבר 1987, עמ' 40 – 41.
  • יהושע הלוי, "אל התלמידים שהעזו", בתוך: ז'בוטינסקי בראי הדורות, (עורך: פרופ' יוסף נדבה), תל אביב: הוצאת אגודת בוגרי בית"ר לדורותיהם, מפעל תחרות חיבורים: "זאב ז'בוטינסקי ומשנתו", תשמ"ו – 1985, עמ' 143 – 145.
  • יהושע הלוי, יהדות ברהובו-ברגסס בתמונות, תל אביב – נתניה: הוצאת ארגון יוצאי ברהובו-ברגסס הסביבה, תשמ"ט – 1989.

לקריאה נוספתעריכה

  • בן צבי קלישר, "בדרך לארץ ישראל", תל אביב: הוצאת עם עובד, 1945.
  • דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי: חלק שני: מהגנה להתקפה 1937 – 1939, תל אביב: מוסד קלוזנר, תל אביב 1965.
  • יהושע אופיר, ראשוני האצ"ל 1931 – 1940, תל אביב: הוצאת העמותה ע"ש חנניה ואולגה יקותיאלי – ליד ראשוני האצ"ל, תשס"ב – 2002.
  • ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר – קורות ומקורות, א' – מן העם (1923 – 1935); ב' – אל העם: חלק ראשון (1933 – 1935); חלק שני (1935 – 1939), ירושלים – תל אביב, הוועד להוצאת ספר בית"ר, 1969 – 1975.
  • יוסף קיסטר (עורך), קברניט בעת סופה – לדמותו של נפתלי פלטין, תל אביב: ההנהגה העולמית של בית"ר, תשמ"ז-1987.
  • חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי, עלייה ב' של תנועת ז'בוטינסקי, תל אביב: ברית חיילי האצ"ל, תשמ"ח – 1988.
  • מרדכי נאור (עורך), עלייה ב' 1934 – 1948: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר (מהדורה שנייה), ירושלים: יד יצחק בן-צבי (סדרת עידן), תשמ"ח.
  • אליהו גלעזר, בטרם זרחה השמש – בשירות תנועת ז'בוטינסקי, ירושלים: המרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תשמ"ה – 1985.
  • שבתי נדיב, באש יוקדת – זאב ז'בוטינסקי מורה דורות לוחמים ובונים, ירושלים: המרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי ועמותת חוות הנוער של בית"ר, תשנ"ב – 1991.
  • יוסף קיסטר, האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, (מהדורה רביעית), תל אביב: משרד הביטחון, 2005.
  • יעקב טובי, מלחמה בלי גבולות –התנועה הציונית הרוויזיוניסטית וסוגיית העלייה לארץ ישראל בשנים 1930 – 1940, חיפה ותל אביב: אוניברסיטת חיפה ומכון ז'בוטינסקי בישראל, תשע"א – 2011.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר – קורות ומקורות, כרך ב': אל העם, חלק שני, הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב, תשל"ו – 1975, עמ' 818.
  2. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, עמ' 23.
  3. ^ ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר – קורות ומקורות, כרך ב': אל העם, חלק שני, הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב, תשל"ו – 1975, עמ' 997.
  4. ^ את השם "פנצ'ו" יזם ראובן פרנקו, נציב בית"ר בולגריה ואחר כך פעיל עליה ברומניה.
  5. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, עמ' 18.
  6. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, עמ' 20.
  7. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, (מהדורה שנייה).
  8. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, עמ' 29-28.
  9. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, עמ' 60.
  10. ^ יהושע הלוי, הביתה...!, עמ' 161.
  11. ^ יהושע הלוי, "לחיי הספינות שהצילו!", בארץ ישראל, 181, חשוון תשמ"ח –נובמבר 1987, עמ' 53.
  12. ^ אליהו גלעזר, בטרם זרחה השמש – בשרות תנועת ז'בוטינסקי, ירושלים: המרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, 1984, עמ' 15.