פתיחת התפריט הראשי

יעבץ (דמות מקראית)

יַעְבֵּץ, דמות מקראית, שמו מופיע בספר דברי הימים. נאמר עליו כי: "וַיְהִי יַעְבֵּץ, נִכְבָּד מֵאֶחָיו" (ספר דברי הימים א', ד', ט').

שמו ומקום מוצאועריכה

בספר דברי הימים א', פרק ד', פסוקים ט'-י' מסופר על אדם בשם יעבץ:

וַיְהִי יַעְבֵּץ, נִכְבָּד מֵאֶחָיו; וְאִמּוֹ, קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר, כִּי יָלַדְתִּי, בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת-גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה, לְבִלְתִּי עָצְבִּי - וַיָּבֵא אֱלֹהִים, אֵת אֲשֶׁר-שָׁאָל.

סיפור הולדתו ונדרו קוטע שתי רשימות גנאלוגיות.

על יעבץ נאמר כי נולד בעצב, הפך להיות מכובד מאחיו לאחר, שביקש בקשה ונדר נדר לאלהים, והאל נענה לבקשתו.[1]

לדעת מרים סמואל, ייתכן כי שמו ניתן לו בעקבות לידה קשה או מצב קשה אחר אליו נקלעה אמו ונחלצה ממנו.[2] בפרשנותו מצודת דוד קושר את שמו בסיכול אותיות לנאמר בפסוק ט': ילדתי בעצב - כאשר ילדה אותו היה לה עצבון מה ולזיכרון קראה את בנה יעבץ בהפוך אותיות מעצב כאילו תאמר שיהפך העצב לשמחה. רש"י בפירוש למדרש שמו של יעבץ קושר את הפסוק למדרש שמו של בנימין בבראשית ל"ה, אשר גם עצב נקשר בשמו: ואמו קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב - וכינה שמו יעבץ ודוגמתו בן אוני ואביו קרא לו בנימין.

לדעת משה גרסיאל ואחרים קיים בשמו סיכול אותיות היוצר מדרש שם המסביר את שמו: יעבץ ועצב.[3] יש הטוענים כי במדרש שמו של יעבץ מהדהד הפסוק בספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז: "כי בעצב תלדי בנים" המתאר את עונשה של חוה.[4]

מלבד פסוקים אלו לא נאמר דבר על יעבץ. כמו כן לא ברור מהו מקומו בשבט יהודה ושושלת בני יהודה. בספר דברי הימים א', ב' מוזכרת העיר המקראית יעבץ: מִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים; הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים, מֵחַמַּת אֲבִי בֵית-רֵכָב. הקשר לדמותו אינה ברורה, אך לדעת רש"י, יעבץ היה ראש משפחת סופרים זו: סיעת יעבץ שהיה מושל עליהם כדכתיב למטה ויהי יעבץ נכבד מאחיו.

חכמי התלמוד[5], זיהו את יעבץ עם השופט עתניאל בן קנז: "הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו? יהודה אחי שמעון שמו, עתניאל – שענהו אל, יעבץ – שיעץ וריבץ תורה בישראל"... לפי מסכת זו חי יעבץ בתקופת השופטים. ועל כך רד"ק בפירושו, שהיה מבני שלמא. רד"ק מתכוון לשלמא הוא אבי בועז, ממגילת רות אשר סיפורה הוא חלק מתקופת השופטים.[6] התרגום המיוחס ליונתן מייחס גם הוא את יעבץ לעתניאל בן קנז: " והוה יעבץ, הוא עתניאל, יקיר וחכים באורייתא".

נדרו של יעבץ והיענות אלוהיםעריכה

המחבר המקראי פותח במילים 'וַיְהִי יַעְבֵּץ, נִכְבָּד מֵאֶחָיו'. נראה כי זוהי נוסחת סיכום. לאחר מכן מקדים יעבץ ואומר: "אִם-בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת-גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה, לְבִלְתִּי עָצְבִּי - וַיָּבֵא אֱלֹהִים, אֵת אֲשֶׁר-שָׁאָל" הקדמה זו של דבריו מבטאת את המחזוריות שביסוד חייו של המאמין. ישועה, מצוקה ותפילה. יעבץ שקולל בלידתו זכה לישועה לאחר שהתפלל לאלוהים.[7] הקריאה לאלוהים מנוסחת כנדר. התחייבותו של יעבץ לממש את נדרו אינה מוגבלת בזמן. לדעת גרשון גליל, בעל דברי הימים החסיר את ההתחייבות מהנדר וזאת מהעדפתו את האמונה, שבלב המאמין על פני המעשים. כמו כן המקום בו נודר יעבץ לא נמסר וזאת היות, שלמקום אין חשיבות ובקשתו היא מעבר לממד הזמן, ובכך תפילתו מסמלת את האמונה הבלתי מסויגת באלוהים בכל עת ובכל מקום.[8] אך לדעת יאיר זקוביץ ואחרים, יעבץ מבקש מה' לבטל את הגורל שנושא שמו.[9]

דמותו של יעבץ בספרות המדרשיםעריכה

פסוקים ט'-י' משתקפים בספרות המדרשים. מדרשים אלו מייחסים לו לימוד תורה ברבים וחכמה. במדרש תנחומא, תצווה, ט' נאמר כי: "יעבץ היה תלמיד חכם מקהיל קהילות ודורש טעמי תורה ברבים". במסכת יומא, פ', א', נאמר כי: יעבץ העמיד בית דין שתיקנו שיעורין ועונשין. עוד נאמר שם על בית דינו של יעבץ: "אמר רבי יוחנן: שיעורים של עונשין הלכה למשה מסיני... אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תקנום".

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עניינו של ספר דברי הימים הוא בהיסטוריה של עם ישראל. אך הכתוב המוקדש ליחיד, מופיע כמה פעמים בדה"א ודה"ב. ראו לדוגמה: דה"ב י"ג, כ, ודה"ב י"ח, ל"א.
  2. ^ מרים סמואל, נשים נסתרות בתנ"ך, תל אביב, המחברת, 2005, עמ' 305.
  3. ^ משה גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת גן, רביבים, 19987, עמ' 63.
  4. ^ יצחק קלימי, ספר דברי הימים: כתיבה היסטורית ואמצעים ספרותיים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 243.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ט"ז, עמוד א'
  6. ^ מגילת רות, ד', כ'.
  7. ^ גרשון גליל, עולם התנ"ך: דברי הימים א', תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 70-71.
  8. ^ שרה יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראית, ירושלים, מוסד ביאליק, 1995, עמ' 219-218.
  9. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה: מה בין מדרש פנים-מקראי למדרש חוץ מקראי, תל אביב, עם עובד, 2009, עמ' 198.