כיוס

כיוס
Χίος
נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים האגאי
קואורדינטות	38°24′00″N 26°01′00″E / 38.4°N 26.016666666667°E
שטח	842.5 קילומטר רבוע
גובה מרבי	1,297 מטר
נתונים מדיניים
מדינה	יוון
אוכלוסייה	51,930 (2011)
עיר ראשית	כיוס
	(למפת יוון רגילה) אתונה סלוניקי הרקליון פטרס לאריסה יואנינה קומוטיני מיטילנה פלופונסוס רודוס כרתים טורקיה אלבניה בולגריה מקדוניה; הצפונית; הים האגאי הים היוני הים התיכון כיוס

ערך זה עוסק באי יווני. אם התכוונתם לפשע של גנבה מכיסו של אדם, ראו כייסות.

כִיוֹס (ביוונית: Χίος) הוא אי יווני הררי במזרח הים האגאי, בעל שטח של 842.5 קילומטרים רבועים ואוכלוסייה של 52,674 תושבים, נכון ל-2011. האי מהווה את אחת משלוש הרשויות המוניציפליות המרכיבות את היחידה האזורית של כיוס שבמחוז צפון הים האגאי. בירת האי, והיישוב הכי מאוכלס בו, היא העיר כיוס, המשמשת גם כבירת היחידה האזורית. המקום הגבוה ביותר בו מתנשא לגובה של 1,267 מטרים.

בית מצופה אריחי סגרפיטו בכפר פירגי באזור מסטיקוחוריה

היסטוריה

העת העתיקה

ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בכיוס מעידים על תחילת התיישבות אנושית בתקופת האבן החדשה. בהמשך נשלט האי על ידי המינואים ועל פי המסורות המקומיות נולד בו המשורר הומרוס. ב-546 לפנה"ס נכבש כיוס על ידי צבא הממלכה האחמנית ובהמשך הצטרפו תושבי האי למרד האיוני. בקרב לאדה אשר הסתיים בתבוסת האיונים נטלו חלק 100 ספינות מלחמה מהאי כיוס. ב-479 לפנה"ס לאחר הניצחון בקרב מיקאלה השתחרר האי מהכיבוש הפרסי, תוך ששליטיו מצטרפים לליגה האטית-דלית. ב-412 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפלופונסית מרדו הכיוסים באתונה, אך המלחמה הסתיימה בניצחון הליגה הפלופונסית ובפירוק הליגה האטית-דלית. באמצע המאה ה-4 לפנה"ס מרדו שוב הכיוסים באתונה, ניצחו וזכו בעצמאותם. ב-333 לפנה"ס עבר האי לחזקת ממלכת מוקדון וב-168 לפנה"ס נכבש על ידי צבא הרפובליקה הרומית.

ימי הביניים וראשית העת החדשה

ב-395 לאחר חלוקת האימפריה הרומית עבר האי לשליטת האימפריה הביזנטית וב-1090 נכבש על ידי הסלג'וקים שהחזיקו בו למשך שבע שנים. לאחר מסע הצלב הרביעי, כיבוש קונסטנטינופול והקמת האימפריה הלטינית, עבר כיוס לשליטת הרפובליקה של ונציה. ב-1225 עלה בידי הביזנטים לכבוש מחדש את האי, אך ב-1261 הוא עבר לחזקת הרפובליקה של ג'נובה. בראשית המאה ה-14 סבל כיוס מתקיפות חוזרות ונשנות של שודדי ים ושל צי האימפריה העות'מאנית וב-1566 עלה בידי העות'מאנים לכבוש אותו. במועד הכיבוש מנתה אוכלוסיית האי 14,500 תושבים, רובם יוונים ומיעוטם ג'נובים. העות'מאנים כינו את האי בשם: "אי המסטיק" בגלל פרסומו הרב בהפקת שרף המסטיקא שהיה מכונה גם "הדמעות של כיוס" וזאת בשל דימויו לדמעות ובגלל הסיבה שהיה קשה להפיקו בחודשי הקיץ החמים. האי התפרסם גם בזכות בתיו העתיקים המצופים באריחי שיש בצבעי שחור עם לבן המכונים "סגרפיטו" שנבנו בעיקר בדרומו.

העת החדשה המאוחרת

עם פרוץ מלחמת העצמאות היוונית נמנעו תושבי כיוס מהצטרפות למרד כנגד העות'מאנים, אך במרץ 1822 כמה מאות לוחמים מהאי הסמוך סאמוס נחתו בכיוס ופתחו בהתקפה על הכוחות העות'מאנים באי. בשלב זה הצטרפו תושבי כיוס ללחימה והעות'מאנים הנחיתו כוחות גדולים באי ופעלו לדיכוי המרד. הכוחות העות'מאנים ביצעו את טבח כיוס אשר במהלכו נרצחו 42,000 מתושבי כיוס, 50,000 נמכרו לעבדות ו-23,000 הוגלו ממנו. לאחר דיכוי המרד הוחל בשיקום תשתיות האי וחל גידול מסוים בכמות האוכלוסין, אך ב-1881 אירעה רעידת אדמה בעוצמה של 6.5 בסולם ריכטר אשר גבתה אלפי קורבנות, שמספרם מוערך בין 5,500 ל-10,000 נפשות^[1].

בנובמבר 1912, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה נכבש האי על ידי צבא ממלכת יוון ובמסגרת הסכם לונדון (1913) הכירו העות'מאנים בסיפוחו של האי לממלכה היוונית. במהלך מלחמת יוון–טורקיה התיישבו פליטים יוונים רבים בדרומו של כיוס. ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי על ידי גרמניה הנאצית והוא נותר בחזקת הגרמנים עד 1943.

בוטניקה

גרגירי מסטיקא המופקים משרף עץ אלת המסטיק ונקראים גם בשם: "דמעות כיוס"

באי גדל שיח, ירוק עד מהסוג של עצי האלה הנקרא בשם אלת המסטיק (Pistacia lentiscus) שהוא נפוץ במיוחד בחורשים באזורים ים תיכוניים נמוכים. במאה ה-21 הוא גדל בעיקר באזור דרום-מערב האי שנקרא "מסטיקוחוריה" ("כפרי המסטיק" ביוונית) ומפיקים ממנו שרף הנקרא "מסטיקא" (מכאן מקור השם "מסטיק" שהוא ביוונית: מסטיכה, Μαστιχα וגם בפיניקית משמעו "לעיסה") ונקרא גם "הדמעות של כיוס" בגלל צורתו וצבעו הדומים לדמעות.

הצמח משמש כסם מרפא ומרכיביו בשימוש גם בתעשיית התרופות וגם כתבלין לממתקים וקינוחים מזרחיים המשמשים בעיקר להכנת גלידה מסטיק ורחת לוקום, כולל התוצרים הייחודיים של האי שהם סוכריות וליקר. שרף אלת המסטיק משמש גם לתעשיית הקוסמטיקה בתהליך ייצורם של בשמים, שמנים וקרמים לגוף. כמו כן מצוי בשימוש התעשייה לציפוי של חומרים שקופים כגון זכוכית ופלסטיק וגם לייצור ציפוי ורנית ודבק, לחניטה גופות. עוד משמש החומר לייצור משחות שיניים. האי מייצא את שרף המסטיקא לכל רחבי תבל ובמיוחד לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. המסטיקא מתאים גם להכנת קטורת בדומה לשרף הלבונה ויחד שניהם נקראים בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני".

בימי השלטון העות'מאני תבלין המסטיקא היה שווה את משקלו בזהב וכל מי שנתפס בגנבתו הוצא להורג בפקודת הסולטאן. בכפר "פירגי" ישנו אף מוזיאון על נושא המסטיקא. בתקופת הכיבוש הע'ותמני עת נרצחו רוב תושביו היוונים של האי, ניצלו תושבי אזור מסטיקוחוריה הודות לגידולי עץ אלת המסטיק ממנו הפיקו את השרף היקר ואשר שירתו את הסולטאן ונשותיו.

בחודש אוגוסט 2012 פרצה שריפה בחלקו הדרומי של האי 2012 Chios Forest Fire השריפה כילתה יותר מ-40% מעצי המסטיק באי. [1]

אקלים

בכיוס שורר אקלים ים תיכוני מתון. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 15.3^oc וערכי הקיצון נעים מ-8^oc בינואר ופברואר ועד 23.5^oc ביולי ואוגוסט. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 520 מילימטרים והחודש הגשום בשנה הוא דצמבר בו יורדים בממוצע 122 מילימטרים של גשם.

הקהילה היהודית

שרידי בית הכנסת באי כיוס

על פי יוסף בן מתתיהו המלך הורדוס נקלע לאי, כנראה בשנת 14 לפני הספירה^[2], ושהה בו תקופה. הוא חילק מתנות לתושבי האי ומימן שיקום של מבנים^[3]. ישנם חוקרים הסבורים שנדיבותו כלפי תושבי האי, קשורה לנוכחות יהודית במקום^[4]. בחפירות ארכאולוגיות נימצא באי בית כנסת מהמאה הרביעית לספירה. בבית הכנסת נמצאה רצפת פסיפס וכתובת הקדשה ביוונית^[5]. עדויות כתובות לנוכחותם באי קיימות מ-1048, תקופת שלטונו של קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס קיסר האימפריה הביזנטית. ב-1160 ציין בנימין מטודלה, כי בכיוס מתגוררים 400 יהודים רומניוטים בקהילה עצמאית שבניה התגוררו ברובע נפרד^[6].

ישנה מסורת לפיה יעקב בן אשר המכונה "בעל הטורים" נפטר באי. קיברו שימש מקום עלייה לרגל ליהודי הסביבה. באי מצוי בית כנסת הקרוי על שמו^[7]^[6].

בתקופת שליטתה של הרפובליקה של ג'נובה על האי, עסקו היהודים במסחר וחלשו על היבוא והיצוא. אוריינותם ורב לשוניותם של בני הקהילה סייעה לפיתוח עסקיהם ולקשריהם עם השלטונות.

ב-1457 הוקם בית הכנסת הראשון באי ולאחר הגעת מגורשי ספרד הוקמו נוספים. ב-1540 וב-1717 פגעו מגפות בתושבי כיוס ובכלל זה בבני הקהילה היהודית. ב-1764 התגוררו בכיוס כ-200 יהודים. לכל אורך התקופה העות'מאנית זכו בני הקהילה לחופש פולחן וחופש מסחר נרחבים והעניין הוביל לחיכוכים מול האוכלוסייה הנוצרית המקומית^[6].

במהלך מלחמת העצמאות היוונית עזבו רבים מבני הקהילה את האי והיגרו לאיזמיר שבתחומי האימפריה העות'מאנית. ב-1881 חרב הגטו היהודי במהלך רעידת האדמה החזקה שפקדה את האי ובמהלכה נהרגו 29 מבני הקהילה ו-24 נפצעו. ב-1885 מנתה הקהילה 200 נפשות, בעיר כיוס הוקם בית כנסת חדש ובהמשך הוקמו שני בתי ספר לבני הקהילה במימון ותמיכת רשת אליאנס-כל ישראל חברים^[7]. ב-1892 תועד אירוע עלילת דם ופגיעות בבני הקהילה תועדו גם במהלך המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897).

בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-350 נפשות, אך לאחר מלחמת הבלקן הראשונה וסיפוח האי לממלכת יוון החל מספר בני הקהילה לרדת בהדרגה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו באי כמה עשרות יהודים, חלקם פליטים שנמלטו לכיוס נעצרו ונכלאו וחלקם בני המקום שלא נפגעו במהלך הכיבוש הנאצי של האי. מראשית שנות ה-60 לא התגוררו עוד יהודים באי^[6] ובמקום עדיין קיימים שרידיו של בית הכנסת המרכזי ובית העלמין היהודי^[7].

יהודי כיוס נהגו לחגוג בח' באייר את "פורים כיוס" או "פורים של הגברה הטובה" (Purim de la senora) לזכר אירוע הצלה היסטורי. ישנן כמה גרסאות מה הוא האירוע. גרסה אחת מתייחסת להדיפת התקפה של הצי של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה על האי ב-1595^[8]. גרסה אחרת מתייחסת למאורע שקרה ב 1820 בזמן מלחמת העצמאות היוונית^[9].על פי המסורת אישה יהודייה שאפתה לחם הניחה מרדה לוהט על תותח טעון באבקת שרפה, הדבר גרם לפיצוץ שסייע להדוף את האויב.

ראו גם

לקריאה נוספת

יצחק כרם וברכה ריבלין, "כיוס", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 144–150.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כיוס בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בנושא הפסיפס של נאה מוני בכיוס בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של כיוס
יוסי פישר, לגלות אי יווני "חדש" ולהתרגש מכל רגע, באתר ynet, 30 ביולי 2021
אתרים ארכאולוגיים בכיוס (אורכב 06.10.2014 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
כיוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
רותם מימון, שישה ימים בכיוס, האי שגם היוונים בקושי מכירים, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2021
אנה מיסאלידיס, בית כנסת מהעת העתיקה התגלה באי כיוס, באתר הארץ, 22 במרץ 2022

הערות שוליים

^ רעידת האדמה בכיוס, באתר hal.archives-ouvertes.fr (באנגלית) .
^ Meyer Reinhold, Marcus Agrippa: A Biography, Geneva and New York: W.F. Humphrey Press, 1933, עמ' 98
^ יוסף בו מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ט"ז, ב', 2
^ Philip P. Argenti, The religious minorities of Chios: Jews and Roman Catholics, Cambridge: the University Press, 1970
^ אחד מבתי הכנסת החשובים מהעת העתיקה, התגלה באי כיוס ביוון, באתר הארץ, 22 במרץ 2022
^ ¹ ² ³ ⁴ הקהילה היהודית בכיוס, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
^ ¹ ² ³ הקהילה היהודית בכיוס, באתר האנציקלופדיה היהודית (באנגלית).
^ George Finlay, The History of Greece Under Othoman and Venetian Domination, London: William Blackwood and Suns, 1856
^ ISIDORE SINGER (ע), THE JEWISH ENCYCLOPEDIA, כרך 10, New York: KTAV PUBLISHING HOUSE, INC, 1903

[1] רעידת האדמה בכיוס, באתר hal.archives-ouvertes.fr (באנגלית) .

[2] Meyer Reinhold, Marcus Agrippa: A Biography, Geneva and New York: W.F. Humphrey Press, 1933, עמ' 98

[3] יוסף בו מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ט"ז, ב', 2

[4] Philip P. Argenti, The religious minorities of Chios: Jews and Roman Catholics, Cambridge: the University Press, 1970

[5] אחד מבתי הכנסת החשובים מהעת העתיקה, התגלה באי כיוס ביוון, באתר הארץ, 22 במרץ 2022

[מקוונת-6] ¹ ² ³ ⁴ הקהילה היהודית בכיוס, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).

[אנציקלופדיה-7] ¹ ² ³ הקהילה היהודית בכיוס, באתר האנציקלופדיה היהודית (באנגלית).

[8] George Finlay, The History of Greece Under Othoman and Venetian Domination, London: William Blackwood and Suns, 1856

[9] ISIDORE SINGER (ע), THE JEWISH ENCYCLOPEDIA, כרך 10, New York: KTAV PUBLISHING HOUSE, INC, 1903

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]