יצחק מבילשטיין
רבי יצחק הלוי מבילשטיין (נפטר בסביבות ה'קל"ז, 1377), המכונה רבי יצחק "אסיר התקוה", היה ראש ישיבה ומנהיג ציבור ביהדות אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-14, לאחר גזרות ק"ט. עלה לארץ ישראל כמנהיג קבוצת תלמידי חכמים, והקים ישיבה בירושלים.[1]
| כינוי | אסיר התקוה |
|---|---|
| פטירה | ירושלים |
| תאריך עלייה | ה'ק"י (1350) |
| מקום פעילות | היידלברג, ירושלים |
| השתייכות | יהדות אשכנז |
| רבותיו | רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן |
| תלמידיו | רבי מנחם ציוני, רבי שמשון איש ירושלים |
| בני דורו | רבי מאיר בן ברוך הלוי |
  | |
רבי יצחק אינו נזכר כמעט בכתבי חכמי אשכנז בדורו ובדורות שאחריו, ועיקר המידע על תולדותיו ותורתו של רבי יצחק עולה מהערות של תלמידו רבי שמשון איש ירושלים, בחיבורו "קיצור מרדכי". עם זאת, מכך שבשני מקורות מכונה רבי יצחק "גדול הדור", ניתן ללמוד על מעמדו כחכם מרכזי בקהילות אשכנז בתקופה זו. אלחנן ריינר סבור שלמעמדו זה הוא זכה בשנים ה'ק"ט–ה'ק"י, לאחר ש"גדול הדור" הקודם, רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן בעל ספר "האגודה", נרצח בפרעות בארפורט, ולפני עלייתו של רבי יצחק לארץ ישראל. בשנים שלאחר עלייתו, שימש "גדול הדור" רבי מאיר בן ברוך הלוי.[2]
רבי יצחק הוא החכם הראשון הידוע שהשתמש בתואר "אסיר התקוה" ככינוי אישי, על בסיס הביטוי בזכריה, ט', י"ב.[3] יהודה לייב ביאלר סבר שהכינוי מרמז על סכנת מוות שרבי יצחק היה נתון בה וניצל ממנה.[4] ברם, לדעת ריינר "אין ספק" שלכינוי יש קשר לעלייתו לארץ ישראל, והוא רואה בכינוי זה, כמו גם כינויים נוספים שהיו בשימוש בקרב חבורתו של רבי יצחק, ביטוי לציפייה משיחית לגאולה קרובה שליוותה את חבורת העולים.[3]
תולדותיו עריכה
,_2012-08_CN-01.jpg)
כינויו "רבי יצחק מבילשטיין", מרמז שמוצאו בכפר בילשטיין. ידועים מספר כפרים בשם זה, אך מסתבר שהכוונה לבילשטיין שעל המוזל (אנ') (כיום בריינלנד-פפאלץ), שבו נוסדה קהילה יהודית בראשית המאה ה-14. אין מידע מפורש על רבותיו, אך מסתבר שלמד אצל רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן.[2]
מיד לאחר הגזרות, בשנת ה'ק"ט (1349), עמד רבי יצחק בראשות ישיבה בהיידלברג. בישיבה זו למד אצלו רבי שמשון, המעיד על מעשה שבא לפני רבו בתקופה זו (ראו במסופר בתמונה למטה). הקהילה היהודית בהיידלברג, שחרבה בגזרות, הוקמה מחדש על בסיס פליטים מקהילות שפיירא ווורמייזא שחרבו שתיהן בשנת ה'ק"ט. לכן, יש לשער כי רבי יצחק התגורר קודם לגזרות בשפיירא או בוורמייזא, ועמד שם בראשות ישיבה, ולאחר הגזרות עבר עם ישיבתו להיידלברג.[5] כחלק מהנהגת הדור שאחרי הגזרות, הורה רבי יצחק לבני ריינוס להחמיר בדין "אומא באונא", הלכה בהלכות טרפות שנחלקו בה הראשונים ובריינוס נהגו להקל בה עד אז. חומרה זו נועדה כנראה לשם כפרה בעקבות הגזרות.[5]
בארץ ישראל עריכה
במהלך שנת ה'ק"י (1350) עלה לירושלים עם קבוצה מתלמידיו והקים בה ישיבה.[2] בי"א בתשרי ה'קי"א כבר היה רבי שמשון, וכנראה גם רבו רבי יצחק, בירושלים.[6] ישיבתו בירושלים מוזכרת בכתב חרם שנכתב מעט לאחר ה'קל"ז (1377) והוענק לרבי שמואל שליצטט כנגד אויביו. בשנה זו כבר לא היה רבי יצחק בין החיים, ועל החרם חתומים "הנשארים משיירי כנסת מורינו ורבינו הר"ר יצחק הלוי אסיר התקוה זלה"ה הלומדים בישיבתו אשר קבע וצוה לנו טרם מותו".[7] עיקרה של ישיבה זו הייתה חבורת "לומדים" שעלו עמו והתיישבו בירושלים, כדוגמת החתומים על כתב החרם לעיל. הלומדים למדו בצוותא באופן קבוע כחבורה, והם היו בעלי הסמכות ההלכתית בבית המדרש. לצדם, למדו בה גם תלמידים מגרמניה שבאו לפרק זמן כלשהו ללמוד מפי רבי יצחק, ולאחריו שבו לגרמניה ללמוד בבתי מדרש נוספים. בין תלמידים אלה היו רבי שמשון איש ירושלים וכן רבי מנחם ציוני.[8][9]
בתקופה זו הוחל הנוהג באשכנז לייעד כספי צדקה ותרומות ליהודי ירושלים ויהודי ארץ ישראל, וניתן להניח שראשית הדבר בתרומות שנועדו להחזיק את הישיבה האשכנזית מיסודו של רבי יצחק.[10]
ייתכן שלישיבה זו בירושלים היה מניע מיסטי-משיחי שנבע מהגזרות באשכנז ובאירופה. אופיה המיסטי של הישיבה עולה גם מעיסוק חכמים מקבוצה זו בתורת הסוד. החכמים שישבו בירושלים נחשפו בה לקבלה מבית מדרשם של מקובלי ספרד כרבי יוסף ג'יקטיליה, ושילבו בינה ובין תורת הסוד האשכנזית. ייתכן גם שלחכמים אלה יש חלק מהפצת ספרות הקבלה הספרדית, כמו הספר שערי אורה לר"י גיקטיליה, באשכנז.[11]
פסקיו עריכה
רבות מפסיקותיו של יצחק לוקטו מכתבי היד של "קיצור המרדכי" של רבי שמשון הנזכר, ופורסמו בידי פרופ' שלמה שפיצר.[12] בנוסף, פסק אחד שלו הפוסל גט שנכתב בכתב משיט"א והובא בקיצור מרדכי של ר' שמשון, צוטט בסדר הגט שחיבר רבי יעקב מרגליות, ומשם הובא להלכה בידי רבי יואל סירקיש (הב"ח).[13]
בנוסף, ידוע על פיוט אחד שחיבר: ה"רשות" לברכו "יעידון כל עבדיך" נקלטה במחזורי נוסח איטליה ונוסח רומניא החל מהמאה ה-14, ובכתב יד אחד נאמר שמחברה הוא "כמה"ר יצחק מבילישטאינה אשכנזי ז"ל".[2] במחזורי איטליה הפיוט נאמר בתפילות כל יום טוב (לרבות ראש השנה). בדורות האחרונים מדלגים עליו בחלק מהקהילות,[14] ויש אומרים רק את השורה האחרונה.[15]
הערות שוליים עריכה
- ^ אלחנן ריינר, "בין אשכנז לירושלים: חכמים אשכנזים בארץ ישראל לאחר 'המוות השחור'", שלם ד (תשמ"ד), עמ' 27–62.
- ^ 1 2 3 4 ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 52–53.
- ^ 1 2 ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 57.
- ^ יהודה לייב ביאלר, מן הגנזים, חלק א', ירושלים תשכ"ז, עמ' 31, באתר היברובוקס.
- ^ 1 2 ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 41–42.
- ^ ריינר, "בין אשכנז לירושלים" עמ' 37 ו-42.
- ^ נדפס אצל נחמן נתן קורונל, חמשה קונטרסים, וינה תרכ"ד, דף קיא., באתר גוגל ספרים. קביעת שנת החרם נעשתה בידי ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 49, ע"פ הידיעה כי ר"ש שליצטט חתם את חיבורו בשנת ה'קל"ז, ורק לאחריה יצא למסעו למזרח.
- ^ ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 48 ועמ' 57–58.
- ^ רבי יצחק מצוטט בפירושו לתורה ספר ציוני, פרשת וישב, ד"ה "בא אל אשת אחיך ויבם אותה", באתר היברובוקס.
- ^ ישראל יעקב יובל, "תרומות מנירנברג לירושלים (1375–1392)", ציון מו [ג] (ניסן תשמ"א), עמ' 182–197; ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 58–59.
- ^ ריינר, "בין אשכנז לירושלים", עמ' 59–61.
- ^ שלמה שפיצר, "פסקי רבותינו שבאשכנז בדור הסמוך לגזירות ק"ט", מוריה ח [ב–ג] (סיוון תשל"ח), עמ' ב–ו, באתר אוצר החכמה.
- ^ ב"ח, אבן העזר, סימן קכ"ו.
- ^ מנחם עמנואל הרטום, מחזור מנהג איטלייאני לפי הנהוג בכל הקהילות, ירושלים תשס"ה, כרך ב', עמ' 296, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ אנג'לו מרדכי פיאטלי והלל משה סרמוניטה, מחזור לפסח כמנהג בני רומה כפי הנהוג בירושלים עיה"ק, ירושלים תשס"ה, עמ' פ.