תחרות הזמר של האירוויזיון
תחרות הזמר של האירוויזיון (באנגלית: Eurovision Song Contest; בצרפתית: Concours Eurovision de la chanson; לעיתים נכתב כקיצור: Eurovision או ESC) היא תחרות זמר שנתית שמארגן איגוד השידור האירופי. משתתפים בה תאגידי השידור הממלכתיים החברים באיחוד האירופי, והיא משודרת בטלוויזיה וברדיו ברחבי העולם באמצעות שידורי לוויין ורשת כבלים.
סמל האירוויזיון מאז אירוויזיון 2015 | |
מבוסס על | פסטיבל סן רמו |
---|---|
שיר הנושא | טה דאום |
סוגה | תחרות מוזיקה |
יוצרים | מרסל בזנסון |
משתתפים | מדינות החברות באיגוד השידור האירופי ואוסטרליה |
זוכים |
אירלנד, שוודיה (שיאניות הזכיות, 7 במספר) שווייץ (זכייה נוכחית) |
שפות | אנגלית וצרפתית |
מספר עונות | 68 תחרויות |
הפקה | |
מפיק | איגוד השידור האירופי |
חברת הפקה | המדינה המארחת |
מוזיקה | מארק-אנטואן שרפנטייה |
אורך פרק | כשעתיים (חצי-גמר) כארבע שעות (גמר) |
שידור | |
תקופת שידור מקורית | 1956–הווה |
קישורים חיצוניים | |
האתר הרשמי YouTube | |
תחרות הזמר של האירוויזיון, שמבוססת על פסטיבל סן רמו האיטלקי, משודרת מדי שנה מאז 1956 במדינה אירופאית שונה. החברות הקבועות והזמניות באיגוד השידור האירופי דוגמת צרפת, ישראל וגרמניה, רשאיות להשתתף בו ולארחו. עד 2021 התחרו באירוויזיון חמישים ושתיים מדינות. כל רשות שידור המשתתפת בתחרות שולחת שיר מקורי באורך שלוש דקות, שיבוצע בשידור חי על ידי אמנים בגיל 16 שנים ומעלה. עם תום הביצועים מעניקות המדינות המשתתפות 1–8, 10 ו-12 נקודות לעשרת השירים הטובים ביותר. כוח הניקוד של כל משתתפת מתחלק ביחס שווה בין חבר השיפוט לבין ציבור המדינה. השיר שצבר את מספר הנקודות הגבוה ביותר זוכה בתחרות ולהכרה בין-לאומית ענפה. לאורכה נערכות מספר הופעות ביניים, שלעיתים מסמלות מוטיבים מרכזיים של המדינה המארחת. התחרות, שנערכה במקור בלילה אחד, התרחבה במרוצת השנים וזכתה לפרסום רב ברחבי העולם. עם הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה לאירוויזיון, הנהיג איגוד השידור האירופי שלב סינון מקדים, המפחית את מספר המדינות המשתתפות. בשנות ה-2000 הוחלף השלב בחצאי גמר. גרמניה היא המדינה שהשתתפה במספר המהדורות הגבוה ביותר של התחרות (66). אירלנד ושוודיה מחזיקות בתואר "שיאניות הזכיות של האירוויזיון" עם שבעה ניצחונות.
באופן מסורתי, המדינה הזוכה בתחרות מארחת את האירוע העוקב. המדינה המארחת מקבלת הזדמנות לקדם את עצמה כיעד תיירותי. אלפי צופים ועיתונאים מגיעים ליעד המדינה המארחת כדי לסקרה, לצפות בחזרותיה, לראיין את האמנים המתחרים ולבלות באירועים שנלווים לה. הלוגו הקבוע של התחרות מתלווה לסלוגן ונושא ייחודי שמאופיין בסממניה של המדינה המארחת. במרוצת השנים שודרה בכל יבשות העולם בטלוויזיה ומשנת 2000 משודרת הן באינטרנט והן ביוטיוב; עם מאות מיליוני צופים מדי שנה, הפכה התחרות לאחד מהאירועים הבין-לאומיים המסוקרים ביותר. רבים מצמרת תעשיית המוזיקה השתתפו בה, דוגמת להקת אבבא, סלין דיון, חוליו איגלסיאס אוליביה ניוטון-ג'ון ומונסקין.
האירוויזיון זכה לביקורות רבות על איכות השירים המשתתפים, ועל היבטו הפוליטי. לאורך השנים נשלחו לתחרות שירים רבים, המשלבים סגנונות אתניים והופעות גרנדיוזיות ומשוכללות, בעלי קטעי ריקוד ופירוטכניקה מתקדמת. חלק מהמשתתפות נחשדו במניעים פוליטיים שהשפיעו לעיתים על תוצאות התחרות. בהווה, צובר האירוויזיון פופולריות גדולה בקרב קהילת הלהט"ב המזוהה עמו. בניסיון ליעל את הכנסות התחרות, הקים איגוד השידור האירופי מספר תחרויות דומות כשהמוכרת מביניהן היא אירוויזיון הילדים.
אטימולוגיה
עריכההמונח "אירוויזיון" הוא הלחם בסיסים של מילות הלעז "Europe" ("אירופה") ו-"Vision" ("חזון"). המונח נטבע בשנת 1951, על ידי הכתב הבריטי ג'ורג' קמפיי בעיתון London Evening Standard, בניסיון לקרוא למנהיגי היבשת לפתח חזון מוזיקלי משותף, שיאחה את השסעים הפוליטיים של מלחמת העולם השנייה. בראשית שנותיו נקראה התחרות "Grand Prix Eurovision de la Chanson Européenne" בצרפתית ו-"Eurovision Song Contest Grand Prix" באנגלית. אולם משנת 1968 קוצר שמה האנגלי של התחרות ל-"Eurovision Song Contest" (בעברית: "תחרות הזמר של האירוויזיון") במטרה להנגישו לאנאלפביתיים. בשנת 1973 קוצר גם השם הצרפתי, "Concours Eurovision de la Chanson".[1] במרוצת השנים נלוו אל שמה המלא של התחרות כמה קיצורים, דוגמת "אירוויזיון" וראשי התיבות "ESC".[2]
שמן של ארבע מהדורות בלבד לא היה בשפה האנגלית או הצרפתית; באירוויזיון 1965 ו-1991, שהתקיימו באיטליה, הוחלף שם התחרות לשפה האיטלקית ("Gran Premio Eurovisione della Canzone" ו-"Concorso Eurovisione della Canzone" בהתאמה), ובשנים 1976 ו-1980, כשהולנד אירחה את התחרות, שונה שמו ל-"Eurovisiesongfestival".
ב-14 בנובמבר 2023 הוחלט שהסלוגן הרשמי של התחרות הוא United by Music ("מאוחדים באמצעות מוזיקה") – סלוגן זה התחיל בשנת 2023 בליברפול לתחרות אחת בלבד, אך שנה מאוחר יותר הוחלט שסלוגן זה יישאר לתמיד (בין השנים 2002–2023 לכל אירוויזיון היה סלוגן משלו חוץ מאירוויזיון 2009 שבו לא נבחר סלוגן לתחרות).
היסטוריה
עריכההיסטוריית התחרות שלובה באיחוד הרשויות הממלכתיות והקמת איגוד השידור האירופי. הכמיהה העזה לקידום התרבות האירופאית תוך שיתוף פעולה הדוק בין מדינות אירופה, ששקעו בסכסוכים פוליטיים בעקבות מלחמת העולם השנייה, הניעה לאיחוד רשויות השידור הלאומיות לכדי ארגון אחד. בשנת 1950 הוקם באופן רשמי איגוד השידור האירופי.[3][א] לאחר תקופת הרצה מוצלחת בה שידרו רשויות השידור החברות בו כמה אירועים בין-לאומיים הקים האיגוד בינואר 1955 ועדה שהואמנה על פיתוח יוזמות ושיתופי פעולה חדשים בין המדינות. הוועדה, בראשותו של מרסל בזנסון, הציעה להקים תחרות שירים אירופית, שתחבר מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים.[4][5] האספה הכללית נעתרה לבקשת הוועדה, וההכנות לארגון התחרות החלו באוקטובר אותה השנה. בדצמבר 1955 הציעה רשות השידור השווייצרית לארח את האירוע הראשון של האירוויזיון בעיר לוגאנו, באביב 1956.[6] פסטיבל סן רמו האיטלקי שימש לאיגוד כבסיס לארגון התחרות, תוך התחשבות באופייה הבין-לאומי והשיתופי.
שנות החמישים
עריכהתחרות האירוויזיון הראשונה התקיימה ביום חמישי, ב-24 במאי 1956, בתיאטרון "קרוסל" שבלוגאנו, שווייץ. באירוע זה השתתפו שבע מדינות, איטליה, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, צרפת ושווייץ. כל מדינה יוצגה על ידי שני שירים – דבר ייחודי ל-1956.[7] הממלכה המאוחדת, אוסטריה ודנמרק תכננו גם הן להשתתף באירוע, אך החמיצו את מועד ההרשמה האחרון. בניגוד לשאר תחרויות האירוויזיון, ההצבעה הייתה חשאית ונערכה בחדר צדדי סמוך לאולם. בנוסף, פרט לזוכה, לא הוכרזו תוצאות התחרות. במהדורה זו ניצחה ליס אסיה השווייצרית עם השיר "Refrain" ("פזמון חוזר").
התחרות הבאה כללה מתכונת שידור שונה ומספר חוקים חדשים. היא נערכה ב-3 במרץ 1957, באולם זאנדלזן בעיר פרנקפורט שבגרמניה. השתתפו בה עשר מדינות, שכל אחת מהן שלחה שיר אחד בלבד. לאחר חוסר שביעות הרצון מהליך הכרזת התוצאות ב-1956, החליטו המארגנים שלה לחשוף את הצבעות המשתתפות לצופים. את הניקוד מסרו נציגי רשויות השידור הממלכתיות בשיחת טלפון קצרה עם המנחה, אניד איפליקיאן.[8] הזוכה, קורי ברוקן ההולנדית, ביצעה את שירה "Net als toen" בהדרן. בהתאם לחוקי התחרות, אירוויזיון 1958 נערך על אדמת הולנד, בעיר הילברסום.
שנות השישים
עריכהאירוויזיון 1960 היה אמור להתקיים בהולנד, זוכת השנה הקודמת. בשל מגבלות כספיות שהטילה הממשלה על רשות השידור הממלכתית, היא ויתרה על האירוח. לבסוף, האירוע התקיים באולם הפסטיבלים המלכותי בלונדון, בירת הממלכה המאוחדת ביום שלישי. הייתה זאת הפעם האחרונה בה התחרות התקיימה באמצע השבוע. ז'קלין בואייה הצרפתייה, ביצעה את השיר "Tom Pillibi", והגיעה למקום הראשון עם 32 נקודות. בניגוד לתחרויות הקודמות, גביע הניצחון הוענק לבואייה על ידי זוכת אירוויזיון 1959, טדי סחולטן.[9] לאחר כמה שבועות נכנס השיר למספר מצעדי מוזיקה ברחבי היבשת. בשנת 1962 שונתה שיטת ההצבעה, וארבע מדינות הגיעו לראשונה למקום האחרון עם 0 נקודות ("nul point"). בשיטה החדשה רשאי כל שופט להעניק 1–3 נקודות לשלושת השירים הטובים ביותר. מאירוויזיון 1964 החל איגוד השידור האירופי למנות מפקח מטעמם על תוצאות התחרות. באותה השנה זכה השיר "Non ho l'età" בביצועה של הזמרת האיטלקייה ג'יליולה צ'ינקווטי. השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבלגי (הן בפלנדריה והן בוולוניה), הצרפתי והאיטלקי.[10]
באמצע שנות השישים חל שינוי בסגנון השירים שנשלחו לאירוויזיון. את מקומן של בלדות שאנסון רומנטיות תפסו שירים קצביים, בעלי קטעי מחול וסגנון מוזיקלי אתני ומסורתי. בשנת 1965 שודרה התחרות למדינות מזרח אירופה באמצעות ארגון הרדיו והטלוויזיה הבין-לאומי (International Radio and Television Organisation). מדרוג אירוויזיון 1965 קבע שיא של 150 מיליון צופים.[11] השיר הזוכה, "Poupée de cire, poupée de son" של פראנס גל, זכה להצלחה רבה באירופה ובמזרח אסיה. במהלך השנים נמנה "Poupée de cire, poupée de son" בין השירים המוכרים ביותר מהתחרות. הוא הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים היפני והסינגפורי.[12] בנוסף, נכתבו לו מספר גרסאות כיסוי בשפות שונות דוגמת עברית ("אל תכעסי זה לא אסון") וערבית ("دمية من الشمع ، ودمية من نخالة"). אירוויזיון 1968 הייתה התחרות הראשונה שצולמה בצבע, אולם רק שש מדינות מתוך 17 המשתתפות החזיקו בטכנולוגיה המאפשרת את שידורה בצבעים, והיתר נאלצו לשדרה בשחור-לבן.[13]
אירוויזיון 1969 זכור כנקודת מפנה בהיסטוריית התחרות. הוא נערך במדריד, בירת ספרד, ב-29 במרץ. לראשונה, זכו ארבע מדינות (ספרד, צרפת, הולנד והממלכה המאוחדת) במקום הראשון עם 18 נקודות. מארגני האירוע, שלא התכוננו לתרחיש של שוויון, הכריזו על ארבע המדינות כזוכות. איגוד השידור האירופי ספג ביקורות רבות הן מצופי התחרות והן מרשויות השידור השונות. הוא קבע כי במקרה של תיקו, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את מרב הנקודות (12 נקודות). אם טרם התקבלה ההכרעה, תנצח המדינה שקיבלה 10 נקודות יותר פעמים וכן הלאה. תקנה זו הופעלה רק פעם אחת ב-1991.
שנות השבעים
עריכההחל מאירוויזיון 1970 הוקרן סרטון קצר בשם "גלויה" לפני כל הופעה. הגלויה מציגה את המבצע על רקע נופים שונים ומוכרים בארץ המארחת. אורך כל גלויה נע בין 40–60 שניות.[14][15] התחרות נערכה באמסטרדם שבהולנד, לאחר הגרלה שנעשתה על ידי איגוד השידור האירופי בין ארבע הזוכות בתחרות הקודמת. לאחר "מחדל השוויון המרובע" באירוויזיון 1969, החרימו ארבע מדינות את האירוע ופרשו ממנו. הזוכה האירית, דנה, רשמה את הניצחון הראשון מתוך שבעה לאירלנד. בתחרות העוקבת זכתה מונקו, עם השיר "Un banc, un arbre, une rue" בביצועה של סברין. העול הכספי אילץ את מונקו לוותר על אירוחה בשטחה, ובמקומה הממלכה המאוחדת התנדבה להפיק את התחרות בשטחה בשיתוף עם הממשל המונגאסקי.
ישראל הצטרפה לתחרות בשנת 1973.[16] אילנית, עם השיר "אי שם", הגיעה למקום הרביעי עם 97 נקודות. לוקסמבורג, שזכתה באירווזיון הקודם, הגיעה למקום הראשון ב-1973, והפכה למדינה השנייה שמנצחת בשתי תחרויות רצופות. באירוויזיון 1974 זכתה להקת אבבא, עם השיר "Waterloo". לאחר התחרות התפרסם השיר ברחבי אירופה ובארצות הברית; הוא הגיע למקום השישי בבילבורד הוט 100, ולמקום הראשון במצעד הסינגלים הדני, הפיני, הנורווגי וההולנדי. במהלך השנים נמנה "Waterloo" בין השירים המוכרים והאהובים ביותר בתחרות. באירוע היובל לאירוויזיון הגיע השיר למקום הראשון.[17][18]
באירוויזיון 1975 שונתה מתכונת ההצבעה לשיטה המכונה "שתים עשרה הנקודות", שהיא מערכת הניקוד שבה משתמשים גם בימינו. כל חבר שופטים מעניק 1–8, 10 ו-12 נקודות לעשרת השירים שאהב. בשנת 1978 זכתה ישראל בפעם הראשונה בתולדותיה עם השיר "אבניבי" בביצוע יזהר כהן ולהקת אלפא-ביתא. בעקבות הניצחון, אירוויזיון 1979 נערך בירושלים. טורקיה תכננה להשתתף בתחרות, אולם כמה ימים טרם המופע הודיעה על פרישתה. כמה מומחי מוזיקה ברחבי העולם מעלים סברה כי המדינות החברות בליגה הערבית, שפועלת להחרמת ישראל, הפעילו לחץ פוליטי על הממשל הטורקי.[19] בתחרות הזו זכתה ישראל בפעם השנייה ברציפות, עם השיר "הללויה" בביצוע גלי עטרי וחלב ודבש.
שנות השמונים
עריכההמצוקות הכלכליות אליהן נקלעה רשות השידור וקיום התחרות ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מנעו מישראל לארח ולהשתתף באירוויזיון 1980. ספרד שהגיעה למקום השני ב-1979, והממלכה המאוחדת שהוגדרה על איגוד השידור האירופי כברירת מחדל לאירוח, סירבו לארח. כחצי שנה לפני שידורה נענתה רשות השידור ההולנדית לבקשת האיגוד, ואירחה את התחרות בהאג, על אף שהולנד הגיעה באירוויזיון 1979 למקום ה-12. רשות השידור ההולנדית קיימה אירוע צנוע, ללא חידושים טכנולוגיים וללא תפאורות גרנדיוזיות. באירוע זה זכה ג'וני לוגן האירי, עם השיר "What's Another Year". לוגן עתיד לנצח גם באירוויזיון 1987, ובאירוויזיון 1992 ככותב השיר "Why Me?" בביצוע לינדה מרטין.[20]
בשנת 1983 הוכנס לתחרות חידוש טכנולוגי מרכזי – אושר השימוש במיקרופונים אלחוטיים.[21] לפני כן, חויבו מבצעי השירים להשתמש במיקרופון הנתמך במוט או להחזיקו בידם. בשנת 1986 זכתה הזמרת הבלגית סנדרה קים, עם השיר "J'aime la vie". בעת ביצועה גילה של הזמרת עמד על 13 וחצי שנים. משכך, קים היא הזוכה הצעירה ביותר בתולדות התחרות. "J'aime la vie" זכה להצלחה הדרגתית ברחבי אירופה; תחילה הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הפלנדרי, ואחר כך כבש את מצעדי המוזיקה באוסטריה, צרפת והולנד, ואף הגיע למקום ה-16 באירופה הוט 100.[22] משנת 1987 הגביל איגוד השידור האירופי את מספר המדינות המשתתפות ל-22, במטרה להגביל את משך שידור התחרות לשלוש שעות.[23]
זכייתה באירוויזיון 1988, היוותה נקודת מפנה בקריירת המוזיקה של סלין דיון, ששרה את "Ne partez pas sans moi". הזמרת שרשמה עד אז הצלחה בעיקר בקנדה, הפכה בן רגע למוקד התעניינות בעיתונות ובכלי התקשורת באירופה. נכון ל-2023, "Ne partez pas sans moi" הוא השיר הזוכה האחרון שבוצע בשפה הצרפתית.[24] גילם של שניים מהזמרים המשתתפים באירוויזיון 1989 (נטלי פאק וגילי נתנאל) לא עלה על 12 שנים. לכן, החליט איגוד השידור האירופי לתקן כלל חדש בנידון. מעתה ואילך, על המשתתפים להיות בני שש עשרה שנים לפחות ביום התחרות.[25]
שנות התשעים
עריכהאירוויזיון 1991 היה האירוע השני בו נקבע שוויון נקודות במקום הראשון. צרפת ושוודיה הגיעו יחדיו ל-146 נקודות. על פי חוק שובר השוויון, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את תריסר הנקודות. אם טרם התקבלה ההכרעה, תנצח המדינה שקיבלה יותר פעמים 10 נקודות מחברי השיפוט וכן הלאה. שתי המדינות קיבלו את 12 הנקודות ארבע פעמים. לבסוף הוכרזה הזמרת השוודית קרולה כזוכה.[26][27]
שינויים במישור הטריטוריאלי במפת אירופה בעקבות נפילת מסך הברזל והתפרקות יוגוסלביה, גרמו לעלייה חדה בביקוש להשתתפות באירוויזיון. בהתאם לכך, הרחיב איגוד השידור האירופי את מספר המדינות המשתתפות לעשרים וחמש. בנוסף, הוחלט כי עשרים ושתיים מהמתחרות באירוויזיון 1992, יקבלו כרטיס אוטומטי להשתתפות בתחרות העוקבת. שלושת המקומות האחרונים לאותה תחרות יתחרו לצד המדינות החדשות המעוניינות להצטרף לתחרות על זכות ההשתתפות באירוע הבא. המדינות שלא צלחו להעפיל משלב הסינון יאלצו להמתין עד לשנה הבאה. מלחמת בוסניה שהתרחשה באפריל 1992 גבתה קורבנות רבים. כחודש לפני התחרות נכבש רוב שטח המדינה, כולל הבירה סרייבו, על ידי הצבא הסרבי. המשלחת הבוסנית חוותה קשיים בעזיבת המדינה והטסתה למילסטריט, אירלנד. כדי להימנע מירי צלפים סרבים בעת העלייה למטוס, נאלצו חברי המשלחת לנסוע אל שדה התעופה בליווי הצבא הבוסני.[28] באירוויזיון 1994 הונהג כלל חדש שיסדיר את מספר המשתתפות בתחרות: שש המדינות שסיימו במקומות האחרונים, יאבדו את זכותן להשתתף בשנה שלאחר מכן.[28] בשנת 1997 אפשר איגוד השידור האירופי לצופים במדינות גרמניה, אוסטריה, הממלכה המאוחדת, שוודיה ושווייץ, להצביע לשירים בתחרות באמצעות מסרון טלפוני, ולהשפיע על תוצאותיה. קולות הצופים שוקללו לשיטת "12 הנקודות", והוצגו ביחס שווה להצבעות חברי השיפוט בכל מדינה.[29] ניסוי הצטרפותו של הקהל לתוצאות התחרות נחל הצלחה, ובאירוויזיון 1998 הוא הצביע לבדו, ללא ניקוד מהשופטים. באותו האירוע זכתה הזמרת הישראלית דנה אינטרנשיונל – הטרנסג'נדרית הראשונה שזוכה באירוויזיון. בשנת 1999 תבע האיגוד את המושג "ארבע המדינות הגדולות" (ספרד, גרמניה, צרפת והממלכה המאוחדת), שזכו למקום אוטומטי בגמר התחרות, ללא קשר לתוצאותיהם בתחרות הקודמת.[30] איטליה, ששבה לתחרות בשנת 2011, הצטרפה לקבוצת המדינות. בנוסף, חדלו המבצעים להתלוות למנגינות התזמורת, אלא לפלייבק, שהופק טרם השידור.
שנות ה-2000
עריכהעם פתיחת האלף השלישי החלו מארגני תחרויות מוזיקה נוספות להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת, כדי לשפר את חוויית הצפייה של הקהל. דנמרק, שזכתה באירוויזיון 2000 עם השיר "Fly on the Wings of Love" בביצוע האחים אולסן, אירחה את האירוויזיון הבא בבירה קופנהגן. חזונה של רשות השידור הדנית שולב בתשוקה עזה להתעלות על המופע הקודם שנערך בשוודיה הסמוכה, ובשימוש בטכנולוגיות ופירוטכניקות חדשות שטרם נראו בתחרות.[31][32] היא נערכה באצטדיון פארקן במרכז העיר. 35,000 צופים השתכנו באצטדיון המופע – מספר הצופים הגדול ביותר במופע בהיסטוריית התחרות. אולם הקהל לא שבע רצון מסידורי מקומות הישיבה, שכן רובו לא ראה את המבצעים בבירור.[33]
באירוויזיון 2004, שנערך בעיר איסטנבול שבטורקיה, בוטלה שיטת הסינון המקדים שנחקקה על ידי איגוד השידור האירופי ב-1993. את מקומה תפס שלב חצי הגמר; אל התחרות מעפילים אוטומטית חברי "ארבע הגדולות" והמדינות שהגיעו לעשרת המקומות הראשונים באירוע הקודם. שאר המדינות נאלצו לעבור את שלב חצי הגמר, ששודר כיומיים לפני ערב הגמר. בסיום השלב העפילו עשר המדינות שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר. התחרות ב-2004 התלוותה ללוגו חדש, שיוצג בכל הסמלילים הבאים של התחרויות.[34] בשנת 2008 הוכפלה שיטת חצי הגמר היחיד, ורק המדינה המארחת וחברי "ארבע הגדולות" זכו לכרטיס אוטומטי לגמר התחרות.
מאירוויזיון 2009 חולק ניקוד השופטים והקהל ביחס שווה של 50 אחוזים. בניסיון לפתח את שיטת חצאי הגמר, הסדיר איגוד השידור האירופי הגרלה המחלקת את המדינות המשתתפות לשישה "סלים". הסלים הבטיחו פיזור הוגן של מדינות שכנות או בעלות קשר היסטורי הדוק, שדפוסי הצבעתן דומים. בנוסף, החל מאותה שנה במוסקבה, התחיל להתקיים כל שנה טקס חגיגי בתחילת אירועי האירוויזיון. העיר המארחת מקדמת בברכה את המשתתפים באירוע של יחסי ציבור, שמטרתו לשווק את התחרות ואת העיר המארחת, ולהציג את המשתתפים לאמצעי התקשורת. הם צועדים על שטיח חגיגי, והאירוע כולו נקרא על פי הצבע של השטיח (אדום בשנים 2009, 2011–2016 ו-2018, ורוד ב-2010, כחול ב-2018, כתום ב-2019 וטורקיז ב-2021–2023). טקס הפתיחה מתקיים בדרך כלל ביום ראשון שפותח את שבוע אירועי האירוויזיון. לעיתים מתקיים יום לפני כן, בשבת שלפני אירועי האירוויזיון.
העשור השני של המאה ה-21
עריכה
ישנן 10 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה
|
בעשור השני של המאה ה-21 חל שינוי באופי ההופעות של המדינות בתחרות. שימוש במסכי לד עצומים, מנורות מהבהבות, זיקוקים וגימיקים נוספים, העלה את סיכוי הזכייה של המדינות. הקהל, ששם דגש על שימוש בעזרים טכנולוגיים, הפך לקול מכריע בהצבעה. בשנת 2014 הגיעה קונצ'יטה וורסט למקום הראשון – מלכת הדראג הראשונה שזוכה בתחרות. זכייתה עוררה עניין בעיתונות האירופית, שכן פניה מכוסות בזקן גברי. קונצ'יטה, שדמותה הפכה לאייקונית בקהילת הלהט"ב, קיבלה ביקורות נוקבות על הופעתה; ראש ממשלת פולין לשעבר ירוסלב קצ'ינסקי מחה על הניצחון, וטען כי וורסט הפכה לסמל שגוי וקלוקל של אירופה,[35][36] והפוליטיקאי הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי אף כינה את וורסט "ילדה מזוקנת".[37]
לרגל המהדורה ה-60 של האירוויזיון, הוזמנה רשות השידור האוסטרלית להשתתף בו. הרשות, שהייתה חברה חלקית באיגוד השידור האירופי, נענתה לבקשתו, ושלחה את גיא סבסטיאן עם השיר "Tonight Again". כדי לא לפגוע בסיכוי העפלה של מדינות אירופה, אוסטרליה, לצד אוסטריה המארחת ו"ארבע הגדולות" עלתה אוטומטית לגמר. היא הגיעה למקום החמישי עם 196 נקודות. בעקבות המיקום הגבוה, הצטרפה אוסטרליה לאירוויזיון באופן רשמי.[38][39]
זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון 2018 עם השיר "Toy", הביאה לישראל את ניצחונה הרביעי בתחרות. על התחרות העוקבת, שהתקיימה בתל אביב-יפו, הוטחו החרמות מצד ארגון ה-BDS. כ-140 אמנים בין-לאומיים חתמו על עצומה המגנה את החלטת איגוד השידור האירופי לקיים את האירוע במדינה. על אף ההחרמות, התחרות התקיימה כמתוכנן, וזכתה לשבחים מפי מבקרי המוזיקה העכשווית. אולם במהלך חשיפת תוצאות הקהל, הניפה הלהקה האיסלנדית הטארי דגל פלסטין. בנוסף, בעת הופעת הביניים של מדונה הוצגו שני רקדנים, זכר ונקבה, שעל גבם דגל פלסטין ודגל ישראל. הדבר נגד את חוקי האירוויזיון הדורשים מהמשתתפים להימנע מהצהרות פוליטיות.[40]
שנות העשרים של המאה ה-21
עריכהמגפת הקורונה שהחלה בשלהי פברואר 2020, הובילה לביטול התחרות לראשונה מאז 1956.[41] בניסיון למצוא חלופה לשידור האירוע, שודרה התוכנית "אירוויזיון: Europe Shine a Light". במהלך התוכנית ביצעו זוכי התחרות לדורותיהם דוגמת קתרינה לסקאניץ' ודאנקן לורנס כמה משיריהם המוכרים. אירוויזיון 2021 נערך במתכונת שונה, המותאמת למגבלות המגפה; קיבולת הקהל באולם ירדה, ועל המשתתפים בתחרות לעטות מסכה רפואית לארכה. בתחרות זו זכתה הלהקה האיטלקית מונסקין, בביצוע השיר "Zitti e buoni".
לאחר הניצחון האיטלקי נערך אירוויזיון 2022 בטורינו. 41 מדינות אישרו את השתתפותם באירוע, כולל ארמניה ומונטנגרו ששלחו את נציגם האחרון לתחרות ב-2019.[42] רוסיה, שהופיעה תחילה ברשימת המדינות המשתתפות, הושעתה על איגוד השידור האירופי עקב הפלישה הרוסית לאוקראינה.[43] כתוצאה מכך ירד מספר המדינות ל-40. אוקראינה רשמה את ניצחונה השלישי בתחרות הזמר של האירוויזיון. שירה היה "Stefania" בביצוע להקת קאלוש. הממלכה המאוחדת וספרד הגיעו למקום השני והשלישי בהתאמה – המיקום הגבוה ביותר אליו הגיעו מאז שנות ה-90.[44][45][46]
37 מדינות אישרו את השתתפותן באירוויזיון 2023. תחילה ניסה איגוד השידור האירופי לקיים את האירוע בשטח אוקראינה, אולם בעקבות מלחמת אוקראינה–רוסיה נאלץ לחפש מדינה מארחת אחרת. מספר מדינות, לרבות בלגיה,[47] איטליה,[48] הולנד,[49] פולין,[50] ספרד,[51] ושוודיה הביעו עניין לאירוח התחרות במקום אוקראינה. לבסוף, ב-25 ביולי 2022 הודיע איגוד השידור האירופי יחד עם ה-BBC ו-UA:PBC כי אירוויזיון 2023 יתקיים בליברפול שממלכה המאוחדת. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1980 בה לא התקיימה המסורת השנתית של אירוח האירוויזיון. בתחרות זו ניצחה לורן עם השיר "Tattoo". היא רשמה מספר הישגים עם זכייתה: השוותה את מספר הניצחונות של אירלנד ושל שוודיה באירוויזיון (שבע כל אחת), והפכה לאמן השני (אחרי ג'וני לוגן) ולאישה הראשונה שזוכה בשתי תחרויות שונות. אותו מספר מדינות התחרה גם באירוויזיון 2024, שנערך במאלמה שבשוודיה. אולם ב-11 במאי, ביום גמר התחרות, הודיע איגוד השידור האירופי על הדחתה של הולנד לאחר שהוגשה תלונה על כך שיוסט קליין, נציג המדינה, איים על אחת מעובדות ההפקה לאחר חצי הגמר. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות התחרות בה הודחה מדינה לאחר שהעפילה לשלב הגמר.[52] המנצח/ת באירוע היה/הייתה נציג/ת שווייץ, נמו, שהפך/ה לזוכה הא-בינארי/ת הראשון/ה באירוויזיון.
חוקי התחרות
עריכה- ערך מורחב – חוקי תחרות הזמר של האירוויזיון
ארגון ופיקוח
עריכההאירוויזיון מופק על ידי איגוד השידור האירופי, לצד הרשות הממלכתית של המדינה המארחת. עליו מפקח מרטין אסטרדאל, שמונה על ידי יושב ראש האיגוד לאחר התפטרותו של יון אולה סאנד.[53][54] הוא אחראי על כשירות הליך ההצבעה והצגתו בסדר קבוע. תפקיד זה מאפיין עקבי של התחרות מאז התחרות הראשונה. משנת 2011 מפקח תחרות הזמר של האירוויזיון מנהל גם את הגרסאות השונות דוגמת אירוויזיון הילדים, האירוויזיון למוזיקאים צעירים והאירוויזיון למקהלות. לצד אסטרדאל מכהנת ועדה המורכבת מנציגי רשויות השידור החברות באיגוד. הנציגים מובילים את משלחת ארצם לתחרויות השונות ומשמשים כאיש תווך בין הרשות למנהלי האירוע. במשלחות מכהנים אנשי תקשורת ועיתונאים, משתתפי עבר, כותבים, מלחינים ופוליטיקאים. הנציגים יוזמנו לפגישה כמה חודשים לפני קיום התחרות, ויקבלו מידע אודותיה הכולל את עיצוב הבמה, התאורה והסאונד.[55]
השירים והמבצעים
עריכהאיגוד השידור האירופי קובע תאריך לפרסום השירים המשתתפים בתחרות. שיר שיצא לאור לפני המועד שנקבע נפסל מהשתתפות. בתחילה נקבע 1 בספטמבר בשנה שלפני קיום המהדורה למועד פתיחת פרסום השירים. אולם במרוצת השנים השתנה המועד כמה פעמים, וכיום הוא נאמד בכמה שבועות לפני המופע. בדרך כלל שיר ונציג נבחרים עד אמצע-סוף חודש מרץ. בראשית שנותיו יצאו השירים המשתתפים לאור באופן מסחרי רק אחר שידור גמר התחרות. הנגישות המתפתחת לשירים הובילה את האיגוד לקדמם בערוץ היוטיוב הרשמי שלהם, ובפלטפורמות נוספות דוגמת אינסטגרם, טוויטר ופייסבוק ובשנים האחרונות גם בטיקטוק שנותנים חסות לתחרות.[56]
מחאות מצד רשויות השידור על ההופעה של איטליה באירוויזיון 1957, שנמשכה כחמש דקות, הובילה לקביעת מגבלה של שלוש דקות למשך הזמן המרבי של השירים המשתתפים. בהופעות המדינות על הבמה ישתתפו עד שישה אנשים, כולל המבצע, ללא בעלי חיים. משנת 1990 על המשתתפים להיות בני שש עשרה שנים לפחות ביום התחרות.
מוזיקה חיה
עריכההתזמורות שליוו את המבצעים היוו מהמאפיינים הבולטים באירוויזיון בין השנים 1956–1998. מוזיקת שהוקלטה מראש הושמעה לראשונה באירוויזיון 1973. בשנת 1997 אפשר האיגוד להכין הקלטה אינסטרומנטלית ולהשמיעה בבמה, אולם לא חוקק זאת כתנאי מחייב, והמדינה המארחת נדרשה לשכור תזמורת חיה. בשנת 1999 ביקשה רשות השידור הישראלית שלא לספק תזמורת בניסיון לחסוך בעלויות התחרות. זו הייתה התחרות הראשונה בה כל המדינות השתמשו בהקלטה אינסטרומנטלית, וכל התחרויות מאז נערכו ללא תזמורת או נגינה חיה.[57] כיום אף נאסר על המשתתפים להשתמש בכלי נגינה על הבמה.[58]
שפה
עריכהמראשית שנותיה של התחרות אסר איגוד השידור האירופי לשלוח יצירות אינסטרומנטליות גרידא. אולם באירוויזיון 1995 זכה השיר הנורווגי "Nocturne" ("לילית"), שהכיל עשרים וארבע מילים. חלק מהמדינות המשתתפות הגישו ערעור על הזכייה, אך אלו נדחו על ידי האיגוד. בשנים 2003 ו-2008 שלחה בלגיה שני שירים בשפה מתוכננת, "Sanomi" ו-"O julissi" בהתאמה.
ראשית מגבלות השפה אירעו בשנת 1964, כשחויבו המדינות המשתתפות לשיר בשפתן הרשמית.[59] המגבלות בוטלו באירוויזיון 1973, ובשנים 1974–1975, זכו לראשונה שירים שלא בוצעו בשפה רשמית, "Waterloo" של אבבא ו-"Ding-a-dong" בביצוע להקת טיץ'-אין, בהתאמה. בשנת 1977 הוחזר חוק השפה על כנו. בלגיה וגרמניה, שהשתתפו באותה שנה, קיבלו היתר מיוחד לשיריהם שנכתבו בשפה האנגלית. חוק השפה בוטל באופן רשמי בשנת 1999. חופש השפה אפשר למדינות לשלוח שירים גם בשפות בין-לאומיות נוספות, דוגמת ערבית, סווהילית ויפנית. השפה הצרפתית איבדה את יוקרתה, ואילו האנגלית הפכה למוטיב מרכזי בתחרות; מאז שהחוק בוטל בשנת 1999 רק חמישה שירים שזכו באירוויזיון (נכון לשנת 2023) לא בוצעו בשפה האנגלית. וכ-80% מהשירים הנשלחים לאירוע מאז הם בשפה זאת.
סדר ההופעות
עריכהסדר ההופעות של המדינות המשתתפות בתחרות נקבע באמצעות הגרלה, הנערכת בשידור חי בערוץ היוטיוב של האירוויזיון. מ-2013 נקבע סדר ההופעות בגמר על ידי מפיקיו. על פי איגוד השידור האירופי, השיטה החדשה לקביעת סדר ההופעות מספקת חוויה טובה יותר לצופי הטלוויזיה. שירי יורודאנס קצביים מופיעים לרוב בקצוות לוח ההופעות, והבלדות מבוצעות באמצעה. השיטה החדשה גררה שלל תגובות על אמינותה, שטענו כי האיגוד יכול להבליט מדינה מסוימת לזכייה.[60] את סדר ההופעות בחצאי הגמר קובעת הגרלה שהוסדרה על ידי מפקחי האירוויזיון. באותו אירוע נערכת מסיבת עיתונאים וטקס חילופי המפתחות המסורתי, בין עיריית העיר המארחת לבין זו הקודמת.[61] סדר ההופעות נחשב לגורם חשוב ביכולת הזכייה: ניפויים סטטיסטיים קובעים כי לשירים שבוצעו בסוף התחרות סיכוי גדול יותר לניצחון.[62][63]
הצבעה
עריכה- ערך מורחב – הצבעה בתחרות הזמר של האירוויזיון
בראשית שנותיה של התחרות נקבעה זהות המנצח על ידי חברי השיפוט של המדינות השונות, שהורכבו מאנשי מקצוע בתחום המוזיקה, המשחק והתקשורת. עם פיתוחה של טכנולוגיית הטלקומוניקציה, בשנת 1997 אישר איגוד השידור האירופי להעניק לצופי התחרות הזכות להשפיע על תוצאותיה. הדבר הוצע כפיילוט בן חמש מדינות בלבד. התוצאות היו מרשימות; מספר הצופים באירוויזיון באותן מדינות זינק, והוא הפך למושא מהדורות החדשות ברחבי אירופה.[64] בעקבות זאת, בשנה העוקבת בוטלו חברי השיפוט, ולקהל הייתה השפעה מוחלטת על זהות המדינה המנצחת, להוציא שלוש מדינות שהורשו להשתמש בצוות שיפוט מטעמים טכניים. כך היה גם ב-1999 וב-2000. בתחרויות שנערכו ב-2001 וב-2002 ניתן למדינות המשתתפות החופש לבחור אם לתת להצבעת הצופים בלבד לקבוע את הצבעתן או להצביע לפי חישוב של 50% להצבעת הקהל ו-50% להצבעת חבר שופטים, ורוב המדינות בחרו לדבוק בהצבעת קהל בלבד, ללא צוותי שיפוט. החל מ-2003 המדינות המשתתפות חויבו להשתמש בהצבעת קהל. בין השנים 2010–2015 כל מדינה מסרה ניקוד שחושב לפי נוסחה של 50% הצבעות צוותי השיפוט ו-50% הצבעות הקהל.
החל מאירוויזיון 2016 מערכת ההצבעה של התחרות פועלת על בסיס הצבעת דירוג, בה הבוחרים מדרגים את המועמדים בהתאם להתרשמותם משיריהם, ולבסוף מוכרזת זהותו של הזוכה שקיבל את מרבית הקולות.[65][66] כל מדינה מעניקה שתי מערכות ניקוד; האחת מבוססת על קולות חברי השופטים שהוקמו בשיתוף בין רשויות השידור הממלכתיות של המשתתפות לבין האיגוד, והשנייה על הצבעות הקהל. כל מערכה מנקדת את עשרת השירים הטובים ביותר לפי 1–8, 10 ו-12 נקודות. שיטת שתים עשרה הנקודות הונהגה על ידי איגוד השידור האירופי מאירוויזיון 1975. חברי השיפוט והקהל אינם רשאים להצביע למדינתם.
החל מאירוויזיון 2023 המדינות העולות מחצאי הגמר אל הגמר נקבעות רק על בסיס הצבעות הקהל. בגמר מצביעים הקהל והשופטים במתכונת הקיימת עד כה, 50% הצבעות צוותי השיפוט ו-50% הצבעות הקהל. נוסף על כך, משנה זו, קהל במדינות אשר לא משתתפות בתחרות יכול אף הוא להצביע. כל ההצבעות של המדינות האחרות אשר לא משתתפות מחוברות יחד לסל הצבעות נוסף של 1–8, 10 ו-12 נקודות ונקרא הצבעות שאר העולם. בשנת 2024 שונה מועד פתיחת ההצבעה במשדר. מעתה, ניתן יהיה להתחיל להצביע כשהשיר הראשון בסדר ההופעות מבוצע. זאת בניגוד לשנים הקודמות בהן נפתחה ההצבעה רק לאחר כל ההופעות.
פורמט
עריכהאת המדינות המשתתפות באירוויזיון מייצגים שירים מקוריים, שנכתבו כמה חודשים טרם שידורו. הזמרים מופיעים על בימת התחרות בשידור חי המשודר ברחבי העולם באמצעות לוויין התקשורת "Eurovision". מדינה שברשותה איגוד שידור ציבורי, החבר באופן קבוע או חלקי באיגוד השידור האירופי, זכאית להשתתפות בתחרות.[67] משנת 2008 שידור האירוויזיון מחולק לשלושה ערבים; שני חצאי הגמר שנערכים בימי שלישי וחמישי, וערב הגמר שנערך במוצאי שבת. מכל חצי גמר מעפילות עשר מדינות, שמצטרפות למדינה המארחת ול"חמש הגדולות" בגמר.[68]
כל תחרות מתחילה בפתיח מונפש לצלילי המנגינה "Te Deum Prelude (Marche en rondeau)" של מארק-אנטואן שרפנטייה. מופע הפתיחה שמתרחש לאחר מכן מורכב ממוזיקה אלקטרונית ומשוכללת של אמנים מוכרים מהמדינה המארחת. החל מאירוויזיון 2011 נערך באופן מסורתי במופע "מצעד הדגלים", המציג את מבצעי השירים צועדים על בימת התחרות כשדגל מדינתם מתנוסס מאחורי גבם, בדומה לטקס הפתיחה של האולימפיאדה.[69][70] הצופים באולם מתקבלים בברכה על ידי מנחי האירוע, שמספקים עדכונים מרכזיים לאורכה, עורכים ראיונות עם המתחרים ומגישים את טקס ההצבעה באנגלית ובצרפתית.[71] לאחר 26 הופעות הגמר מצביע הקהל במסרון, בשיחת טלפון או באפליקציית האירוויזיון, לעשרת השירים שאהב. הצבעה זו משוקללת ביחס שווה של 50 אחוזים לניקוד חברי השיפוט המדינתיים. בחצאי הגמר, מוכרזות עשר המעפילות בסדר אקראי. אולם התוצאות המדויקות חשאיות עד לסיום משדר הגמר, כדי לא להעניק למדינה סיכויי זכייה גבוהים יותר משאר המשתתפות. המדינה הזוכה מקבלת את זכות אירוח האירוויזיון העוקב בשטחה.
המדינות המתחרות
עריכהמדינות החברות באופן מלא באיגוד השידור האירופי זכאיות להשתתף בתחרות הזמר של האירוויזיון. לרוב, המדינות המשתתפות הן אלו הממוקמות בגבולות אזורי השידור של האיגוד, וחברות במועצת אירופה.[72] האיגוד מחייב את רשויות השידור הממלכתיות להתקין את התשתיות שלהן בכ-98 אחוזים ממשקי הבית במדינתן. משכך, האירוויזיון זוכה להכרה ולפרסום ענף במדינות אירופה מדי שנה. בנוסף, הוא רשאי להזמין חברה חלקית באיגוד להשתתף בתחרות, ולהפכה לחברת קבע. את אזור השידור האירופי תוחם איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי במזרח באמצעות קו גבול הממוקם כ-40 מעלות מזרחה מקו גריניץ', ובדרום על ידי קו רוחב °30, צפונית לקו המשווה. ארמניה, אזרבייג'ן, גאורגיה, רוסיה, עיראק, ירדן וסוריה, הגובלות בחלקן באזור, נכללות בו, וזכאיות לחברות באיגוד השידור האירופי.[73]
הזכאות להשתתף בתחרות אינה מוגבלת למדינות אירופה גרידא, שכן מספר מדינות מחוץ לגבולות היבשת, או משתרעות על פני יותר מיבשת אחת, נכללות באזור השידור. ישראל, קפריסין, רוסיה, טורקיה, ארמניה ומרוקו השתתפו באירוויזיון, חרף מיקומן הגאוגרפי. בשנת 2015 הפכה אוסטרליה למדינה הראשונה מחוץ לאזור השידור שהשתתפה בתחרות.
חברי איגוד השידור האירופי המעוניינים לממש את זכותם להשתתפות בתחרות, מחויבים למלא את התנאים המעוגנים בחוקת התחרות. 44 מדינות יכולות להשתתף באירוע אחד לכל היותר. רשויות השידור המקומיות משלמות מדי שנה דמי השתתפות, עד למועד האחרון שנקבע בתקנון. תשלום זו שונה בין מדינה למדינה, בהתאם לגודל האוכלוסייה במדינה ולחוסנה הכלכלי.[74] במרוצת השנים השתתפו 52 מדינות באירוויזיון.
זוכי התחרות
עריכה- ערך מורחב – זוכי תחרות הזמר של האירוויזיון
נכון לשנת 2023, 70 שירים מ-27 מדינות שונות זכו באירוויזיון. אירלנד ושוודיה מחזיקות בתואר "שיאניות הזכיות של האירוויזיון", עם שבעה ניצחונות כל אחת. בנוסף, אירלנד היא המדינה היחידה שהגיעה למקום הראשון שלוש פעמים ברציפות, 1992, 1993 ו-1994. אחריהן, צרפת, לוקסמבורג, הממלכה המאוחדת והולנד עם חמש זכיות לכל אחת. מתוך חמישים ושתיים המדינות שהשתתפו באירוויזיון לאורך השנים, כמחצית טרם ניצחו בו. באירוויזיון 1969, לראשונה, זכו ארבע מדינות (ספרד, צרפת, הולנד והממלכה המאוחדת) במקום הראשון עם 18 נקודות. מארגני התחרות, שלא התכוננו לתרחיש של שוויון, הכריזו על ארבע המדינות כזוכות. עם ביטול חוק השפה בשנת 1999, מרבית שירי התחרות מבוצעים בשפה האנגלית.
שתי מדינות זכו באירוויזיון בהופעתן הראשונה; שווייץ, שהוכרזה כמנצחת התחרות הראשונה ב-1956, וסרביה, שזכתה באירוויזיון 2007 כמדינה עצמאית. אוקראינה הגיעה למקום הראשון בשנת 2004, בהופעתה השנייה באירוויזיון, ואילו לטביה בהופעתה השלישית. לעומת זאת, מספר מדינות השתתפו בתחרות שנים רבות עד שרשמו את ניצחונן הראשון; יוון זכתה במהדורה החמישים של התחרות, לאחר 31 שנים ממועד הצטרפותה. פורטוגל, שהצטרפה לתחרות בשנת 1964, זכתה בה רק ב-2017 – פער של חמישים ושלוש שנים.[75] הממלכה המאוחדת הגיעה למקום השני שש עשרה פעמים, יותר מכל מדינה אחרת.[76] ספרד, ישראל ולוקסמבורג זכו פעמיים ברציפות.
למבצעי וכותבי השירים מוענק גביע, שמאירוויזיון 2008 מועצב כפסל זכוכית בצורת מיקרופון, בעבודת יד של קייל אנגמן, מבית הזכוכית השוודי "Kosta Boda". באופן מסורתי, מוענק הגביע לזוכה על ידי מנצח האירוויזיון הקודם.
ביקורות ומחלוקות
עריכהמחלוקות פוליטיות
עריכההיות שהמבצעים מייצגים את מדינתם, נתפסה התחרות כאירוע מוזיקלי המשולב בתככי הפוליטיקה העולמית, שהאפילו על ענייני התחרות כמה פעמים. הושם דגש על קונפליקטים מדינתיים ועל אירועים היסטוריים השנויים במחלוקת בשירים המתחרים.[77]
העימות המתמשך בין ארמניה לאזרבייג'ן גבה מחלוקות רבות בעולם התרבותי. שתי המדינות הצטרפו לתחרות בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21. באותה העת הסלימו היחסים הבילטרליים ביניהן, בעקבות סכסוך הריבונות על נגורנו-קרבאך. איגוד השידור האירופי קנס את שתי המדינות בעוון שילוב של נרטיבים פוליטיים בשירים.[78][79] גם יחסי העוינות בין אוקראינה וגאורגיה לבין שכנתן רוסיה הוצגו בתחרות באופן נסתר. לאחר זכייתה של ג'מאלה האוקראינית באירוויזיון 2016, הוגשו לאיגוד תלונות מצד גופי התקשורת ברוסיה על השיר "1944". הזמרת התייחסה לגירוש הטטרים מקרים שבוצע על ידי ברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה.[80] באירוויזיון העוקב נאסר על הנציגה הרוסייה יוליה סמוילובה להיכנס לשטח אוקראינה, כיוון שהופיעה בעבר בחצי האי קרים השנוי במחלוקת ריבונית.[81] עם תום המלחמה בין שתי המדינות, שירה של גאורגיה לאירוויזיון 2009 שנערך במוסקבה, "We Don't Wanna Put In", גרר אחריו שלל תגובות זועמות מבכירים בצמרת הפוליטיקה של הפדרציה הרוסית. תוכנו בעל סממנים פוליטיים נסתרים, המבקרים את התנהלותו של נשיא המדינה, ולדימיר פוטין. רשות השידור הממלכתית של רוסיה שלחה בקשה מיוחדת לאיגוד השידור האירופי לאסור על גאורגיה להשתתף בתחרות, אולם זו פרשה לפני צאת ההודעה הרשמית של האיגוד.[82]
כתוצאה מהנוכחות הביטחונית המוגברת בעיר לוקסמבורג באירוויזיון 1973, הצטרפותה של ישראל עוררה עניין בעיתונות האירופית, שכן בשנה הקודמת בוצע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, רצח של 11 ספורטאים על ידי פעילי ארגון "ספטמבר השחור".[83] זכייתה הראשונה של ישראל בתחרות ב-1978 לא התקבלה בסבר פנים יפות בקרב מדינות ערב, כגון ירדן, מצרים ולבנון, המשדרות את האירוע. רגע הזכייה נחתך בשידור התחרות במדינות אלה, ובמקומו הוצג רקע בעל צבע סולידי ופרחים. בשנת 1980, כשישראל נעדרה, הצטרפה מרוקו בפעם היחידה בתולדותיה. כדי לאשרר את השתתפותה בשנה הבאה, חייב האיגוד את רשות השידור המרוקאית (SNRT) להקרין את השיר הישראלי במלואו. SNRT סירבה והודיעה על פרישתה.[84] אירוויזיון 2019, שנערך בתל אביב-יפו, ספג קריאות להחרימו מצד ארגונים פרו-פלסטינים כמו ה-BDS.
עקב מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 ותחילת מלחמת חרבות ברזל עלו כמה ניסיונות להחרים את ישראל מאירוויזיון 2024 מצד תאגידי שידור ציבוריים אחרים, החברים באיגוד השידור האירופי (EBU).[85][86][87][88][89] ב-21 בפברואר, לאחר שנבחרה עדן גולן לייצג את ישראל באירוויזיון 2024 עם "October Rain", איגוד השידור האירופי פסל את השיר מהשתתפות באתחרות בשל תוכנו, הקשור למלחמה ופורש על ידי האיגוד כפוליטי. לבסוף השיר שונה ל-"Hurricane".[90][91] לאחר שני שינויים שנעשו בשיר לבקשת ה-EBU ב-5 במרץ הגישו מטעם כאן את גרסתו הסופית של "Hurricane" לאישורו של איגוד השידור האירופי. הוא אושר להשתתפות באופן רשמי ב-7 במרץ.[92] אישור השתתפותה הרשמי של ישראל באירוויזיון 2024 גרר ביקורות נוקבות מצד כמה מהאמנים המתחרים באותו האירוע. בין היתר מצד הזמרים אשר יצגו את אירלנד, יוון, פורטוגל והולנד. אלו גם חתמו על הצהרה פומבית, שמגנה את החלטת איגוד השידור האירופי להכליל את ישראל ברשימת המדינות המשתתפות באירוע.[93] במשדר חצי הגמר הראשון הופיע אריק סעדה שוודי ממוצא פלסטיני כשידו עטופה בכאפייה. מעשה זה גונה על ידי ה-EBU, והוא לא פורסם באתרים הרשמיים של האירוויזיון.[94]
הצבעות גאופוליטיות
עריכהיחסיהן הבילטרליים בין המדינות המשתתפות לא פסחו על הליך ההצבעה, שמאז תחילת האלף השני מתואר כבעל אופי פוליטי ומושחת.[95] מדינות שלהן קשרים דיפלומטיים חזקים יעניקו זו לזו מספר נקודות גבוה. מחקרים ומאמרים אקדמיים רבים שנכתבו בנושא על ידי פרשני התחרות לדורותיהם מאששים את הביקורות המופנות כלפי אותן משתתפות.[96][97] המדינות הסלאביות, ובראשן רוסיה, שמנהלת יחסים דיפלומטיים חזקים עם מדינות רבות (שבעבר הרכיבו לצדה את ברית המועצות) דוגמת אזרבייג'ן, בלארוס, מולדובה ולטביה, נוהגות להעניק מספר גבוה של נקודות אחת לשנייה. באירוויזיון 2015, כשרוסיה הגיעה למקום השני עם השיר "A Million Voices", מרבית המדינות שהצביעו לה היו מהחוג הסלאבי.[ז][98] עם כניסתן של הצבעות הקהל בשנת 1997, קהילות יהודיות רבות ברחבי אירופה, כשהבולטות בהן בצרפת, גרמניה ובהולנד, הצביעו בכל שנה לישראל. שוודיה, המדינה הנורדית המצליחה ביותר בתחרות, מקבלת מאז הצטרפותה תמיכה מהחוג הנורדי, פינלנד, נורווגיה, דנמרק ואיסלנד. בהתאם לכך, מדינות הנמצאות במצבי עוינות תכופים, מדירות אחת את השנייה בהליך ההצבעה. בניסיון למגר את התופעה, בשנת 2008 יצר איגוד השידור האירופי את שיטת חצאי הגמר. מדינות שמצביעות לפי שיקולים פוליטיים, הן לחיוב והן לשלילה, יופרדו בשלב זה, ולא יוכלו להצביע אחת לשנייה.[99]
הקהילה הגאה
עריכה- ערך מורחב – להט"ב ותחרות האירוויזיון
לאירוויזיון קהל מעריצים ענף מהקהילה הגאה, ומארגניו פועלים באופן רציף לשילובם בתחרות מאז שנות התשעים.[100][101] פול אוסקר האיסלנדי ייצג את מדינתו באירוויזיון 1997, והפך לזמר ההומוסקסואל המוצהר הראשון שמשתתף בתחרות. בשנה העוקבת הגיעה דנה אינטרנשיונל הישראלית במקום הראשון – הטרנסג'נדרית והזמרת הלהט"בית הראשונה שזכתה באירוויזיון.[102] זוכים נוספים על הקשת הלהט"בית הם קונצ'יטה וורסט, דמות הדראג של תומאס ניובירט, הומוסקסואל מוצהר, ודאנקן לורנס, זמר הולנדי ביסקסואלי. זמרים רבים שהשתתפו באירוויזיון יצאו מהארון אחר כך; מריה שריפוביץ', שזכתה באירוויזיון 2007, הצהירה על עצמה כלסבית בשנת 2013, ובוב בני, נציג בלגיה לאירוויזיון 1957 ו-1961, יצא מהארון ב-2001 בגיל 75. כמו כן, נשלחו לתחרות שירים בעלי סממנים התומכים בזכויות להט"ב ומתנגדים להומופוביה; "Nous les amoureux", השיר הזוכה במהדורת 1961 בביצועו של ז'אן-קלוד פסקל, הציג את הקשיים במערכת יחסים רומנטית-הומוסקסואלית.[103]
הדבר הביא להתנגדות השתתפות בתחרות מצד גורמים שמרניים. בחירתה של דנה אינטרנשיונל לייצוג ישראל עוררה התנגדות בקרב גורמים חרדים.[104] על פי הדיווחים, היא היחידה ששהתה במלון בברמינגהאם, העיר המארחת, עם חלונות חסיני קליעים, בשל סכנה לחייה.[105][106] טורקיה והונגריה פרשו לצמיתות בשנים 2013 ו-2020, בהתאמה, ללא סיבה רשמית. רשות השידור הטורקית TRT ומקבילתה ההונגרית MTVA ציינו את העלייה החדה בסממנים הלהט"ביים בתחרות כסיבה להחרמתה.[107] הרפובליקה העממית של סין הפסיקה לשדר את האירוע בשנת 2018, בעקבות הליך צנזורה של "יחסים והתנהגויות מיניות חריגות" הנוגדות את חוקי רשות השידור המדינתית.[108]
השפעה תרבותית
עריכהתחרות הזמר של האירוויזיון זכתה לקהל עולמי, ולמדרוג שנתי גבוה מאוד, המוערך בכ-100–200 מיליון צופים.[109][110] משכך, הפכה התחרות למושא השפעה תרבותית נרחב בקרב קהלי אירופה, כשהיא מתוארת כקיטשית, ואף נכללת כנושא פארודיות ומערכוני טלוויזיה בפסטיבלי קומדיה מוכרים דוגמת פסטיבל אדינבורו ומלבורן.[111] בנוסף, הופקו מספר סרטי טלוויזיה על האירוויזיון, בהם "בננות" בבימויו של איתן פוקס הישראלי, וסרט הנטפליקס המוכר "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", בכיכובם של רייצ'ל מקאדמס וויל פרל.[112][113]
בהתאם לפופולריות שלו ברחבי האינטרנט, לאירוויזיון מספר אתרים הסוקרים אותו באדיקות, כשהמוכר ביניהם הוא "Wiwibloggs", של ויליאם לי אדמס. מועדון המעריצים הבין-לאומי של התחרות הוא ה-OGAE ("General Organisation of Eurovision Fans" – "הארגון הכללי של מעריצי האירוויזיון"). הוא נוסד בשנת 1984, בפינלנד, וכיום הוא מונה כ-40 סניפים ברחבי העולם. במועדונים אלה מארחים באופן קבוע את כוכבי התחרויות השונות, מקיימים ערבי צפייה משותפת וכדומה.
לקראת מועד התחרות, מארחות מספר מדינות באופן קבוע אירועים בהם מופיעים כוכבי עונת האירוויזיון הנוכחית, דוגמת "Eurovision in Concert" ההולנדי, "London Eurovision Party" הבריטי ו-"Israel Calling" הישראלי. עם פרוץ מגפת הקורונה וביטול אירוויזיון 2020 נוצרו כמה מסיבות מקוונות תחת ההאשטאג #EurovisionAgain, שקיבל את תמיכתו של איגוד השידור האירופי. בזכות החשיפה שקיבלה שמרה התחרות על הפרופיל הגבוה שלה בעולם.[114]
אירועים נוספים
עריכהבמרוצת השנים פותחו עבור התחרות פורמטים אחדים, ביניהם: אירוויזיון הילדים והאירוויזיון למקהלות, שגם הם מופקים בידי איגוד השידור האירופי. איגוד השידור ערך אירועי פסגה שונים לציון ימים מיוחדים בהיסטוריית האירוויזיון: "Songs of Europe", שנערך בשנת 1981 לרגל מלאת חצי יובל לתחרות, וכלל הופעות חיות והקלטות של זוכיה,[115] "שיר היובל באירוויזיון", שנערך בשנת 2005 לציון 50 שנים והלהיטים הגדולים של האירוויזיון שנערך עשור אחר כך.[116][117] האירוויזיון למוזיקאים צעירים היא תחרות מוזיקה קלאסית דו-שנתית למוזיקאים צעירים עד גיל 18, בדומה לאירוויזיון הילדים. האירוויזיון לרוקדים צעירים היא תחרות ריקודים לרקדנים חובבנים בגילאי 16–21. בפורמט זה זכתה ספרד ארבע פעמים רצופות – רצף ששיאו לא נשבר בכל המתכונות השונות של התחרות המקורית.
ישנן תחרויות שירה בין-לאומיות נוספות שהופקו בדומה לפורמט המקורי של EBU. פסטיבל סופוט הנערך בפולין מדי שנה מאז 1961, טורקיוויזיון שמוכר בקרב אזורים אוטונומיים בעלי מכנה טורקי-אתני משותף ותחרות הזמר האמריקאית, שאת מהדורתה הראשונה קיימה בשנת 2022.[118][119]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- West, Chris, Eurovision! A History of Modern Europe Through the World's Greatest Song Contest (2nd ed.), Melville House UK, 2020, מסת"ב 978-1-911545-55-2. (באנגלית)
- O'Connor, John Kennedy, The Eurovision Song Contest: The Official History (2nd ed.)., Carlton Books, 2010, מסת"ב 978-1-84732-521-1. (באנגלית)
- Raykoff, Ivan; Tobin, Robert Deam, eds., A Song for Europe: Popular Music and Politics in the Eurovision Song Contest, Abingdon-on-Thames, 2016. (באנגלית)
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של תחרות הזמר של האירוויזיון (באנגלית)
- תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית פייסבוק
- תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
- תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית אינסטגרם
- תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית טיקטוק
- תחרות הזמר של האירוויזיון, סרטונים בערוץ היוטיוב
- "תחרות הזמר של האירוויזיון", באתר Metacritic (באנגלית)
- כתבות ומאמרים על האירוויזיון, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
- תחרות הזמר של האירוויזיון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- האתר הרשמי של האירוויזיון (באנגלית)
- האתר הרשמי של האירוויזיון (בעברית)
- חדשות שוטפות בנושא האירוויזיון (באנגלית)
- אתר העוסק בהיסטוריה של התחרות (באנגלית)
- ״האח הגדול של האירוויזיון״ – פרק על סיפורו של פסטיבל סנרמו בפודקאסט ״מינהר הזמן״, "כאן", תאגיד השידור הישראלי
- איתי שטרן, דיווה לנצח: איך תחרות האירוויזיון ממשיכה לשבור שיאי צפייה, באתר הארץ, 10 במאי 2017
- מאור הוימן, הון-פזמון: האם ההשקעה באירוויזיון באמת משתלמת?, באתר TheMarker, 29 ביוני 2017
ביאורים
עריכה- ^ על אף שנקרא איגוד השידור האירופי, רק מדינות מערב היבשת היו חברות בו. המדינות הקומוניסטיות, שנשלטו על ידי ברית המועצות מאנו להצטרף לארגון
- ^ החל משנת 2004, התחרות כללה גם חצי-גמר; בשנת 2004 חצי-הגמר שודר ביום רביעי שקדם לגמר, בשנים 2005–2007 חצי-הגמר שודר ביום חמישי שקדם לגמר.
- ^ החל משנת 2008, התחרות כללה שני חצאי-גמר, ששודרו בימים שלישי וחמישי שקדמו לגמר.
- ^ טרם איחוד גרמניה ב-1990, גרמניה המערבית נטלה חלק בתחרות בעוד כי גרמניה המזרחית לא נטלה חלק בתחרות. החל מ-1990 מתחרה בתחרות גרמניה המאוחדת.
- ^ פורטוגל היא המדינה הראשונה שקיבלה אפס נקודות כבר בפעם הראשונה בה נטלה חלק בתחרות.
- ^ מרוקו "ניצלה" את היעדרותה של ישראל בשנת 1980 ונטלה חלק באירוויזיון עם השיר "بطاقة حب" אותו ביצעה סמירה בן-סעיד. מרוקו, כמו ארצות ערב האחרות, החרימה באותה תקופה את ישראל. שובה של ישראל לתחרות בשנת 1981, מנעה ממרוקו להשתתף בתחרות פעם נוספת
- ^ אסטוניה, בלארוס, אזרבייג'ן, ארמניה, סרביה, רומניה ומולדובה
הערות שוליים
עריכה- ^ Palmarès du Concours Eurovision de la Chanson
- ^ "Eurovision Song Contest: Brand". Eurovision Song Contest's website
- ^ "Eurovision Song Contest: In a Nutshell". Eurovision Song Contest.
- ^ Jaquin, Patrick (1 December 2004). "Eurovision's Golden Jubilee". European Broadcasting Union.
- ^ Eurovision: About us – who we are". eurovision.net.
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History (2nd ed.), pp. 8–9
- ^ "Eurovision Song Contest: Facts & Figures". Eurovision Song Contest. 12 January 2017.
- ^ Jan Feddersen et Ivor Lyttle, Congratulations. 50 Years of The Eurovision Song Contest. The Official DVD. 1956–1980, Copenhague, pp. 11
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 17
- ^ Jan Feddersen et Ivor Lyttle, Congratulations. 50 Years of The Eurovision Song Contest. The Official DVD. 1956–1980, pp. 5
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 26
- ^ Billboard Magazine, Hits of the World, November 1965
- ^ London 1968, eurovision.tv
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History (2nd ed.), pp. 41
- ^ סתיו זיו, ככלות הקול והגלויה: מה הסיפור עם הגלויות של האירוויזיון?, באתר כאן תאגיד השידור, 10 בנובמבר 2018
- ^ Luxembourg 1973 - participants
- ^ ABBA's 1974 hit song "Waterloo" was voted the "All-Time Best Song of the Eurovision Song Contest" Saturday during a show organized on behalf of the European Broadcasting Union (EBU) by Danmarks Radio, By Billboard Staff
- ^ Abba win 'Eurovision 50th' vote, BBC News
- ^ Jerusalem 1979, Eurovision.com
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 50
- ^ Raising the Bar Ever Higher as Eurovision Heads to Baku Written by Paul Jordan on May 14, 2012
- ^ "European Hot 100 Singles" (PDF). Music & Media. Vol. 3 no. 26. 5 July 1986. p. 12.
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 109
- ^ Dublin 1988 Eurovision's website
- ^ Lausanne 1989 Eurovision's website
- ^ Rome 1991 Eurovision's Website
- ^ Jan Feddersen et Ivor Lyttle, Congratulations. 50 Years of The Eurovision Song Contest. The Official DVD. 1981-2005, pp. 12
- ^ 1 2 John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 113
- ^ Dublin 1997 Eurovision's Website
- ^ Jerusalem 1999 Eurovision's Website
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 164
- ^ The end of a decade: Copenhagen 2001, Eurovision's Website
- ^ Copenhagen 2001, Eurovision's Website
- ^ Eurovision's Website
- ^ Jarosław Kaczyński o Conchicie Wurst: to nie wróży niczego dobrego
- ^ Eurovision and Euro elections: the final straw in Polish gender wars
- ^ Conchita Wurst pledges to promote tolerance after jubilant welcome home
- ^ Eurovision 2021 : comment l'Australie est devenue accro au concours, suivi par des millions de fans en pyjama
- ^ Australia to compete in the 2015 Eurovision Song Contest
- ^ מאת נעמה רק, האירוויזיון אמור להיות אירוע א-פוליטי. האם זה בכלל אפשרי?, באתר טיים אאוט, 2019-05-12 (ארכיון)
- ^ רן בוקר, רשמית: אירוויזיון 2020 בוטל, באתר ynet, 18 במרץ 2020
- ^ "REVEALED: the 41 countries joining Eurovision in Turin 2022". Eurovision.tv (באנגלית בריטית). 2021-10-20. ארכיון מ-2021-10-20. נבדק ב-2021-10-20.
- ^ "EBU statement regarding the participation of Russia in the Eurovision Song Contest 2022". Eurovision.tv (באנגלית בריטית). EBU. 2022-02-25. ארכיון מ-2022-03-13. נבדק ב-2022-02-25.
- ^ "Ukraine's Kalush Orchestra wins Eurovision Song Contest 2022!". Eurovision.tv (באנגלית בריטית). 2022-05-14. ארכיון מ-2022-05-15. נבדק ב-2022-05-15.
- ^ Savage, Mark (15 במאי 2022). "Eurovision 2022: How Sam Ryder turned things around for the UK". BBC News. ארכיון מ-15 במאי 2022. נבדק ב-29 במאי 2022.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Sanchez Gil, Juan (15 במאי 2022). "Ukraine, winner of Eurovision 2022: Spain and Chanel's result • The European Times News". The European Times. ארכיון מ-15 במאי 2022. נבדק ב-29 במאי 2022.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Farren, Neil (25 ביוני 2022). "Belgium: RTBF Would Host Eurovision 2023 If Asked". Eurovoix (באנגלית בריטית). נבדק ב-25 ביוני 2022.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Bonetti, Andrea (15 במאי 2022). "Eurovision 2023, Coletta: la Rai a disposizione per l'edizione in Ucraina". Eurofestival News (באיטלקית). נבדק ב-15 במאי 2022.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Songfestivalregisseur zet editie in Rotterdam weer in optie". RTL Boulevard (בהולנדית). 15 במאי 2022. נבדק ב-17 במאי 2022.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Granger, Anthony (15 במאי 2022). "Poland: TVP is Willing to Help Host Eurovision 2023". Eurovoix.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Granger, Anthony (14 ביוני 2022). "Spain: RTVE no longer in contention to host Eurovision 2023". Eurovoix (באנגלית בריטית). נבדק ב-17 ביוני 2022.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Eurovision Song Contest: Dutch contestant Joost Klein disqualified". BBC News Online (באנגלית בריטית). BBC. 2024-05-11. נבדק ב-2024-05-11.
- ^ Organisers, Eurovision's Website
- ^ MARTIN ÖSTERDAHL ANNOUNCED AS NEW EUROVISION SONG CONTEST EXECUTIVE SUPERVISOR
- ^ Lineup 2019 completed as Heads of Delegation gather in Tel Aviv
- ^ Rules of the 44th Eurovision Song Contest, 1999
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History, pp. 156–159
- ^ Public Rules of the 60th Eurovision Song Contest
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History, pp. 28–29
- ^ Running order Malmö 2013 to be determined by producers
- ^ EXCLUSIVE: How is the Running Order being decided?
- ^ Order effects in the results of song contests: Evidence from the Eurovision and the New Wave
- ^ How do the Eurovision running order stats affect Michael Rice’s chances of winning for the UK?
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History, pp. 148–152
- ^ Biggest change to Eurovision Song Contest voting since 1975
- ^ Eurovision Song Contest overhauls voting rules
- ^ How it works – Eurovision Song Contest
- ^ Eurovision 2019: Five lessons learned By Neil Smith, 19 May 2019
- ^ Looking back: the Grand Final
- ^ The Most Iconic Opening & Interval Acts of the Eurovision Song Contest
- ^ Jordan, Paul (1 March 2017). "Behind the scenes with the hosts of the 2017 Eurovision Song Contest". European Broadcasting Union
- ^ "EBU – Admission". ebu.ch. European Broadcasting Union. 27 April 2018.
- ^ "ITU-R Radio Regulations 2012–15" (PDF). International Telecommunication Union, available from the Spectrum Management Authority of Jamaica.
- ^ "FAQ – Eurovision Song Contest". Eurovision Song Contest. 12 January 2017
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History (2nd ed.), pp. 208–209
- ^ United Kingdom
- ^ Robinson, Frances (3 May 2017). "13 times Eurovision got super political"
- ^ "Can Eurovision Succeed Where Diplomacy Has Failed?". Ararat.
- ^ Lomsadze, Giorgi (17 March 2015). "Armenia Dodges Eurovision Controversy"
- ^ Savage, Mark (22 February 2016). "Eurovision: Ukraine's entry aimed at Russia". BBC News.
- ^ "Eurovision 2017: Ukraine bars Russian singer Samoilova from contest". BBC News.
- ^ "Eurovision axes 'anti-Putin' song". BBC News.
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 52–55
- ^ John Kennedy O'Connor, The Eurovision Song Contest. 50 Years. The Official History, pp. 80–83
- ^ Smith, David (9 בדצמבר 2023). "EBU statement: Israel's broadcaster 'complies with all competition rules' and remains eligible for Eurovision 2024". Wiwibloggs. נבדק ב-9 בדצמבר 2023.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ נועם כהן, בגלל השתתפות ישראל: קריאות באיסלנד להחרים את אירוויזיון 2024, באתר מאקו, 12 בדצמבר 2023
- ^ מערכת mako מוזיקה, עצומה באירלנד: "להחרים את אירוויזיון 2024 במידה וישראל תשתתף", באתר מאקו, 16 בדצמבר 2023
- ^ שירה נאות, פינלנד רומזת כי תחרים את האירוויזיון בגלל ישראל, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2023
- ^ דורון פרידמן, נציג בריטניה לאירוויזיון 2024 התבטא נגד ישראל באמירות מקוממות - ועורר סערה, באתר ישראל היום, 21 בדצמבר 2023
- ^ Euromix, ישראל באירוויזיון 2024: עדן גולן תבצע את השיר "HURRICANE"?, 3 במרץ 2024
- ^ דורית אסרף מזרחי, אירוויזיון | אחרי הפסילה: השיר לאירוויזיון ישונה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 3 במרץ 2024
- ^ נועם כהן, רשמית: ישראל תשתתף באירוויזיון 2024 בשוודיה, באתר מאקו, 7 במרץ 2024
- ^ ההצהרה כנגד השתתפותה של ישראל, אינסטגרם
- ^ ליאון קיכלר, אריק סעדה מגיב אחרי הפרובוקציה עם הכאפייה בבמת אירוויזיון 2024, באתר מאקו, 7 במאי 2024
- ^ Eurovision votes 'farce' attack
- ^ Gatherer, Derek (31 March 2006). "Comparison of Eurovision Song Contest Simulation with Actual Results Reveals Shifting Patterns of Collusive Voting Alliances". Journal of Artificial Societies and Social Simulation. 9 (2).
- ^ Fenn, Daniel; Suleman, Omer; Efstathiou, Janet; Johnson, Niel F. (1 February 2006). "How does Europe Make Its Mind Up? Connections, cliques, and compatibility between countries in the Eurovision Song Contest". Physica A: Statistical Mechanics and Its Applications. 360 (2): 576–598.
- ^ Eurovision 2015 Results: Voting & Points
- ^ "Revamp for Eurovision Song Contest". Eurovision Song Contest.
- ^ "How Eurovision became a gay-friendly contest". France 24.
- ^ למה הומואים אוהבים אירוויזיונים : הפילוסופיה והרציונל העומדים מאחורי האהבה האובססיבית של חברי הקהילה הגאה לתחרות האירוויזיון
- ^ West, Chris, Eurovision! A History of Modern Europe Through the World's Greatest Song Contest (2nd ed.), pp. 191–195
- ^ "" Nous les amoureux " de Jean-Claude Pascal, une chanson qui annonce la révolution du mouvement gay..." La Première
- ^ 1998: דיווה היא היסטריה, באתר www.israelhayom.co.il
- ^ O'Connor, John Kennedy (2010). The Eurovision Song Contest: The Official History, pp. 152–155
- ^ "Transsexual singer stirs up passions". BBC News
- ^ "Turkey to return Eurovision 'if no more bearded divas'". Hürriyet Daily News.
- ^ Royston, Benny (10 May 2018). "China banned from broadcasting Eurovision after cutting same-sex dance and tattooed singer". Metro.
- ^ "Finland wins Eurovision contest". Al Jazeera.
- ^ "Eurovision Song Contest – International Music Program". Museum of Broadcast Communications.
- ^ Majendie, Paul (11 August 2007). "Fringe show celebrates Eurovision kitsch". Reuters
- ^ "'Cupcakes': Film Review". hollywoodreporter.com. The Hollywood Reporter. 26 March 2015.
- ^ "Eurovision Song Contest: The Story of Fire Saga – out now!". Eurovision Song Contest. 24 June 2020.
- ^ Rosney, Daniel (25 April 2020). "Eurovision Again: Why fans of the song contest get together every Saturday". BBC News
- ^ "Songs of Europe – BBC Two "Radio Times" listing". BBC Genome Project.
- ^ "Congratulations Show – Eurovision History". Eurovision Song Contest.
- ^ "Official: London to host Eurovision's 60th Anniversary Event". Eurovision Song Contest.
- ^ Escudero, Victor M. (28 January 2018). "Celebration! The best of Spain in Eurovision". eurovision.tv.
- ^ "The Eurovision Song Contest travels to America!". eurovision.tv.