יעקב אריה דרורי (פרייריך) (23 באוגוסט 192228 בפברואר 1982) היה איש-חינוך ציוני-דתי, מזכ"ל בני עקיבא, חבר קבוצת עלומים-סעד, ממייסדי תנועת הקיבוץ הדתי ואבי 'ישיבות ההסדר'.

יעקב דרורי

ילדותו ונעוריו עריכה

דרורי נולד בשנת 1922 בברלין והתחנך מגיל צעיר במוסדות ציוניים ובבית הספר של הקהילה 'עדת ישראל'. עלה לארץ בהיותו בן 14 בשנת 1936 עם הוריו חיים ורוזל, אחיו נתן ואחותו עליזה. למד תורה ומלאכה בבית הספר התיכון 'שבזי' והצטרף בנערותו לתנועת בני עקיבא. בהשפעתם של בנימין שחור ואלכסנדר בן-נון החל בהדרכה והתקדם בפעילות התנועתית. עם סיום לימודיו עבד במפעל 'הארגז' והכיר מקרוב את תופעת אפליית הצעירים הדתיים בלשכת העבודה של הנוער העובד.
בשנת 1938 הצטרף לגרעין א' של בני עקיבא בהכשרה בטירת צבי והמשיך להקמת קבוצת עלומים – קבוצת בני עקיבא הראשונה בחולות נתניה. הקבוצה הצעירה המשיכה בהתיישבות הזמנית בהרצליה ובשנת 1947 עברה לאדמות הנגב הצפוני וקיבלה את שמה קבוצת סעד, קיבוץ אליו השתייך דרורי והיה בו פעיל מרכזי עד מותו.

התחתן עם טובה לבית ברנשטיין ונולדו להם 3 ילדים: שמואל, רבקה ודוד.

פעילותו הציבורית וישיבות ההסדר עריכה

בוועידה השנייה של בני עקיבא בשנת 1943 נבחר דרורי להנהלה הארצית של התנועה. במסגרת פעילותו בתנועה שימש דרורי כמדריך לגרעין ה' שעלה בתחילה לביריה ואחרי-כן לאדמת שייח' אבו זייד בגוש-עציון, בתאריך כ"ח תשרי תש"ז, 23 באוקטובר 1946, ונקרא קבוצת עין צורים. על עלית גרעין ה' לביריה כתב דרורי ב"עלונים"- ירחון הקבוץ הדתי [חוברת כ"ה, תש"ז] מאמר ובו ההתלבטות: האם להתעקש וליישב את ביריה לאחר מאסר החברים שישבו שם על ידי הבריטים, או ללכת למקום אחר בו יש יותר קרקעות ואפשרויות. במאמר נוסף בעלון "זרעים" [תמוז תש"ז], כתב דרורי על דרכו של גרעין ו' שהתיישב בביריה עד סוף מלחמת העצמאות, ובו סיכם את הצורך ביישוב בעל אופי דתי במקום בו חתם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך".[1]

בתפיסת עולמו ראה דרורי את חיי הקיבוץ כדגם זעיר של 'מדינת התורה' (אותה ראה כאידיאל) ובחינוך התורני של תנועת בני עקיבא וישיבותיה ראה בסיס להגשמה תנועתית בקיבוץ הדתי. דרורי חינך נערים בבני עקיבא לחיי תורה ועבודה אך חש בחסרונה של מסגרת מתאימה להכשרת חלוצים-תלמידי חכמים. חברי גרעינים רבים אשר חפצו בשנת לימוד תורה לפני הגיוס לשירות יצאו ללמוד בישיבות שונות והתרחקו מהגרעין ומהתנועה. כתוצאה מכך, הטילה הוועידה החמישית של בני עקיבא על ההנהלה הארצית להקים בהקדם ישיבה גבוהה של התנועה, 'ישיבת המשך' לישיבת בני עקיבא.

בשנת 1954 ייסדו דרורי וחבריו להנהגה הארצית, וביניהם הרב חיים דרוקמן, את הישיבה הגבוהה הראשונה של בני עקיבא - ישיבת כרם ביבנה, ובראשה הועמד הרב חיים יעקב גולדוויכט. בצוותא עם חבר הכנסת משה אונא סיכם דרורי עם שר הביטחון פנחס לבון את הסדר דחיית השירות בשנה של בני הגרעין לנח"ל, ובכך הפך את ישיבת כרם ביבנה לישיבת ההסדר הראשונה. הסכמים נוספים שבאו בעקבותיו בין התנועה למשרד הביטחון אפשרו לתלמידי הישיבות של בני עקיבא ומאוחר יותר לתלמידים מכלל הציבור הדתי לדחות את הגיוס לצה"ל. משאומצו ההסדרים על ידי שאר הציבור הדתי, עברה האחראיות הניהולית להסדרים אל מחוץ לתנועת בני עקיבא לאיגוד ישיבות ההסדר, אשר דרורי עמד בראשותו. בניהול הישיבות והקשר עם משרד הביטחון השתתף המרכז העולמי של תנועת המזרחי, שדרורי היה גזברה.

אחרי מלחמת ששת הימים היה דרורי שותף בכיר להקמת יישובים רבים דרך הקמת ישיבה כבסיס ליישוב. הקים, בין השאר, בצוותא עם הרב חיים סבתו את ישיבת ברכת משה במעלה אדומים.

נפטר ב-28 בפרואר 1982, ונטמן בקיבוצו סעד[2]. לאחר מותו של דרורי, בשנת 1991 הוענק למפעל חייו, ישיבות ההסדר, פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.[3]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ חיים י. פלס, ביריה לקט מקורות לתולדותיה, בהוצאת הגף הדתי המחלקה לעיני הנוער והחלוץ ההסתדרות הציונית
  2. ^ קברו, באתר BillionGraves
  3. ^ מפעל ישיבות ההסדר באתר פרס ישראל