ייצוג טרנסג'נדרים במדיה
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
כבר מראשיתה של המדיה הפופולרית בעולם המערבי במאה ה-20, ניתן לראות ייצוג רבים של דמויות על הקשת הטרנסית. האופן בו דמויות טרנסג'נדריות מוצגות במדיה השתנה יחד עם התפתחות הקולנוע והטלוויזיה והושפע מן השינויים החברתיים שעברה הקהילה הטרנסג'נדרית כקבוצת שוליים; שינויים בזכויות להט"ב, שינוי יחס הממסד הרפואי כלפי טרנסג'נדרים, ושינוי יחס החברה כלפי הקהילה הטרנסג'נדרית. במילים אחרות, ייצוג טרנסג'נדרים בתקשורת ההמונים משקפים עמדות חברתיות הנוגעות לזהות טרנסג’נדרית, ואלו התפתחו והשתנו ביחד עם התפיסה הציבורית כלפי האוכלוסייה הטרנסג'נדרית.[1] אף על פי שייצוג הטרנסג'נדרים בתקשורת משקף לרוב רק חלק זעיר מן הקהילה הטרנסג'נדרית, הוא משדר פרשנות אחידה ורעיונות מכלילים אודות הקהילה, ולכך השפעה ישירה על חייהם של טרנסג'נדרים במציאות. מחקרים מצאו כי צפייה בתכנים המציגים דמויות טרנסג'נדריות וסיפורים עליהם משפרת את יחס הצופים כלפי טרנסג'נדרים ואת עמדתם כלפיהם כקבוצת שוליים. ב-2014 ארצות הברית הגיעה ל-"נקודת מפנה" כשטרנסג'נדרית הופיעה על שער המגזין טיים, ארוע שסימן את המצב בו הנראות התקשורתית של אנשים טרנסג’נדרים במדיה הגיעה לרמה גבוהה יותר מכפי שראו בעבר. מאז, ייצוג הטרנסג’נדרים בטלוויזיה נותר גבוה יחסית וניתן למצוא מגוון רחב ועשיר יותר של ייצוג מן הקהילה.[2]
היסטוריה של הייצוג הטרנסג'נדרי עריכה
המאה ה-20 עריכה
תיעוד לטרנסג'נדריות קיים בקרב תרבויות וחברות רבות, לרבות עמים ילידיים, תרבויות מערביות ותרבויות מזרחיות מימי קדם ועד ימינו. אף על פי כן, עד תחילת המאה ה-20, רוב העוסקים במקצועות הרפואה ומקצועות טיפוליים התייחסו לטרנסג'נדריות כאל הפרעה נפשית.[3] בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע במגזינים פופולריים ובעיתונות בארצות הברית סיפורים על "היפוך מין", וכך קרה שהופעת הבכורה של סוגיית 'שינוי המין' קרתה בתקשורת הפופולרית ולא בעולם הרפואה. אנשים רבים פנו למגזינים ולעורכים על מנת להבין את הרצון שלהם בגוף ובמין אחר, והסיפורים שפורסמו פתחו את האמריקאים לאפשרות כי המין לא קבוע ומוחלט כפי שהאמינו עד אותו הזמן.[4]
הרעיון של התאמה מגדרית לא היה מוכר לרוב הציבור עד שהחדשות על כריסטין יורגנסן הגיעו לכותרות בשנת 1952. יורגנסון לא הייתה הטרנסג'נדרית הראשונה, אך הייתה הראשונה שסיפורה התפרסם בכל העולם. היא עברה ניתוח להתאמה מגדרית בדנמרק, וכאשר שבה אל ארצות הברית לאחר הניתוח חיכו לה המוני עיתונאים ואנשי תקשורת על מנת לראות ולתעד את האישה שהפכה לגבר. יורגנסון הפכה לסנסציה תקשורתית, סיפקה ראיונות, הופיעה, שרה והקימה מועדון לילה משלה בפנסילבניה, ואף כתבה ספר אוטוביוגרפי על חייה שבהמשך הפך לסרט בשנת 1970.[5]
מאחר שניתוחים להתאמה מגדרית חרגו מגבולות הטאבו, התקשורת התלהבה מסיפוריה של הקהילה הטרנסג'נדרית והשתמשה בהם לטובת רייטינג. כך במקום לסייע לקהילה הטרנסג'נדרית להתקבל בחברה, התקשורת חיפשה בעיקר סיפורים סנסציוניים שהוביל לעיתים קרובות לייצוגים מוטים שהפכו פופולריים. התקשורת פרסמה סיפורים אשר נועדו להפחיד את הקהילה הטרנסג'נדרית או להציע סיבות הגיוניות אחרות מאחורי הדחף לשינוי מין. מלבד ניסיונות לרציונליזציה של ניתוחי שינוי מין, התקשורת כמעט ולא הבחינה בין טרנסג'נדריות, הומוסקסואליות ואינטרסקס. סיפורים חוזרים ונשנים על ניתוחים להתאמה מגדרית בעיתונים ומגזינים היוו מקור תקווה עבור רבים מהקהילה הטרנסג'נדרית, אף על פי שבפועל רוב הרופאים סירבו לבצע ניתוחים מסוג זה.[3]
בשנות ה-50 בארצות הברית, כאשר הטלוויזיה החלה להתחרות בצורות מדיה מסורתיות כמו עיתונות כתובה, הסיפורים על שינוי מין לא נראו על המסך כיוון שהנושא נחשב לנפיץ ומסוכן מידי. במהלך שנות ה-60, לצד מהפכות חברתיות רבות שהתחוללו באותה תקופה, הצנזורה של תחנות הטלוויזיה הופחתה, והחלו להיראות יותר טרנסג'נדרים על המסכים. בשנת 1968 יצא לאור הספר "מיירה ברקינרידג''", רומן מאת גור וידאל שהפך לרב מכר. בספר מירה הייתה אישה טרנסג'נדרית רעבה לכוח המעוניינת להשמיד גברים. במרכזו עמדה סוגיית מיניותה של מירה, בה השתמשה כדי לנקום בגברים שהשפילו אותה בעבר. שיאו של הסיפור מגיע בסצנה בת שלושים עמודים בה מירה אונסת גבר. הספר הפך במהרה ללהיט ובשנת 1970 הופק כסרט, באותה שנה שבה הופק הסרט המבוסס על חייה של כריסטין יורגנסן. בשנת 1990 יצא הסרט התיעודי "פריז בוערת", אשר הציג את "תרבות הנשפים" בניו יורק בה לקחו חלק הקהילות הטרנסג'נדריות, האפרו-אמריקאיות, הלטינות ולהט"ב באופן כללי. הנשפים היו אירועי תרבות מחתרתית להט"בית, אשר התפתחו החל מסוף המאה ה-19, ובהם התקיימו תחרויות דראג עם חוקים נוקשים ועל פי קטגוריות קבועות מראש. הסרט קיבל ביקורות מהללות וזכה במספר פרסים יוקרתיים.[6] בסרט הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר שיצא בשנת 1994, אחת משלוש הדמויות הראשיות היא טרנסג'נדרית בשם ברנט בסינג'ר. הסרט השיג מעמד של סרט פולחן בקרב קהילות להט"ב.[7]
באותה שנה בפברואר 1994 שודר הסרט "אייס ונטורה: בלש חיות מחמד". במהלך הסרט מגלה אייס (ג'ים קארי) כי לואיס איינהורן (שון יאנג) הוא גבר, וכתגובה הוא מקיא, בוכה במקלחת ולבסוף חושף את איבר המין של לואיס בחדר לעיני כל. סרט זה היא דוגמה מצוינת למגמה לפיה טרנסג'נדריות נתפסת כמושא ללעג, ומציגה טרנספוביה קומית בסצנת השיא של הסרט.
בשלהי המאה ה-20 ייצוג טרנסג'נדרי במדיה לא היה שכיח. כך מספר ג'ק גראף, יוצר קולנוע ושחקן בריטי: "העובדה שלא ראיתי את עצמי בחברה, ברחוב, במדיה או בכל מקום אחר גרמה לי לחוויה של בדידות". ואם כן היה ניתן למצוא ייצוג טרנסג'נדרי, הוא היה בדרך כלל מציג נשים טרנסג'נדריות כעובדות מין, כרוצחות או כמושא לבדיחה. החשיפה הראשונה של גרף למה שהוא עצמו, גבר טרנסג'נדר, הייתה דרך הסרט "Boys don't cry", שלימים הפך לאבן דרך קולנועית בכל הנוגע לענייני להט"ב. סרט דרמה עצמאי זה יצא בשנת 1999 והוא מבוסס על סיפור חייו של ברנדון טינה, בחור טרנסג'נדר שנאנס ונרצח על ידי חבריו על רקע טרנספוביה. הילרי סוונק, שגילמה בסרט את ברנדון טינה, זכתה על משחקה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר. גראף מספר כי החשיפה לסרט הותירה בו טראומה עמוקה משום שנדמה כי כך מצטייר סופו של כל מי שמזדהה כטרנסג'נדר, ולכן עדיף לא לעבור תהליך התאמה מגדרית.[8]
המאה ה-21 עריכה
כתום זה השחור החדש היא סדרת טלוויזיה אמריקאית ששודרה לראשונה ביולי 2013. במרכז הסדרה עומדת דמותה של פייפר צ'פמן, אישה נורמטיבית בשנות ה-30 לחייה, אשר נשלחת לכלא נשים בעקבות פשע שביצעה עשר שנים קודם לכן. העלילה עוקבת אחר סיפורה של צ'פמן וכך גם אודות האסירות הנוספות בבית הכלא. האסירות המוצגות מוצבות על קשת רחבה ומגוונת של גזעים, סוגי נשיות, נטיות מיניות והופעות חיצוניות. הסדרה היא הפלטפורמה הראשונה בתרבות המיינסטרים האמריקאית אשר מציגה באופן נרחב דמות טרנסג'דריות, אחרי שנים שהזיהוי הטרנסג'נדרי לא קיבל ביטוי מורכב בתקשורת ובבידור. סופיה בורסט, אותה משחקת השחקנית לברן קוקס, היא טרנסג'נדרית אפרו-אמריקאית אשר נכלאה בבית הכלא לאחר שביצעה הונאה שמטרתה לממן לעצמה ניתוח לשינוי מין.[9] סופיה משאירה בבית את בנה ואם בנה אשר לה הייתה נשואה בעברה. האתגרים של סופיה כאישה טרנסג'נדרית, וכאחת השוהה בכלא נשים סגור, הם רבים ומוצגים בסדרה באופן נרחב. הקושי של שאר הנשים בכלא לקבל אותה, והעובדה כי אינה מקבלת בתכיפות לה היא זקוקה את ההורמונים אותם היא נוטלת, מציגים את דמותה באור מורכב ומגוון. סופיה משמשת כספרית של בית הכלא, תפקיד אשר נותן "תוקף" לנשיותה והופך אותה לדמות מרכזית אשר נמצאת בממשק עם נשים רבות בכלא.[10]
בשנת 2015 יצא הסרט "הנערה הדנית". סרט זה הוא עיבוד קולנעי לרומן האמריקאי מאת המחבר דייוויד אברסהוף שיצא לאור בשנת 2000. השחקן האנגלי אדי רדמיין מגלם את דמותה של לילי אלבה, הנחשבת לאחת הטרנסג'נדריות הראשונות שעברו ניתוח להתאמה מגדרית. על אף שרדמיין קיבל תשבחות, "הנערה הדנית" קיבל ביקורות שליליות על כך שלוהק שחקן סיסג'נדר לשחק דמות של טרנסג'נדרית. השחקניות הטרנסיות רבקה רוט וג'ייק גראף הופיעו שתיהן בנערה הדנית, שתיהן כדמויות סיסג'נדריות.[11]
השפעות הייצוג עריכה
השפעות חיוביות של הייצוג עריכה
השינוי שחל בייצוג של טרנסג'נדרים במדיה בעשור האחרון בא לידי ביטוי בכמות הולכת וגדלה של ייצוג בטלוויזיה, בקולנוע ובמדיות החברתיות, והביא עמו השפעות חיוביות רבות.[12] הגיוון הרב הוביל לתפיסה חברתית מורכבת יותר של נשים וגברים טרנסג'נדרים בקרב הקהלים שנחשפו לתוכן, ניפוץ סטריאוטיפים שליליים רווחים וגיבוש תחושת הזדהות וקרבה בעקבות חשיפה לאתגרים שעימם מתמודדת הקהילה הטרנסג'נדרית.[13] יתרה מכך, הייצוג המגוון מהווה דוגמה עבור ילדים ונוער טרנסג'נדרים המחפשים במדיה דמויות שחוות באופן דומה את אי-ההלימה בין המין שסומן בלידה לבין המגדר כדי להזדהות עימן.[14]
.jpg)
מחקר שפורסם בשנת 2021, סקר את השפעותיה של הסדרה "כתום זה השחור החדש", ששודרה בין 2013–2019, וטען כי הסדרה הביאה לקדמת הבמה ייצוגים טרנסג'נדרים מורכבים יותר, מגוונים יותר מבחינת אופי הדמויות ואופן קבלתן בחברה.[15] מחקר נוסף, שחקר את ההשפעות של העיסוק סביב תהליך ההתאמה המגדרית של קייטלין ג'נר, מצא כי למדיום הטלוויזיוני יש כוח עצום בעיצוב דעת הקהל וכי טמון בו פוטנציאל גדול להשפעה על חוקים ומדיניות הנוגעים לקהילה הטרנסית.[16] ייצוג אלו ונוספים לקחו חלק ביצירת תפיסות חברתיות חיובית בנוגע לטרנסג'נדריות בקרב הציבור, שלרוב אינו חשוף לקהילה הטרנסג'נדרית בדרך אחרת, ומדגישים את החשיבות בחשיפה לנרטיבים מגוונים באמצעות המדיה.
ביקורת עריכה
ייצוג טרנסג'נדרי במדיה זכה לביקורת רבה בנוגע להיבטים רבים. מרבית הביקורת עסקה בכך שלמרות שהייצוג הפך רב ומגוון יותר עם השנים, הוא ממשיך לשמר תפיסות מתוך הנרטיב הישן. גם בסדרה "כתום זה השחור החדש", שהתכוונה לייצר נרטיב חדש[דרושה הבהרה] עבור טרנסג'נדרים, הדמויות הטרנסג'נדריות ממוסגרות בתוך הקשרים של פשע, אלימות וקורבנות, באופן שמקבע תפיסות שמקורן בנרטיב הישן של ייצוג טרנסג'נדרי במדיה.[17] יתר על כן, נוצרה ביקורת רבה על לכך שהייצוג הופך מגוון יותר בתחומים מסוימים בלבד, אותם קל יותר לתווך לציבור הרחב באמצעות תקשורת פופולרית. למשל, ייצוג של טרנסג'נדרים לא בינאריים עדיין לא מקובל בתקשורת ואינו מוכר בחברה, בדומה לייצוג של טרנסג'נדרים בעלי גיוון גילאי, סוציו-אקונומי, אתני, גזעי, דתי ועוד.[18] לפי ביקורת זו, הייצוג נותר חד-ממדי וסטריאוטיפי למרות שחל בו שינוי לטובה, ולכן הוא מגביל את תפיסת העולם של טרנסג'נדרים צעירים ומסליל אותם לכיווני התפתחות מוגבלים.[18]
טענות נוספות הועלו כנגד נרטיב אשר הפך פופולרי במדיה ונקרא "החיים משתפרים" (Getting Better), שמתאר באופן אוטופי את החיים של טרנסג'נדרים לאחר סיום התהליך להתאמה מגדרית. הביקורת שהועלתה מצאה כי נרטיב מוחלט שכזה יוצר תחושות קשות אצל טרנסג'נדרים שמרגישים שמשהו בהם אינו תקין במידה ולאחר סיום התהליך חייהם אינם משתפרים באופן משמעותי. טרנסג'נדריות שממשיכות לסבול מהקשיים שחוו בתקופות שקדמו לתהליך או חוות קשיים חדשים חשות בדיסוננס.[19] כמו כן, נקבע במחקר אחר כי הדימויים השליליים המופיעים דרך קבע במדיה בהקשר של טרנסג'נדריות משפיעים על הבריאות הנפשית של טרנסג'נדרים, והוכח כי יש קשר בין חשיפה תכופה לסטריאוטיפים בתקשורת ובין הופעת תסמינים קליניים של דיכאון.[20]
ביקורת נוספת הנשמעת נגד הייצוג הטרנסג'נדרי במדיה מתארת כי גם נרטיבים מגוונים לא תמיד מצליחים לשפר את מעמד הקהילה הטרנסג'נדרית ולהשפיע לטובה על מדיניות ציבורית הנוגעת אליה.[13] דוגמה מפורסמת הממחישה את הטענה היא ההתבטאויות של קייטלין ג'נר, ספורטאית אולימפית לשעבר, אקטיביסטית טרנסג'נדרית למען הקהילה הטרנסג'נדרית, שמתמודדת על תפקיד מושלת קליפורניה מטעם המפלגה הרפובליקנית. ג'נר התבטאה בתקשורת נגד השתתפות נשים טרנסג'נדריות במקצים ספורטיביים המיועדים לנשים וספגה ביקורת רבה מצד הקהילה הטרנסג'נדרית אליה היא משתייכת בעצמה.[21]
ייצוג טרנסג'נדרים במדיה בישראל עריכה
ייצוג טרנסג'נדרים במדיה בישראל הופך עם השנים למגוון יותר ויותר. הוא כולל בתוכו את בל אגם, שחקנית ואקטיביסטית למען הקהילה הטרנסית, סתיו סטרשקו, דוגמנית ושחקנית בינלאומית, אפרת טילמה, יקירת העיר תל אביב, המתנדבת הטרנסג'נדרית הראשונה מחוץ לארון במשטרת ישראל ואקטיביסטית עבור הקהילה הטרנסית, תאלין אבו חנא, כוכבת ריאליטי, המשתתפת הטרנסית הראשונה בתחרות מלכת היופי וזוכת פרס "מיס טרנס ישראל"[22] ועוד רבים ורבות נוספות.[23]
גילה גולדשטיין עריכה
גילה גולדשטיין הייתה מהמייסדות הראשונות של הקהילה הגאה בישראל, שחקנית, זמרת ואמנית ישראלית. היא שיחקה בסדרה "חסמבה דור 3", בסרט "ילדים טובים", ובסרט "זה גילה, זה אני", שהציג את סיפור חייה. גולדשטיין אף זכתה בפרס יקירת הקהילה הגאה על סיועה לנשים טרנסג'נדריות ועל שמה נקרא "פרויקט גילה להעצמה טרנסית", הארגון החברתי לסיוע לקהילה הטרנסית בישראל. במצעד הגאווה בתל אביב בשנת 2015 זכתה להיות אורחת הכבוד ולעמוד בראש המצעד.[24] במהלך חייה התקשורת תיארה אותה כ"אייקון של הקהילה הלהט"בית הישראלית" וכ"טרנסית הראשונה של תל אביב".[25]
דנה אינטרנשיונל עריכה
.jpg)
דנה אינטרנשיונל היא זמרת ישראלית זוכת תחרות האירוויזיון לשנת 1998, שחקנית, אקטיביסטית למען הקהילה הגאה ואישה טרנסג'נדרית. עם פרסומה, אינטרנשיונל הפכה לייצוג חתרני לקהילה הטרנסג'נדרית הישראלית ושברה מוסכמות וסטריאוטיפים רבים.[26] התפיסות החברתיות בנוגע לטרנסג'נדריות בחברה הישראלית בעת פריצתה סבבו סביב פשע, אלימות, קורבנות וזנות. אינטרנשיונל המצליחה, הפמיניסטית, המזרחית, זו שנשיותה תוארה בגאווה בכל כלי התקשורת הישראליים ועדיין המשיכה לכנות את עצמה "קוקסינלית", הציונית שייצגה בפטריוטיות רבה את מדינתה מול כל מדינות אירופה באירוויזיון, הפכה על פיה כל מוסכמה חברתית שהייתה קיימת. "הייתה אמנם סטיגמה לגבי קוקסינלים, שזה דבר איום ונורא, וולגרי ואגרסיבי, אבל אני ידעתי מהתחלה שאני הולכת להילחם ולשבור מוסכמות" – דנה אינטרנשיונל אצל בירנברג 1996.[27] הנרטיב החדש בנוגע לטרנסג'נדריות, שאינטרנשיונל הפכה לייצוג המרכזי שלו החל מסוף שנות התשעים, חצה את גבולות מדינת ישראל והפך בינלאומי בעקבותיה ובעקבות זכייתה באירוויזיון.[28]
ספיר ברמן עריכה
ספיר גאיה ברמן היא שופטת כדורגל ישראלית, שופטת ראשית בליגת העל והשופטת הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל.[29] היציאה התקשורתית מהארון של ברמן בשנת 2021 הפכה לסמל לשינוי עבור טרנסג'נדרים בתחומי הספורט ובתחומים נוספים.[30] עולם הכדורגל, בפרט, ממוסגר כתחום גברי באופן כמעט בלעדי והנרטיב השולט בתחומי הספורט השונים הוא מקובע מגדרית. את כל אלה הפכה ברמן, כשהצהירה לעולם על התהליך להתאמה מגדרית שהיא עוברת והמשיכה לדבר עליו ולהנכיח אותו לציבור בכל הזדמנות אפשרית, בין אם בפרסומת שלקחה בה חלק, בראיונות לחדשות וברשתות החברתיות, תוך כדי שברמן ממשיכה בעבודתה כשופטת בליגת העל הישראלית.[31]
רומי אברג'יל עריכה
רומי אברג'יל היא דוגמנית זוכת פרס "תגלית השנה" בתחרות מלכת היופי של הדרום לשנת 2016, כוכבת רשת, פעילה חברתית לזכויות הקהילה הגאה ואישה טרנסג'נדרית. בשנת 2017 השתתפה אברג'יל בתוכנית הטלוויזיה "הבנים והבנות", כמתמודדת מקבוצת הבנות, המשודרת בערוץ הילדים. בעקבות השתתפותה בתוכנית הפכה למודל לחיקוי עבור ילדים ונוער בכל הנוגע לקבלה עצמית, מגדר ומיניות בריאה ואף מהווה דוגמה בשיעורים בבתי ספר העוסקים בזהות מגדרית.[32] בשנת 2021 לקחה חלק בקמפיין הלבשה תחתונה של מותג ההלבשה הישראלי "FIX" ביחד עם עוד 5 דוגמניות טרנסג'נדריות.[33] אברג'יל מתראיינת ומדברת בגלוי על הרצון שלה להוות דוגמה לטרנסג'נדרים צעירים, מתארת את הבריונות שספגה במהלך התהליך ועל האמונה שלה ש"בזכות אנשים כמוני, טרנסג'נדרים הם כבר לא טאבו".[34]
הערות שוליים עריכה
- ^ More than a Media Moment: The Influence of Televised Storylines on Viewers’ Attitudes toward Transgender People and Policies (ארכיון)
- ^ Laverne Cox: ‘Time’ Magazine’s ‘Transgender Tipping Point’ Cover Girl (ארכיון)
- ^ 1 2 Melanie L. Bilbrey, [https://opensiuc.lib.siu.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1393&context=uhp_theses Transgender Identity and Media in Historical Perspective]
- ^ Melanie L. Bilbrey, Transgender Identity and Media in Historical Perspective
- ^ ARTICLE, From GI Joe to GI Jane: Christine Jorgensen’s Story
- ^
אלין גסטל, "להיות גאה במי שאתה על הרחבה זה אקט פוליטי": הנשפים הלהט"ביים מתפשטים בעולם, באתר הארץ, 2 ביולי 2019
- ^ הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר
- ^ ELENA NICOLAOU, The Evolution Of Trans Representation In Hollywood
- ^ טרנסג'נדר זה הגיי החדש
- ^ עינת אוליבייר, MeToo#, סמים ולסביות: "כתום זה השחור החדש" דרמטית וסוגרת מעגל, באתר מעריב אונליין, 5 באוגוסט 2019
- ^ אורי קליין, "הנערה הדנית": קשה להסיר ממנה את המבט, באתר הארץ, 19 בינואר 2016
- ^ GLAAD's 'Where We Are on TV' report finds progress in LGBTQ representation on TV, but much work still to be done, הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה (ארכיון)
- ^ 1 2 Traci K. Gillig & Erica L. Rosenthal & Sheila T. Murphy & Kate Langrall Folb, More than a Media Moment: The Influence of Televised Storylines on Viewers’ Attitudes toward Transgender People and Policies
- ^ איתי שטרן, מה השתנה בייצוג הלהט"בי על המסך הקטן, מהניינטיז ועד היום?, באתר הארץ, 2021 (ארכיון)
- ^ Jackson Taylor McLaren , Susan Bryant, and Brian Brown, “See me! Recognize me!” An analysis of transgender media representation
- ^ Melvin L. Williams, Social media’s commodified, transgender ambassador: Caitlyn Jenner, celebrity activism, and social media (ארכיון)
- ^ Jackson Taylor McLaren, Susan Bryant & Brian Brown, “See me! Recognize me!” An analysis of transgender media representation
- ^ 1 2 Lauren B. McInroy & Shelley L. Craig, Perspectives of LGBTQ emerging adults on the depiction and impact of LGBTQ media representation
- ^ Oliver L. Haimson, Challenging “Getting Better” Social Media Narratives With Intersectional Transgender Lived Experiences
- ^ Negative Transgender-Related Media Messages Are Associated with Adverse Mental Health Outcomes in a Multistate Study of Transgender Adults (ארכיון)
- ^ Dawn Ennis, Caitlyn Jenner Turned Her Back On Trans Kids To Get Republican Votes, 2021 (ארכיון)
- ^ היסטוריה: תאלין אבו חנא בתחרות מלכת היופי (ארכיון)
- ^ שירלי צ'ארלי קליינמן, קבלו אותן: 10 הטרנסג'נדריות המשפיעות בישראל, באתר ynet, 31 במרץ 2021
- ^ איתי בלומנטל, מתה הטרנסג'נדרית הראשונה של ת"א וממייסדות הקהילה הגאה, באתר ynet, 5 בפברואר 2017
- ^ מתה גילה גולדשטיין, השחקנית, הזמרת ואייקון הקהילה הלהט"בית בישראל (ארכיון)
- ^ יוני פרוים, "כבוד גדול להכיר אותך": כשלברן קוקס פגשה את דנה אינטרנשיונל, 2021 (ארכיון)
- ^ עמליה זיו, דנה אינטרנשיונל, תיאוריה וביקורת
- ^ "כבוד גדול להכיר אותך": כשלברן קוקס פגשה את דנה אינטרנשיונל (ארכיון)
- ^ יאיר קטן, עשו שינוי: מהפכת הטרנסג'נדרים בספורט העולמי, באתר ynet, 27 באפריל 2021
- ^ ליאת מלכא, ספיר ברמן מוכיחה ששינוי אמיתי מתחיל איפה שהכי קשה, באתר Onlife, 2021 (ארכיון)
- ^ יואב כהן, ספורטאים טרנסג'נדרים הם דבר נדיר - אבל המהלך של ספיר ברמן יכול לשנות את זה, באתר Themarker, 2021 (ארכיון)
- ^ סמדר שילוני, "הבנים והבנות": המהפכה כבר משודרת בטלוויזיה - והיא מתחילה בילדים שלכם, באתר ynet, 14 באוגוסט 2021
- ^ איתי יעקב, שש דוגמניות טרנסג'נדריות בצילומי הלבשה תחתונה: "לא מתביישות בגוף", באתר ynet, 10 ביוני 2021
- ^ בר זגה, רומי אברג'יל: "לא אצא עם מישהו שמתבייש בי, אני גאווה ענקית", 2021 (ארכיון)
